בגמ’ ב”ב ריש דף יב אי’ בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו (היינו העמודים המזוזות שבצדדים) מטמא כל סביביו, ופרש”י דכל עוד שחשיב שיש לו פתח מטמא כנגד הפתח אבל כשאין פתח דינו כקבר סתום ומטמא כל סביביו, ועי”ש עוד בתוס’.
ופרש”י עוד (בסוף הדף הקודם) שכשנסתם פתחו לא סלק מזוזתו ומשקוף ומפתן דגלי דעתיה וכו’ וסופו לפותחו לאחר זמן עכ”ל, ור”ל שכל עוד שרק סתם את הבית לא חשיב שעשה מעשה בגוף הפתח כיון שהשאיר את כל הפתח על מכונו ורק הוסיף בו תוספת זמנית, אבל כאשר שבר את חלקי הפתח אז חשיב כמו שאין פתח.
ומבואר מזה ששינוי שאינו סתירה בגוף הפתח לא חשיב שביטל את הפתח לאיזה דינים הנוגעים לפתח וביניהם דין קבר סתום כמבואר שם.
אולם יש חילוק בין דיני פתח למזוזה לשאר דיני פתחים דבשאר דיני פתחים הדין הוא שכל עוד שיש פתח יש פתח אבל במזוזות מצינו דלפעמים אזלי’ בתר השימוש בפועל ולא בתר צוה”פ בלבד, דחדא מצינו שבית שאין דרין בו פטור מן המזוזה, וכמו”כ מצינו שכשיש צוה”פ בין ב’ חדרים להרבה פוסקים אזלי’ כפי הצד המשמש לפתח העיקרי, וכמו”כ מצינו שפתח שאינו משמש כלום (כגון פתח חירום) יש שנקטו שפטור מן המזוזה מעיקר הדין וכך יש צד משמעות בחלק מלשון השו”ע ורמ”א שיובאו לקמן שפטור אם הפתח מתחילתו לא נעשה לכניסה ויציאה.
וממילא יש מקום לטעון דבניד”ד בפתח ששינו את שימושיו סגי בזה לומר שמעתה ואילך נמדד לפי השימושים שיהיו מעתה ואילך.
ובשו”ע יו”ד סי’ רפו סי”ז אם יש בבית הרבה פתחים פתוחים לחצר או לרשות הרבים ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני הבית, כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבא אלא באחד מהם ע”כ, אולם עדיין אינו דומה לניד”ד דשם בשו”ע הנידון לפטור לגמרי את אותו פתח ובכה”ג אזלי’ לחומרא ולא פטרינן, אבל באופן שרק רוצה לשנות את מקום המחייב במזוזה אפשר דלא אמרי’ בכה”ג כיון דחומרא דאתיא לידי קולא היא.
ובשו”ע שם סי”ח כתב בית שיש לו פתחים הרבה, אף על פי שאינו רגיל לצאת ולבא אלא באחת מהם, חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח ע”כ, ובסעי’ זה משמע דהפטור גם כשמתחילה לא נעשה אותו הפתח לצאת ולבוא משם, אבל ברמ”א שם הוסיף הג”ה הואיל ונעשו לכניסה ויציאה, ומבואר דהיינו רק מאחר שמתחילתן נעשו לכניסה ויציאה וכמו שנתבאר בסעיף הקודם שהובא לעיל.
ולכאורה יש בזה מחלוקת בין המחבר להרמ”א וגם במחבר גופא יש סתירה בין ב’ הסעיפים.
ואכן כך מבואר בבהגר”א סקי”ז דהרמ”א בסי”ח אזיל כדעת הגאונים ברש”י שפטר אם הפתח לא נעשה מתחילתו לכניסה ויציאה, שהיא הדעה שהביא השו”ע בסי”ז ואילו דברי השו”ע בסי”ח הם כדברי הרמב”ם.
והנוהגים כהמחבר מסתמא ינהגו להחמיר כמש”כ בסי”ח [מלבד שהוא לחומרא ונהגו להחמיר במזוזות בכל פתחים המסופקים] דהרי מה שיש לדייק לפטור פתח הנ”ל מסי”ז הוא רק דיוק אבל בסי”ח הוא מפורש להחמיר, וכן נקטו כמה אחרונים דעיקר דעת המחבר להחמיר [עי’ גידולי הקדש סק”ט ע”פ הלבוש ויד הקטנה הלכות מזוזה פ”ב סי”ב ועוד, ומאידך עי’ באג”מ יו”ד ח”א סי’ קעז].
עכ”פ לענייננו אין צ”ל דמדעת הרמב”ם אין ראיה לענייננו כלל כיון שלא נכנס בזה לנידון של פתח שהשתנה ייעודו אלא שהוא דין בפתח שחייב גם כשלא נעשה ולא שימש מעולם לכניסה ויציאה, אבל גם מדעת הגאונים אין ראיה ברורה וכמו שנתבאר.
עכ”פ לענייננו לפי מה שנלמד מסוגיית הגמ’ בב”ב שם דבכל מה שדינו נקבע מחמת פתח לא מהני סתימה א”כ גם לפי הדחיה שכתבתי כ”ז רק לגבי שינוי כיון הפתח שבזה מתחשבים בעיקר הכניסה והיציאה או בעיקר השימוש כמבואר בפוסקים בסי’ רפט ונו”כ שם, אבל לגבי לבטל לגמרי את הפתח לדעת הרמב”ם והמחבר בסי”ח שביטול שימוש אינו מבטל את הפתח א”כ לא שייך לומר דחייה זו, אלא אדרבה יש לדמותו לדיני פתח המבוארים בב”ב שם, ולכן לכאורה כשהיה לו פתח וסתמו לא פטרו וכן נקט בערוה”ש ודעת קדושים ומהרש”ם (הוב”ד באליבא דהלכתא שם אות צד).
אולם לדעת הרמ”א שסבר דמה שמלכתחילה לא שימש לכניסה ויציאה לא נתחייב מעולם א”כ מחד גיסא יש מקום ללמוד משם דהרי חזי’ שביטול שימוש לא מועיל וממילא מה שאינו מבטל הפתח לא מבטל כאן כמו שביטול שימושים כאן לא מועיל אפי’ להרמ”א ומאידך יש לומר דדין מזוזה אינו דומה לגמרי לדינים המבוארים בגמ’ שם דכאן אם מעולם לא שימש לפתח אינו פתח משא”כ שם ולכך לדעת הרמ”א יש להסתפק בזה ועי’ באליב”ד שם שהנצי”ב והגרח”ק והגרנ”ק פטרו בזה, [וכמו שנתבאר דלכאורה כל הצד שיש לפטור ממזוזה בכה”ג הוא רק להרמ”א ולא להרמב”ם והמחבר בסי”ח, אבל צל”ע במקורי הדברים].
והנה כל הנ”ל הוא באופן שבא לפטור לגמרי את הפתח ממזוזה אבל באופן שאינו בא לפטור את הפתח ממזוזה אלא רק לשנות את מקום הכניסה והיציאה מן הפתח יש מקום לטעון שא”צ שום מעשה לזה, ויש לזה ב’ טעמים:
הא’ דשם הוא לחומרא לומר שלא נפקע החיובים כדי לפטור על ידי שינוי שעשה בדלת, משא”כ כאן חומרא דאתיא לידי קולא היא להפקיע את הצד האמיתי של חיוב הדלת.
והב’ דשם הנידון מצד הצורה והחומר (דהרי לכו”ע מה שכבר חל עליו שם פתח לא נפקע ממנו) ולכן יש מקום לטעון שצריך שינוי צורתי וחומרי, אבל כאן בניד”ד הוא דין על חובת הדר ועל צורת הדיורין והביאה לבית, וכמו שמצינו שבית שפסקו ממנו הדיורין פקעה ממנו חובת המזוזה מה”ת (ע”ע שו”ת רע”א מהדו”ק סי’ ט), וממילא מה שייך לדון לפי מה שהיה קודם לכן.
אולם המהרש”ם הנ”ל בח”ד סוף סי’ קיא נקט שאין משתנה הדין בלא שלכה”פ יעשה מעשה בסתימת הדלת כמבואר שם אף בלא פרץ את פצימיו, וכעי”ז כמדו’ ששמעתי בשם הגרח”ק דאין משתנה לאחמ”כ וצ”ע.
ואולי אפשר להביא זכר לדבר ממה שנזכר בפוסקים ענין בית החורף (עי’ סי’ רפט בב”י ובט”ז בשם מהרי”ל וש”ך בשם לבוש) ובחלק מהפוסקים נזכר שהוא עיקר השימושים (עי’ ש”ך הנ”ל) ולא נזכר שצריך להעתיק המזוזה בכל עונה ממקומה אף דמסתמא עיקר השימושים היה רק בחורף דע”ש זה נקרא בית החורף (ועי’ יומא שם ועי’ עוד ערל”נ ריש סוכה מש”כ בדעת רש”י שברי”ף שם ומ”מ כאן אין הנידון מצד מניעת שימוש לגמרי אלא מניעת שימוש מעט שיקבע את עיקר השימוש לחדר המקביל).
ויתכן שמסתמכים על משמעויות דיש צד שבמזוזה חשיב לב’ הצדדים כמו שהארכתי בתשו’ אחרת וכדמשמע בירושל’ בספ”ד דמגילה, וזה הטעם גופא דלכו”ע א”צ מזוזה בצד שהוא שימוש מועט אף שאם היה רק השימוש המועט היה מחוייב במזוזה מצד זה, וא”כ מצד הדרבנן סגי שבזמן הקביעות הי’ כדין ועדיין צ”ע מאוד, ומ”מ לכו”ע נראה שאם ישנה את מקום המזוזה עכשיו למה שהוא עיקר המקום ג”כ יצא.
ולגוף הנידון אם סתימה לזמן תועיל ומה השיעור של הזמן יש לציין לנידון הפוסקים לגבי ביטול לשבעה בסוכה (עי’ רש”י סוכה ריש דף ד ובמשנ”ב סי’ תרלג סקי”א) וכן לגבי ביטול לשבת (עי’ משנ”ב שם ובשו”ע סי’ שנח ס”ב), וכ לגבי שיעור זמן של ביטול מחיצה למת, וכאן בניד”ד אם יש רהיט זמני שמעכב כניסה ויציאה בפתח מסויים שעי”ז גורם לפתח אחר להוות עיקרי לצד הנגדי ממה שהוא תמיד (כגון שעד עכשיו שימש לכניסה ועכשיו ליציאה או להיפך) כ”ש שאם נימא שאין כאן מחיצה לזמן נימא דאין כאן שינוי הביאה לזמן, אבל גם אם נימא דמצד מחיצה מועיל יש מקום לטעון דמצד דיורין אין כאן דיורין של קבע דוקא באופן זה (וכן אם נימא דאי”ז בהגדרה של דיורין אלא דרך ביאה ג”כ יש מקום לומר דתליא בקובע הכללי ולא באקראי).
מק"ט התשובה הוא: 133083 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133083
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.