ברמ”א אה”ע סי’ יג סי”א כתב בשם המרדכי (והוא בהגהות שבסוף המרדכי יבמות רמז קיד) דהכ”ד חודש הם כמו שקובעים החדשים אחד מלא ואחד חסר, ולא נחית הרמ”א לדון בשנים שלא היו כל החדשים אחד מלא ואחד חסר.
ויש לדון בזה לחומרא במלאים ולקולא בחסרים, דהיינו כגון שהיו שניהם חסרים אם צריכה להמתין עוד יום אחד וכן אם היו שניהם מלאים אם יכולה להמתין פחות יום אחד.
ובפנים המרדכי שם בתחילת דבריו מבואר דהנידון שיש צד לחייב מצד חדשי לבנה ולכאו’ לפ”ז אין נפק”מ היאך קבעו את החדשים אם מלאים או חסרים דלעולם החישוב יהיה כ”ד מחזורי לבנה לקולא ולחומרא וז”ל שם עשרים וארבעה חדשים חדשי הלבנה דהיינו אחד מלא וא’ חסר דהיינו תש”ח ימים לשתי שנים ע”כ, ומשמע מדברי המרדכי דלא תליא בקביעת השנה אלא במחזור הלבנה.
והנה מצינו שנחלקו המחבר והרמ”א שם לענין חודש העיבור עולה מן החשבון או לא, דהמחבר באה”ע שם פסק שעולה והרמ”א בשם תה”ד סי’ רטז החמיר לכתחילה, וביו”ד סי’ פז החמיר הפר”ח כהמחבר [היינו דלענין תינוק עצמו הוא חומרא שאסור לו לחזור אבל באה”ע שם הוא קולא דאז האשה מותרת לינשא כבר כשעברו כ”ד חודש], ועי”ש בנו”כ הדעות בזה.
עכ”פ יש להעיר דלפי מה שכתב הרמ”א באה”ע שם בשם המרדכי דמחשבי’ חודש אחד מלא ואחד חסר כדרך הנקה א”כ סברא הוא דחודש העיבור עולה למנין כ”ד חודש, וצ”ב למה החמיר הרמ”א לכתחילה לגבי שנים דבעי’ ב’ שנים שלמות ולגבי חדשים לא החמיר דאזלי’ בתר חדשי השנה אלא בתר כ”ד מחזורי לבנה וכנ”ל.
אולם המעי’ במרדכי שם יראה שראייתו למש”כ דלא מיירי בחדשים של ל’ ל’ יום הוא משום שנזכר בגמ’ הלשון ב’ שנים, וממילא לא שייך לפרש בחדשים של ל’ ל’ יום שהם יותר מב’ שנים, והשווה דבריו למש”כ הר”מ דחודש העיבור אינו נמנה לכ”ד חודש מצד מה שנזכר הלשון ב’ שנים ומשמע עם חודש העיבור, ולמד מזה דכמו שלמד מהר”ם שם שאין חודש העיבור עולה לכ”ד חודש מצד דבעי’ ב’ שנים א”כ גם לענייננו מצד דיוק זה גופא צריך שהחדשים ייקבעו לפי קביעת השנים.
ולפ”ז מובן למה דייק הרמ”א בלישניה כמו שקובעים החודשים אחד מלא ואחד חסר ולא סגי במש”כ אחד מלא ואחד חסר (ואפי’ תימא דאינו כלל גמור במחזורי הלבנה ואכה”מ מ”מ הו”ל למימר תש”ח ימים כמו שהוא במרדכי) והטעם דבאמת קבוע בחדשי הלבנה.
ולפ”ז היוצא להלכה לכאו’ דבשנים שהיו שני החדשים חסרים או מלאים אזלי’ בתר השנה ולא בתר החדשים.
ועי’ בהגהות הרמ”א על המרדכי שם מה שהביא בזה מהג”ה במרדכי ישן לחלק לגבי נישואין בין תינוק שלא פירש לתינוק שפירש דמ”ש כ”ד חודש היינו בתינוק שלא פירש ומש”כ ב’ שנים היינו תינוק שפירש, ומשמע שם שלא בא לחלוק על ר”מ [שיובא לקמן].
והוא מחודש מאוד דלכאו’ לא נאמרו כאן ב’ שיעורים אלא שיעור אחד, ועוד דכל דין תינוק שפירש הוא משום תינוק שפירש, ועוד דבתינוק שפירש גופא יכול לחזור עד כ”ד חודש וא”כ מאיזה טעם נחמיר עליו שלא יוכל לחזור בחודש העיבור [אחר שנזכר בו הלשון כ”ד חודש] אף דתינוק שלא פירש בכה”ג אוסר אמו מלינשא, ועוד כל מה שלמד ר”מ מלשון ב’ שנים לענין עיבור [כדלקמן] הוא רק לענין דנימא דכ”ד חודש לאו דוקא אלא ברוב שנים מיירי אבל לא שהוא שיעור אחר, ואדרבה בפנים המרדכי הנ”ל למד גם כ”ד חודש מי”ב חודש לפרש על איזה חדשים מיירי בכ”ד חודש ולא קאמר שהם ב’ שיעורים, ועוד הר”מ גופיה למה לא הגביל דבריו דמיירי רק בלא פירש, וגם ברמ”א ביו”ד שם נראה שלא הכריע כן להלכה, ומ”מ אין כאן המקום לדון בפרט זה.
ואעיר בזה עוד נקודה אחת שראיתי בדרכ”ת ביו”ד שם (סי’ פז ס”ק פז) בשם עמק המלך על הרמב”ם פ”ג מהל’ מאכ”א ה”ה שבהגהות מרדכי [אפשר דהיינו ההג”ה שבפנים שבסוף המרדכי שהביא הרמ”א באה”ע שם כדלעיל] מבואר שאם נתעברה השנה אינו נחשב לתינוק וזה נעלם מדברי האחרונים ואילו ראו דבריו וכו’, ולא זכיתי להבין דהרי בהגמ”ר שם מבואר בשם ר”מ שאם נתעברה צריכה להמתין עוד חודש וא”כ ה”ה לתינוק, ועוד דהרי הרמ”א באה”ע ראה אותו הגמ”ר גופא כמו שהביאו לענין מלא וחסר.
ואולי למד כן מש”כ ההגמ”ר שם לעיל מינה “ובחדש עיבור אם נתעברה השנה לא נתעברה לתינוק”.
אבל לענ”ד כוונת ההגמ”ר להיפך, דז”ל שם (נוסח הרמ”א), ועוד לא יתכן לומר דכל חדשים ל’ יום ובחדש עיבור אם נתעברה השנה לא נתעברה לתינוק דא”כ שתי שנים דפ’ מי שאחזו לא תמצא לעולם של ל’ ל’ יום דכ”ד חדש של ל’ יום לא הוי לא שתי שנות הלבנה ולא שתי שנות החמה דכ”ד חדש של ל’ יום הוו תש”כ ימים ושתי שנות הלבנה אין עולין אלא תש”ח ימים ושתי שנות החמה עולין תש”ל וחצי יום לכן יכונו דברי ר”מ דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק כדפירשתי בפנים [במרדכי ריש פרק החולץ] ולדידיה ניחא בשנים אחת פשוטה ואחת מעוברת עכ”ל.
וכוונתו דר”מ מפרש שאין כל החדשים מלאים אלא אחד מלא ואחד חסר (כ”ה בהגהות הרמ”א שם) ומלבד זה גם מוספי’ חודש העיבור א”כ כשיש ב’ שנים בזאח”ז אחת פשוטה ואחת מעוברת נמצא בזה י”ב חסרין שמ”ח ויום וי”ב מלאים ש”ס יום הרי תש”ח יום.
והיה מקום לפרש דבזה מיישב שב’ השנים היינו כשנת הלבנה ומ”מ ממה שנזכר בלשון ב’ שנים אמרי’ דכשאחת פשוטה ואחת מעוברת אז נמנה לפי ב’ שני תורה [ור”ל דעיקר השנים בא לבאר ענין שני לבנה אבל מרבינן גם כשאחת פשוטה ואחת מעוברת לרבות או החודש] והוא דחוק דאם אתיא כשני לבנה היאך מרבי’ חודש מעובר ועוד דהרי מנין ב’ שנים פשוטה ומעוברת יוצא תשל”ז יום ושוב אינו מתיישב עם החשבון ומה שייך לכאן אם כל הנידון אם נמנה לפי שנת חמה או שנת לבנה.
אבל יותר נראה דר”ל דהשתא קאמר ר”מ דב’ שנים אלו אינן נמנין לפי שנת חמה וגם לא לפי שנת לבנה אלא לפי שני תורה וממילא כשיש אחת פשוטה ואחת מעוברת יש חודש אחד יתר, שכ”ה בשנים של תורה, וממילא מש”כ ב’ שנים בא לרבות דבר זה, אבל אם נימא דלא כר”מ ונימא דחודש מעובר בכלל כ”ד חודש א”כ ע”כ צ”ל דשנה זו היא של חמה או של לבנה וזה אינו וכמשנ”ת, ולפ”ז ר”מ גופיה יוכל לפרש ג”כ דהחדשים אינן של כ”ט או ל’ דוקא אבל ע”כ צ”ל כסדר השנים דהרי ר”מ קאמר שהם של תורה [ולפ”ז מה שפסק הרמ”א באה”ע שם הוא כדברי ר”מ ולא כהצד הראשון שהביא במרדכי שם שהוא לפי שנת הלבנה].
עכ”פ לכל הצדדים מתברר דמש”כ מתחילה שאין חודש העיבור עולה כתב כן רק כקושי’ וא”כ כל מה שהביא קודם לכן דבחודש עיבור אם נתעברה השנה לא נתעברה לתינוק הוא רק בתורת קושי’ דאם נימא הכי יוקשה דהרי אין כאן ב’ שנים לפי שום חשבון אבל למסקנתו כבר כתב בשם ר”מ דאם נתעברה השנה נתעברה לתינוק.
ואולי סבר העמק המלך [ולא ראיתי דבריו בפנים] דהצד הראשון במרדכי שסובר דאזלי’ כשנת הלבנה חולק על הר”מ וס”ל דאזלי’ בתר לבנה ואם נתעברה השנה אזלי’ בתר כ”ד חודש בלבד ולא בתר שני תורה, ובאמת לפי מה שנזכר לעיל כך מסתבר לומר (בין מצד הסברא דהא בהא תליא כמו שנזכר בריש התשובה ובין מצד חשבון הדברים דאם ב’ שנים אתיא על שני לבנה לא אתיא על שני תורה ואם אתיא על שני תורה לא אתיא על שני לבנה), אבל המרדכי הזכיר רק צד כזה והסתפק בזה שכתב בזה ב’ צדדים, ובסוף דבריו בדברי ר”מ שהביא מוכח שלא נקט ר”מ כצד זה, ולכאורה כך הלכתא ולפי מה שנתבאר כ”ה פסק הרמ”א באה”ע שם.
היוצא מזה דאזלי’ בתר שנה שנקבעה ולא בתר מלא וחסר דוקא.
מק"ט התשובה הוא: 134766 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134766
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.