תשובה זו היא השלמה לתשובה מה שיעור השתיה לשתות בסעודה כדי להתחייב בברכת המזון לדעת היראים
הנה במשנ”ב סי’ קצז סקכ”ו כתב דאם אינו צמא אז גם בלא שישתה חייב בברכת המזון מדאורייתא גם לדעת היראים, ובאמת כן מפורש כבר ביראים גופיה כמו שהביא המרדכי המובא בב”י שם.
והנה זה פשיטא דמאחר שאם אינו צמא בלא שתיה חייב בבהמ”ז לדעת היראים, כ”ש שאם היה צמא ושתה פחות מרביעית ונעשה רווה ושוב אינו צמא עוד כ”ש שבזה חייב מדאורייתא.
אבל יש לדון באופן הפוך ששתה רביעית ועדיין הוא צמא, האם בכה”ג כבר חייב מדאורייתא לדעת היראים כיון ששתה רביעית, או יש לומר דבעינן שישתה עד שלא יהיה צמא.
ובפשיטות היה מקום לומר שהשיעור הוא רק שלא יהיה צמא ובזה חייב מדאורייתא ואין נפק”מ כמה שתה.
אבל א”א לומר כן דהרי האחרונים שנקטו ששיעור השתיה היא רביעית (כמו שהובא בפנים התשובה) היה להם דברי היראים והמרדכי והב”י שאם אינו צמא א”צ לשתות וגם הרמ”א שרמז כן להדיא, ועם כל זה כתבו דהשיעור הוא רביעית.
ובאמת כן נמצא בא”ר שכתב דלהיראים אם שתה נתחייב בבהמ”ז אף אם אין עדיין צמא, והוכיח כן דהרי לשי’ היראים לא בעי’ כלל שיעור שביעה (זה דעת ר”ת המובא ביראים סי’ רנג דמדאורייתא בעי’ שיעור שביעה וכך דעת רוב הראשונים כמ”ש בבה”ל ס”ס קפד והיראים עצמו סובר דושבעת קאי על שתיה ולא על שיעור שביעה אלא דסעודה כזית דאורייתא חייב), וא”כ כ”ש דלענין שתיה לא בעינן שיעור שתיה.
ועיקר דברי הא”ר בסי’ קצז סק”י דאחר ששתה חייב בבהמ”ז מדאורייתא להיראים כתב כן שכן גם נוטה דעת העולת תמיד סי’ קצז סק”ד אלא שכתב שבלבוש לא משמע כן ממ”ש הלבוש י”א דאין חייב אדם לברך מן התורה על אכילתו אלא כששתה ג”כ עד שאינו צמא אבל מי שהוא צמא ותאב לשתות אינו חייב לברך שאין אכילה בלא שתייה כלומר לא נקרא שביעה אלא אם כן שתה ולא יצמא עכ”ל והא”ר עצמו חלק עליו.
א”כ לפי דבריו שהם מוכרחים כמבואר יוצא דשיעור שתיה הוא רביעית אפי’ אם עדיין צמא.
אולם יעוי’ מש”כ היעב”ץ במור וקציעה כאן באריכות ובתוך דבריו הזכיר הענין דשיעור סעודה שיתחייב מן התורה הוא רק אם עדיין אינו צמא דכל שצמא עדיין לא שייך לומר בו ששבע.
ואם נלמוד הדברים כפשוטן הדברים תמוהין, דהרי אפי’ באכילה לא נאמר שיעור שביעה גמורה לשי’ היראים, ובדוחק היה מקום לומר דשתיה חמירא מאכילה כיון דאפקה רחמנא בלשון שביעה גמורה הלכך בעי’ שלא יהיה צמא, אבל גם זה לא נראה דא”כ למה לא נוקים ושבעת כבר על אכילה ויתחייב רק באכילה שיש בה שביעה גמורה, וביותר דהרי לפי הגדרת היעב”ץ במור וקציעה כשאינו רווה חסר בשביעה של האכילה כיון שאין סעודתו שלמה וא”כ כ”ש כשאינו שבע מכזית לא יצטרך לברך מדאורייתא, והרי זה אינו לשיטת היראים וכמשנ”ת.
אבל יתכן דגם להיעב”ץ אין הכונה דבעי’ שלא יישאר צמא כלל אחר השתיה, אלא ר”ל היעב”ץ שיש שיעור של הנאת גרונו אחר אכילת כזית להיראים שזה מחייב להיראים ברכה מדאורייתא דיש לזה חשיבות נאה, וכמו שקבעה התורה עונש דמלקות על הנאה של כזית איסור דיש לזה חשיבות הנאה, וה”ה לגבי שתיה יש לזה חשיבות הנאה בשיעור שתיה ששותה שיעור שתיה, אבל עדיין אפשר דאין השיעור שלא ירגיש כלל עצמו תאב לשתות, ובזה אין נסתרים דברי יעב”ץ מהיראים גופיה.
ומצאתי בא”ר בפנים סק”י שכתב כעי”ז ע”פ לשון היראים גופיה שהזכיר שביעת גרונו וז”ל ועוד דהאב אכילה אף שאכל כזית עדיין רעב לאכול ואפ”ה מחוייב משום דשביעת גרון סגי כמ”ש ספר יראים שם, וודאי לא עדיף שתיה מאכילה עכ”ל.
והיה מקום לפרש דעת היעב”ץ דושבעת מלמד גם על אכילה שיש בה שביעה וגם על שתיה, דכל זמן שחסר מחמת רעבון או צימאון אין אני קורא בו ושבעת, אבל זה ודאי אינו דעת היראים גופיה שהובא בב”י ס”ס קצז שסבר דכזית דאורייתא וכמ”ש הא”ר (וגם פשטות לשון השעה”צ ס”ס קצז דהיראים אינו סובר דשיעור שביעה דאורייתא וכן מפורש בבה”ל ס”ס קפד דדעת היראים דשיעור שביעה מה”ת בכזית).
אולם יתכן לומר דגם אם היראים עצמו לא סבר כן מ”מ ראשונים אחרים סברו כן, דהנה הא”ר הביא תמיהת הב”ח שתמה למה לא חיישי’ לעוד ראשונים שנקטו דיש לשתות בסעודה, והביא עוד הא”ר דבאגודה סי’ קפ וכלבו סי’ כה סברו כהתוס’ דבעי’ שיעור שביעה מדאורייתא ופסקו דאינו מוציא עד שישתה, ורצה הא”ר ליישב דגם התוס’ שסוברים דבעי’ שיעור שביעה מדאורייתא בעי’ שישתה מדכתיב ואכלת ושבעת ולא כתיב ואכלת לשבוע שמעינן דהם ב’ דברים (דהיינו גם שתיה) ועד”ז יש ליישב גם דברי היעב”ץ כנ”ל דכלול בזה שיעור אכילה עם שביעה ובכלל זה שלא יהיה לא רעב ולא צמא וכמבואר בדברי היעב”ץ דכשצמא חסר באכילה.
אולם הא”ר כתב עוד תירוץ דהאגודה והכלבו רק חשו להיראים ולא דסברת היראים אזלא לפי הצד דבעי’ שיעור שביעה גמורה, וסיים ותו לא מידי, ומשמע שכך תפס כרוב האחרונים שהביא שם שנקטו דהסברא המצרכת שביעה מדאורייתא לא מצרכת שתיה מדאורייתא, ולפ”ז מתיישב מה דלעיל בסק”י לא הביא הא”ר צד דבעי’ שתיה בשיעור שביעה גמורה, דלפי תירוצו הראשון בדעת האגודה והכלבו יוצא דבעי’ שתיה בשיעור שביעה גמורה ואם נמשיך בסברת הב”ח יוצא דהראשונים שקי”ל כשיטתם שיעור שביעה גמורה אין חולקים על סברא דשתיה וממילא יש להחמיר שתיה גמורה, רק דהא”ר לא קיבל דעת הב”ח בזה וכנ”ל.
ושוב אחר העיון בדברי המור וקציעה נראה ברור שכך סבר דענין השתיה הוא חלק מהענין של שביעה גמורה, ולא כזית, עי”ש בלשונו, רק שהוא נקט כן בדעת המרדכי, אבל לדידן עכ”פ יש דעת היעב”ץ עצמו ודעת הראשונים שלמדם הב”ח שמצריכים שיעור שביעה גמורה וגם מצריכים שתיה.
היוצא מזה דעיקר הדעה להלכה דאם שתה עכ”פ רביעית שהוא שיעור שביעת גרונו חייב מדאורייתא להיראים וכמ”ש הא”ר וכדמוכח ממה שנקט הבה”ל בדעת היראים דשיעור אכילה מדאו’ בכזית, וכמו שנוטה דעת העו”ת, וכמו שמתבאר גם מדברי האחרונים שנקטו דשתיה בניד”ד הוא ברביעית, אבל יש דעה שאינו חייב מדאורייתא כל זמן שעדיין תאב לשתות, והוא משמעות הלבוש ודעת היעב”ץ (שהוא למד כן גם בדעת היראים) וכך יוצא לפ”ד הב”ח.
והנוהגים כהמשנ”ב יסברו בניד”ד כמו הא”ר, חדא דהמשנ”ב נקט דהיראים מחייב מדאורייתא בכזית, וממילא דברי היעב”ץ לא יתכנו לפ”ז וכמ”ש הא”ר, וכל דברי היעב”ץ רק לפי הצד דבעי’ גם שיעור שביעה וגם שתיה, ועוד דהב”ח והיעב”ץ שסברו דבעי’ שיעור שביעה וגם שתיה נקטו כן לשיטתם גם להלכה (דהרי לשיטתם אין רוב הראשונים המצריכים שיעור שביעה מדאו’ חולקים על סברת היראים דבעי’ שתיה) והמשנ”ב הרי הלך בזה בדרך הב”י והרמ”א שלא נקט כן להלכה דס”ל להדיא בשעה”צ ס”ס קצז ששאר הראשונים חולקים על היראים וכן מתבאר בבה”ל ס”ס קפד.
מק"ט התשובה הוא: 125373 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125373
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.