משנ”ב סי’ קלז סקט”ו, כגון שהשלישי קרא פסוק אחד מהשני שלפניו ואפילו הכי לא יצא, נשאלתי דהרי בפרי החג כופלים, והיישוב לזה דאין למדין אפשר משאי אפשר כמ”ש השעה”צ כאן סקכ”ד דלהגר”א א”א ללמוד מפרשת עמלק ומאנשי מעמד מטעם זה דאין למדין אפשר משא”א, ואע”ג דבפנים השו”ע כתב דיוצאין בט’ פסוקים דילפי’ מפרשת עמלק דלמדין בדיעבד באםשר משאי אפשר כמ”ש המשנ”ב לעיל סקי”ד, אעפ”כ הגר”א פליג גם שם ונקט דאין למדין אפשר משאי אפשר כמו שהביא המשנ”ב שם, ופרי החג הגדרתם כאי אפשר כמו שכתב השו”ע בסוף סימן זה.
וצע”ק דבשעה”צ כתב דאין להורות שיצא בכפל פסוקים, ולשתדייק בלשונו תראה דהגר”א גופיה מחמיר אפי’ רק בחדא לריעותא שקראו עשרה אבל כפלו פסוקים, ואילו השעה”צ הכריע כהגר”א למעשה לעיכובא רק בתרתי לריעותא, ולכאורה לפי הנ”ל היינו הך, דממ”נ אם למדין אפשר משאי אפשר לענין דיעבד א”כ נלמוד ג”כ תרתי לריעותא מפרי החג, ויש לומר דהתירוץ פשוט דהרי הרבה אחרונים נקטו בדעת השו”ע להחמיר רק באופן שגם קראו פחות מט’ פסוקים חדשים כמ”ש המשנ”ב בסקכ”ג, אע”ג דבלא קראו עשרה אלא תשעה מקל המחבר בדיעבד.
ועי’ עוד לעיל במשנ”ב סק”ז דתרתי לריעותא הוא חידוש דין בפ”ע ואפשר דזה הטעם גם כאן, וכן בדיני טריפות נזכר בפוסקים הרבה ענין תרתי לריעותא.
(מכתב) מה ששאלת להגר”א למה בפרי החג כופלין הרי אין למדין אפשר משאי אפשר, תשובה שם הוא אי אפשר, שכן אי אפשר לקרוא מהפסוקים הסמוכים השייכים לימים אחרים שאינם שייכים ליום זה, ולדוגמה ביום שני של סוכות אי אפשר לקרוא אלא רק הפסוקים של יום שני, לא של יום ראשון ולא של יום שלישי, ולכן במקום שאי אפשר הקילו כמו שנתבאר, ורק אין למדין מזה להקל בזה בעלמא במקום שאפשר לקיים הקריאה בלי להיכנס לקולות.
סיכום התשובה היא שבפרי החג הוא דין מיוחד ואינו שייך לפלוגתת השו”ע והגר”א האם למדין אפשר בדיעבד משאי אפשר לכתחילה, או לא, דכל הנידון למעשה בין השו”ע להגר”א הוא רק באי אפשר אבל כאן בניד”ד גבי פרי החג הוא מוגדר כאי אפשר לכו”ע.
מה ששאלת מה התכוונתי בתרתי לריעותא, הכונה דכשיש ב’ ריעותות בקריאה הוא חמור יותר, דמבואר לעיל במשנ”ב סק”ז דיש אופן שאע”פ שהקילו בריעותא אחת מ”מ בצירוף של ב’ ריעותות החמירו, [היינו אם קראו רק ט’ פסוקים וגם היה דילוג שבס”ה היה ב’ ריעותות, דאע”פ שבדילוג לבד יצאו ובט’ לבד יצאו מ”מ בצירוף שניהם לא יצאו] ומה שכתבתי דאפשר שזה הטעם גם כאן היינו משום דגם כאן יש תרתי לריעותא, ריעותא אחת שלא קראו י’ פסוקים אלא ט’ פסוקים בלבד, וריעותא שניה שאחד מהם לא קרא ג’ פסוקים חדשים, ואע”פ שט’ פסוקים לבד דעת השו”ע להכשיר בזה בדיעבד כמו שמצינו בפורים בפרשת עמלק, מ”מ בצירוף עוד ריעותא הביא המשנ”ב (הנ”ל בסקט”ו) דעה הראשונה שלא יוצאים (וכך הכריע בשעה”צ סקכ”ד), ועל זה כתבתי שיתכן הטעם הוא משום תרתי לריעותא.
אלא דעדיין ענין זה של תרתי לריעותא צ”ב, דהרי בקראו רק ט’ פסוקים לעיל במשנ”ב סקי”ד לא הכריע המשנ”ב להדיא כהמחמירים בזה, ויש לבאר משום ששם הוא חדא לריעותא [דחוץ ממה שקראו ט’ פסוקים אין כאן ריעותא נוספת] וכן במשנ”ב הנ”ל בסק”ז משמע שהחמיר למעשה בקראו ט’ פסוקים רק בצירוף ריעותא נוספת של דילוג, ולפי זה בחשבון היה צריך לצאת דבאופן שקראו עשרה פסוקים ויש רק ריעותא אחת שאחד מהם לא קרא ג’ פסוקים חדשים (שחלק ממה שקרא כפל את מה שקרא כבר חבירו) א”כ מכיון שיש רק חדא לריעותא היה צריך המשנ”ב להקל בזה, אבל למעשה השעה”צ הנ”ל בסקכ”ד מחמיר גם באופן זה וצ”ע.
וגם מלשון השעה”צ הנ”ל נראה דעיקר מה שלמד מדברי הגר”א הוא שאין למדין אפשר משאי אפשר, וא”כ היה צריך לפסול גם בט’ פסוקים בלבד, אפי’ בדיעבד, ואילו להאמת כמשנ”ת המשנ”ב בסק”ז וסקי”ד אין פוסל בדיעבד בזה, ואפי’ בשעה”צ סקכ”ד הנ”ל משמע דלא מודה להגר”א לגמרי אלא רק מצרפו לענייננו להחמיר כשיש עוד ריעותא, דוק בלשונו (שכתב ולמעשה נלענ”ד דאין להורות כן דבלאו הכי דעת הגר”א ופמ”א הנ”ל דאפי’ אם קראו ט’ לא יצאו וכו’, ומשמע דרק לענייננו צירף דעתם).
ולפ”ז יוצא דכל מה שכתב השעה”צ להחמיר באופן של חדא לריעותא הנ”ל שקראו י’ פסוקים ואחד הקרואים לא קרא ג’ פסוקים חדשים, לא כתב כן להלכה אלא רק בדעת הגר”א שהזכיר לאלתר לעיל מינה, יעוי’ בלשונו שהוא מתיישב בדבריו לפרשם כן.
מק"ט התשובה הוא: 135477 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/135477
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.