כתב רבנו יונה בספר היראה, אם הוכח הוכחת אדם בסתר כמה פעמים לא קבל, מותר לביישו ולהלבין פניו עד שיקבל, וכו' והדברים מבוארים גם ברמב"ם פ"ו מהל' דעות ה"ח, אם כי הרמב"ם שם חילק בין מצוות בין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום, וכבר אתבדרו בזה הרבה תמיהות, ראשית כל, דהרי כל חטא של בין אדם לחבירו הוא גם בין אדם למקום, וכי תימא משום דאיתיהיב למחילה הרי לא מיירי שנמחל, שנית, מהיכן הוציא הרמב"ם חילוק זה, ואם משום שמי שמזיד הרבה ואיני מקבל תוכחה הוא כמומר א"כ מאי שנא בין בין אדם לחבירו לבין בין אדם למקום, ושלישית דברבינו יונה לא נזכר חילוק זה, אם כן מהו יסוד החילוק בין הרמב"ם לבין רבינו יונה, ורביעית מה הסברא בחילוק זה.
ולולא דמסתפינא הו"א לתרץ כל קושיות הללו, דהרמב"ם כולל בענייני תוכחה גם מה שפירשו הראשונים עה"ת שצריך להוכיח חבירו כשחטא כנגדו, עי' רמב"ן בפרשת קדושים, וע"ז קאמר הרמב"ם דבהוכחה כזו אין אדם יכול להציק לחבירו מחמת זה משום שהוא נוגע בדבר, אבל בדיני שמים שנלמד מאותו דין תוכחה כמבואר בערכין טז ובתו"כ פרשת קדושים, ע"ז קאמר הרמב"ם דמאחר שחבירו פקר במצוה לכך מותר לבזותו.
שו"ר דגם המנ"ח מצוה רמ סק"א הבין דבחטאים שבין אדם לאדם אחר (שאינו המוכיח) חשיב כחטאים שבין אדם למקום, ושמחתי, ואמנם שאר אחרונים נראה שלא הבינו כן, ראה פמ"ג או"ח סי' קנו בא"א סק"ב ד"ה ובסמ"ע, ובארוכה בתיבת גומא בסוף הספר חקירה ד ה, אבן האזל פ"ו מהל' דעות ה"ח, משנת חכמים סי' ו יבין שמועה סק"ג, ועי' חפץ חיים הל' לה"ר כלל י מקור חיים סק"א, ומסיום דבריו משמע דלא ברירא ליה לגמרי דהרמב"ם חולק על רבינו יונה (היינו ר"י בשע"ת שהבאתי בסמוך), ומ"מ המנ"ח מסתבר טעמיה כמו שנתבאר.
אם כי רבינו יונה גופיה בשע"ת אות רכא נקט שגם הנפגע עצמו מותר לספר לבני אדם את העולה שעשו לו, ועי' בחפץ חיים במ"ח כלל י סק"א מה שדן בדעת הרמב"ם בזה.
עי' בשעה"צ סי' תקח סק"ח מה שציין לדברי הרמב"ם ומה שכתב עוד מה דשייך לזה, ועי' בחיבורו של הגרב"י זילבר בעל אז נדברו על ספר היראה לרבינו יונה שם שציין לדברי הגמ' בספ"ג דמגילה האי מאן דסנו שומעניה שרי לבזויי ולדינא דמפרסמין את החנפים, ועי' בחפץ חיים שהאריך טובא בהך דינא דהרמב"ם ורבינו יונה.
ולכאורה שיעור הענין הוא ככל שניכר שלא אכפת לו ועושה כן במרידה, או בנוסח אחר כאשר החזיק בחטא ברמה שברור שתוכחה בלא ביוש או דבר אחר לא יועיל להפסיקו מן האיסור אז יש לביישו לשיטת הרמב"ם והחינוך ורבינו יונה.
ובחפץ חיים כלל ד ס"א נזכרה הגדרת ברורה יותר בענין זה וז"ל, וכל אלו הדינים שכתבנו הוא דוקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו, אבל אם בחנת את דרכו כי אין פחד אלהים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים, או שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה, דהיינו בין שאותה העבירה שהוא רוצה לגלות עשה החוטא כמה פעמים במזיד, או שעבר במזיד כמה פעמים עבירה אחרת המפורסמת לכל שהיא עבירה, אם כן מוכח מינה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דרכי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלהים לנגד עיניו, לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו, בין בפניו ובין שלא בפניו, ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר ויש לשפטו לצד הזכות או לצד החוב צריך לשפטו לצד החוב וכו' עכ"ל, עי"ש בהמשך דבריו והבאתי רק תחילת הדברים מחמת האריכות.
ועי' עוד בחפץ חיים הל' לה"ר כלל ה במ"ח סק"ה דמשמע מדבריו שם שהשיעור של הרבה פעמים הוא ג' פעמים, וכ"כ החזו"א ביו"ד סי' ב סק"כ שאם עבר ג"פ יצא מכלל עמיתך ואחיך, ועי'עוד בתשובה אחרת לגבי גדרי משומד להכעיס שציינתי לדברי הפוסקים דכל שעבר על ג' עבירות ידועות חשיב משומד להכעיס.
ומה שצריך להוכיח תחילה בניד"ד הוא כדי שיהיה ברור שיודע את חומר האיסור, דבלא שיודע את חומר האיסור לא נוהג דין זה של משומד, עי' עוד בח"ח כלל ד ס"ט, ועי' משנ"ב ובה"ל סי' תרח בראשו, ולא נתנה כאן ההוכחה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
בכל דינים הנ"ל יש לבדוק בכל מקרה לגופו אם מתקיימים ז' התנאים המבוארים בח"ח ריש כלל י.
מק"ט התשובה הוא: 121977 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/121977