מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

יעוי' בביאור הלכה סי' קצ ס"ב שהביא מחלוקת של כמה אחרונים בזה לענין ברכת מעין ג' וסיים שצ"ע למעשה.

ולכן ההנהגה בזה למעשה לכאורה היא שאם כבר עשה כן ואינו יכול לתקן בקל (כגון לברך שהכל על סוכריה אם לא בירך על הסוכריה לפני ברכת המזון) ספק ברכות להקל, אבל לכתחילה אינו כדאי לעשות כן לכוון על תנאי כזה ולהכניס עצמו לספק ברכות.

אולם יעוי' סי' קלז בשעה"צ סקי"ג דמשמע שלא נקט המשנ"ב כדעת המג"א (המקל בזה) אפי' לא להחשיב שיש בזה ספק ברכות, שפסק שם שצריך לחזור ולברך והביא הרבה אחרונים.

אבל היא הנותנת ששם לא כ' השעה"צ אלא שדינו של המג"א אינו ברור, ולא שאינו נכון להלכה, אבל מה שפסק שם בנידון דבסי' קלז שיחזור ויברך הוא משום דשם מצרף לזה גם מה שאפשר לדחות בקל עצם הדימוי בין מקרה המג"א בסי' קצ למקרה הנידון שם בסי' קלז, א"כ גם שם לא היה להמשנ"ב הכרעה להלכה בנידון דידן.

ולכך בסי' קצ לא הביא הבה"ל ראיה מכל האחרונים המרובים שהביא בסי' קלז, ובפרט שיש כדמות סתירה בין המג"א שם לכאן, דבסי' קלז המג"א הוא עם המחמירים בשם שבלי הלקט, והטעם שאין כאן סתירה הוא משום שיש לדחות הראיה בקל וכנ"ל.

ויש לציין דבנידון דידן כיון שמדובר בשתיה שלדעת הרמב"ם אין ברכת המזון פוטרת אותו א"כ הוא יותר קל לענייננו לענין בדיעבד לפטור מדין ספק ברכות להקל, (עכ"פ לדעת המחבר שחשש לדעת הרמב"ם).

אבל כ"ז הוא בלבד אם בירך לפני השתיה על משהו ברכת שהכל, דאם לא בירך נמצא כאן תרתי דסתרי, דלהרמב"ם בלאו הכי אינו יכול לשתות מים אלו בלא שיברך עליהם אפי' לפני שבירך כלל ברכהמ"ז ואז לכאורה לא יהיה אפשר לצרף כאן דעת הרמב"ם להלכה.

אולם עי' בתשובתי אחרת (ד"ה שיירי מאכל) שהרחבתי עוד בפרטי דין זה, ושם הזכרתי שמועה בשם הגריש"א דבברכת המזון לכו"ע א"א לעשות תנאי כזה שלא יסיח דעתו מדבר מסויים.

ואם נקבל שמועה זו נמצא שבמקרה דנן אפי' ספק ברכות להקל לא יהיה (דאילו דעת הרמב"ם הרי לא נפסקה להלכה עכ"פ לבני אשכנז), אך איני יודע אם אפשר לסמוך על שמועה זו, דלא מצאתיה כתובה בשום מקום, וגם מסברא איני יודע מקור חילוק זה.

והנה בתשובה הנ"ל (ד"ה שיירי מאכל) הבאתי מה שדנו הפוסקים בטעם מה שאין מברכין על שיירי מאכל אם הוא מחמת הך דינא דהמג"א או מחמת טעמים אחרים, ויש שהזכירו שהוא מחמת דינא דהמג"א, ומשמע שתפסו כדבריו להלכה עכ"פ מצד ספק ברכות להקל, אבל רוב הפוסקים הזכירו טעמים אחרים בזה, ואולי מה שנסוגו מטעמא דהמג"א הוא משום שלא היה ברור להם דין זה אפי' בתורת ספק בדיעבד.

אבל יש לומר לדחות ראיה זו, דחדא יש לומר מה שנקטו טעם אחר ולא הך דינא דהמג"א שמא עדיף להם לנקוט טעם שהוא מוסכם לכו"ע, כדי שלא לומר שדין זה של שיירי מאכל תליא בפלוגתא.

ועוד דיש נפק"מ בין הטעמים, דשמא סוברים לפי טעם המג"א לא יפטור אלא באופן שהתכוון להתנות להמשיך לטעום את שיירי המאכל שבפניו לאחר הברכה האחרונה, אבל בסתמא לא, ולכך הוצרכו לטעם אחר שאין השייריים חשובים וכו', ואפי' אם נימא דאינם סוברים כן בדעת המג"א אבל הרי זה פשוט לכו"ע שאם להדיא התכוון לסלק דעתו על ידי הברכה גם משיירי מאכל שבפניו לפי טעמו של המג"א יצטרך לחזור ולברך, וה"ה שאם היה היסח הדעת גמור באיזה אופן המועיל להיסח הדעת יצטרך לחזור ולברך, ולכך הוצרכו לטעם אחר.

ועוד יש לומר דהוצרכו לטעם אחר כדי שיהיה אפשר לסמוך על היתר זה אפי' לכתחילה, דשמא סוברים דלעולם מצרפי' דעת המג"א לשווייה ספק ברכות אבל הוא ספק ברכות רק בדיעבד, אם נשארו שיירי מאכל כבר, אבל לא לסמוך על היתר זה לכתחילה, לכך הוצרכו לטעם אחר.

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

שיירי מאכל הנשארים בפיו אחר שבירך ברכה אחרונה

מק"ט התשובה הוא: 120723 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120723