לכאורה מאחר שהחמץ אינו ראוי לאכילת כלב ואפי' חמץ נוקשה אינו, א"כ מה הצד לאסור בזה, ובפשטות הוא רק מצד הידורים שנהגו בפסח יותר מן הדין כעין מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין מנהג החזו"א במכירת החמץ שבבליעות הכלים, כמו שביארוהו תלמידיו וכמו שאמר גם הגרשז"א, ולכן גם לענין חומרי ניקוי חשש לזה.
ואם נימא שהקפידא היתה רק בחומרי ניקוי הנקנים בפסח אולי חשש שנהנים מהנאה מתערובת חמץ שנפסל לכלב לאחר זמן איסורו שבזה אסור בהנאה אפי' אם נקנה מגוי לאחר זמן איסורו (כדעת המשנ"ב סי' תמב סקמ"ד וחזו"א או"ח סי' קטז סקי"א דלא כבית אפרים או"ח סו"ס קלה וחי' חת"ס הל' פסח סק"ג וסק"ח שהקילו בזה), וכ"ש שאם קונה מישראל באופן שנוצר התערובת לאחר זמנו שאפי' חיוב ביעור יש בו כמ"ש במשנ"ב סי' תמב סק"ט וכ"ש שאסור ליהנות ממנו, (ובשל גוי יש רק איסור הנאה ואין חוב ביעור כמשנ"ת הטעם בחזו"א שם).
והנה לפי מה שהובא בספר אשרי האיש (ח"ג פנ"ח אות טו) החילוק שהובא שם בין אם מנקה בחומרים אלו את ביתו לפני פסח או בפסח, ולפי הנ"ל החילוק הוא אם קנה את החומר לפני פסח או בפסח ולא נראה שזה החילוק, אלא טעם ההיתר באופן שניקה בהם את ביתו לפני פסח הוא טעם אחר, כמ"ש בסי' תמב סקט"ו לענין חמץ שנדבק בניירות לפני פסח וכמשנ"ת בחזו"א סי' טז סקי"ד שהוא כבר נעשה חלק מהנייר כחמץ שייחדוהו לישיבה וטח בטיט כמ"ש בשו"ע שם ס"ט, ויל"ע בזה.
או יש לומר דאפי' מיירי באופן שכבר אי אפשר ליהנות מהחמץ בדרך אכילה אבל עומד לריח (כגון חומר ניקוי שיש בו ריח אם מעט ואם הרבה) ויתכן שחשש לריח הבא מחמת החמץ, ואולי יש בזה בעי' של אחשיבה לחמץ להנאת ריח, ובזה נכנסים לנידון האחרונים האם שייך אחשביה בחמץ לענין עישון חמץ, יעוי' בבית מאיר סי' תסז ס"ח ושו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רמב ומור וקציעה ס"ס תמב וחוט שני עמ' צז, ויש לציין דהיא חומרא על חומרא, דאפי' בסיכה אין מוסכם לכל הפוסקים שאומרים אחשביה, וכ"ש בעישון שאינו מוסכם, וגם יש לדון אלו שהחמירו בעישון אם עשן שנכנס לגופו הוא יותר חמור מריח ולא עיינתי בזה כעת.
ועי' בחוט שני שם שכ' לגבי סיגריות שגם אם אין אחשביה אבל יש הנאה מחמץ ויל"ע המציאות מה המצב הסיגריות דלכאורה גם שם נפסל מאכילת כלב.
ובתמצית ההלכות לידידי הגר"ד קולדצקי (סי' תמב סעי' קכב אות ג') הביא טעם החומרא בזה משום שיש סוברים שהיתר החמץ שנפסל מאכילת כלב הוא רק אם נפסל לאכילת כלב מחמת עצמו ולא אם נפסל מחמת תערובת דברים אחרים עכ"ד, ושיטה זו היא שי' החוות דעת יו"ד ריש סי' קג ביאורים סק"א.
(כלומר החוו"ד סובר שהיתר זה הוא אינו כאשר החמץ נפסל לאכילה מחמת דבר חיצוני.
ותמצית דברי החו"ד שם הם שהאיסור לא פקע אם נתערב באיסור דבר מר ורק בינתיים אין עליו המלקות אם אכלו משום שהוא שלא כדרך הנאתו ולכן אם יחזור וימתקנו יחזור למה שהיה, משא"כ אם נתקלקל האיסור מעצמו אז נתבטל איסורו.
לגבי הקושיא שכתבת דיברתי עם כמה ת"ח ונראה שמה שנוטים ליישב דברי החו"ד דבתריאקה וכו' מכיון שהתערובת נעשתה קודם זמן איסורו אין בזה איסור הנאה לאחר זמן איסורו דלא חל האיסור, ואע"פ שיש כאן איסור כבוי לפי הגדרת החוו"ד, מ"מ הנח לחמץ דגם בטח בטיט כך הדין שאינו חוזר ונאסר בפסח דאין על זה שם אוכל, ומ"מ הגרי"ש יתכן שהיה לו ביאור אחר בדברי החו"ד).
ויעוי' בשיעורי קנה בושם על הל' פסח שהביא שם סברא שיש חומרי ניקוי שבמגע במים החומרים מתפרקים עי"ש מש"כ בזה, וכעי"ז הובא בשם גדולי ההוראה בגלאט תשס"ח עמ' 187, ויתכן שכוונתם להגריש"א גופיה, והוא דומה קצת לנידון הפוסקים על ג'לטין ממקורות לא כשרים שנפסלו מאכילת כלב וחזרו והוכשרו, ובתשובות של הרב נבנצל ראיתי שהכחיש לגמרי המקום לחוש לחשש מעין זה, וכנראה שהוא דבר שתלוי בבירור המציאות בכל מוצר לגופו, האם יש תופעה כזו במקרה נגיש ורגיל שהחלקים יתפרקו שוב באופן שיחזור חלק מן החמץ להיות ראוי לאכילה, או לא, ואני איני בקיא במציאות בזה, ובקובץ גלאט תש"ס עמ' 40 הפנו למאמר של כימאי בשם ד"ר אליהו ליכט שהאריך בנושא הבעיות של חומרי ניקוי בפסח ואין המאמר תחת ידי.
(כלומר החשש הוא שהחמץ עשוי לחזור להיות ראוי לאכילה, משום שלמרות שהוא עבר תהליך של ערבוב חומרים שפסלו אותו מאכילה מ"מ החומרים עשויים להתפרק והחמץ יחזור להיות ראוי לאכילה, וזה יהיה תלוי בכמה נידונים (כמו הנידון האם חמץ שנפסל לכלב וחזר ונראה לאכילה הוא היתר או איסור), ולפי מה שהבנתי יש הטוענים שיש סימוכין לטענה זו במציאות שבשטח, ואיני בקי במציאות בזה.
).
לתשובה זו פורסמו 6 תגובות. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
מק"ט התשובה הוא: 8778 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/8778
לא כ"כ הבנתי הדיון האם נחשב כנפסל מאכילת כלב או לא, והרי נפסק לגבי תערובת חמץ שאפילו אינה ראויה לאכילת אדם מותר להשהותה ולהנות ממנה?
על איזה חלק בתשובה דבריך מתייחסים
בעיקר לגבי שתי הפסקאות האחרונות.
לגבי הפיסקה הכמעט אחרונה - החוו"ד סובר שהיתר זה הוא אינו כאשר החמץ נפסל לאכילה מחמת דבר חיצוני.
לגבי הפיסקה האחרונה - החשש הוא שהחמץ עשוי לחזור להיות ראוי לאכילה, משום שלמרות שהוא עבר תהליך של ערבוב חומרים שפסלו אותו מאכילה מ"מ החומרים עשויים להתפרק והחמץ יחזור להיות ראוי לאכילה, וזה יהיה תלוי בכמה נידונים (כמו הנידון האם חמץ שנפסל לכלב וחזר ונראה לאכילה הוא היתר או איסור), ולפי מה שהבנתי יש הטוענים שיש סימוכין לטענה זו במציאות שבשטח, ואיני בקי במציאות בזה.
(הערת עריכה: תוכן הערה זו נכנס בפנים).
אשמח למקור מדוייק של החוו"ד, אין חוו"ד לסימן ק"כ.
ובכל אופן, נ"ל שיש כאן עירוב פרשיות, ראיתי שבמקראי קדש לגרצ"פ פרנק דן בכגון זה לעניין ספירט, ושם מדובר בספירט של חמץ שהיה ראוי מצד עצמו לשתיה והמלכות יוותה לשים בו חומר רעיל כדי לפוסלו מאכילה, ובזה דן שם אם יש חובת ביעור כיון שאפשר להפריד החומרים.
אבל לענ"ד דכל דיונים מעין אלו שייכים בדבר שעיקרו ורובו חמץ, ובאנו להתירו מצד שנפסל לאכילת כלב, ובזה אפשר לדון מצד שנפסל ע"י דבר אחר או מצד שאפשר להפריד הדבר הפוגם, אבל אני הערתי שכאן יש היתר אחר, מצד מה שכתב בשו"ע תמ"ב ד: " דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו - אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח", ןבאחרונים כתבו דמותר גם בהנאה, ולפ"ז ודאי ברובא דרובא של החומרי ניקוי אין רובן ועיקרן חמץ, וגם אם יש איזשהו מרכיב של חמץ הרי זו תערובת שאינה ראויה לאכילת אדם, ולעניין זה לא נ"ל כל הסברות שהרב הזכיר להחמיר.
לגבי החוו"ד מחילה שנפלה טעות במקור והחוו"ד הוא בסי' קג ביאורים סק"א, ותמצית דברי החו"ד שם הם שהאיסור לא פקע אם נתערב באיסור דבר מר ורק בינתיים אין עליו המלקות אם אכלו משום שהוא שלא כדרך הנאתו ולכן אם יחזור וימתקנו יחזור למה שהיה, משא"כ אם נתקלקל האיסור מעצמו אז נתבטל איסורו.
לגבי הקושיא שכתבת דיברתי עם כמה ת"ח ונראה שמה שמקובל ליישב דברי החו"ד דבתריאקה וכו' מכיון שהתערובת נעשתה קודם זמן איסורו אין בזה איסור הנאה לאחר זמן איסורו דלא חל האיסור, ואע"פ שיש כאן איסור כבוי לפי הגדרת החוו"ד, מ"מ הנח לחמץ דגם בטח בטיט כך הדין שאינו חוזר ונאסר בפסח דאין על זה שם אוכל, ומ"מ הגרי"ש יתכן שהיה לו ביאור אחר בדברי החו"ד.
ויש"כ על הערתך.
(הודעה זו נערכה והכונסה בפנים).