לא.
מקורות:
לא יתכן להחמיר יותר ממצוות וברכותיהן שאם אמר בישיבה יצא אפי’ בדבר שיכול לחזור ולעשות בעמידה, וגם לא יותר משמונ”ע דלדידן יצא בישיבה כמ”ש בסי’ צד ס”ט במשנ”ב, ואע”ג דהמשנ”ב שם לא מיירי בהתפלל במיוש באיסור, מ”מ בפמ”ג משב”ז סק”ה דייק מהרמב”ם פ”ה מהל’ תפילה ה”א דגם בלא א'ו'נ'ס אינו מעכב בדיעבד, ואמנם עי’ במשנ”ב סי’ קי סק”ד לענין תפילת הביננו שהפמ”ג הסתפק אם התפלל בישיבה אם יצא, אבל שפיר יש לסמוך על הפמ”ג בסי’ צד שהקל אפי’ בתפילה כדי להקל בעלינו שאינו חיוב מדינא דגמ’ ורמב”ם.
ובתורת חיים בסי’ קי חידש דבהביננו הוא דין מיוחד שלא יצא בדיעבד בישיבה מכיון שעיקר תקנתה היתה בעמידה ולא מצינו שהתירו בה חכמים בישיבה (ויתכן דכלול בכוונתו לומר דמאחר שהיא קצרה לא התירו בה חכמים ישיבה, וגם דבמקומות אחרים התירו חכמים ישיבה בשמונ”ע מפני הצורך אבל כאן שהתירו לקצר הנוסח מפני הצורך לא היה צורך להתיר עוד להתפלל בישיבה וממילא לא מצינו היתר ישיבה בהביננו), ואם נימא דסבר הפמ”ג גם מסברא זו ניחא למה לגבי הביננו הסתפק ולמה לגבי שמונ”ע הוה פשיטא ליה.
ולגבי עלינו אף שהיה מקום לטעון דהיא קצרה ולא תקנו לה היתר ישיבה מ”מ דחוק לומר שהיא חמורה משמונ”ע אחר שאינה חיוב מדינא דגמ’ ורמב”ם וכנ”ל, בפרט דבראשונים (עי’ כלבו סי’ טז וארחות חיים ח”א דין התחינות שאחר שמונ”ע ס”ח ומטה משה סי’ ריב) נזכר לומר עלינו בעמידה מאחר שכתבו הראשונים בשם הפרדר”א שהוא שבח גדול ומשמע דהתקנה לומר בעמידה היתה אחר התקנה ולא שייך לומר דעיקר התקנה היתה לומר בעמידה דוקא, ועוד דהרי חולה שמתפלל כל השמונ”ע בישיבה פשיטא שמתפלל גם העלינו בישיבה וא”כ מצינו בזה היתר ישיבה.
ויש להוסיף דגם בהלל שהוא שבח גדול (שמטעם זה כ’ הראשונים לומר עלינו בעמידה) ואף אמרי’ מטעם זה בשבת קיח ע”ב הקורא הלל בכל יום הר”ז מחרף ומגדף ומטעם שהוא שבח גדול קוראים בעמידה [כמבואר במשנ”ב דלהלן] אעפ”כ בדיעבד יצא בישיבה (סי’ תכח משנ”ב סקכ”ח בשם הפמ”ג).
ויש להוסיף דאולי יתכן שיש לומר סברא בגוף התקנה שכשהנהיגו הקדמונים לומר עלינו לא הנהיגו על דעת שאם אמר בישיבה לא יצא יד”ח כיון שמדינא אינו חיוב, ויל”ע.
ואע”ג דיש כריעות בעלינו מ”מ בדיעבד בודאי יש לסמוך על הדעות שאין כריעות בעלינו (עי’ בספר אלא שכן נקט הגרח”ק בדעת הגר”א וכן נקט בסידור אזור אליהו בדעתו, אולם הגריש”א לא נקט כן בדעת הגר”א, ויש לציין דלפי סברת התוס’ דמאן דלא כרע עם הציבור במודים נראה ככופר לכאורה גם כאן יש לחשוש לזה וכמ”ש המשנ”ב בשם היעב”ץ דאם לא כרע נראה ככופר, אמנם הגרח”ק נקט דמצד הציבור אין כאן נראה ככופר כיון שכ”א כורע בזמן אחר עכ”ד, אבל עדיין יש לדון מצד מה שאומר ואינו כורע וכנ”ל בשם המשנ”ב) וגם להמצריכים מסתמא דלא שייך לומר בזה עיכובא דאין החיוב לכרוע אלא מצד מה שאמר שלא יבוא למצב שאומר ואינו כורע.
מק"ט התשובה הוא: 126654 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126654
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.