מהי הכונה הנצרכת במצוות דאורייתא ובמצוות דרבנן

במצוה דאורייתא הכונה לעיכובא הוא לצאת ידי חובת המצוה, ויש בזה עוד דעות (עי’ במקורות), ולענין מצוה דרבנן יעוי’ במקורות.

מקורות:
לענין מצוה דאורייתא (לענין השיטות הדעות שמצוות צריכות כוונה לעיכובא שכך הלכה לרוב הפוסקים) משמע שנקט המשנ”ב בהל’ תפילין סי’ כה ס”ה סקט”ו ע”פ האחרונים (וראה עוד משנ”ב סי’ ח סקי”ט) דהכונה לעיכובא בדיעבד בדאורייתא היא שיכוון למצוה פלונית (וכמו שהבאתי בתשובה ד”ה מה צריך לכוון וכו’), וכן משמע לשון השו”ע או”ח סי’ ס’ ס”ד, וכ”כ בדרך פיקודיך הקדמה סי’ ד’ בפשיטות דבעי’ כונה לצאת ידי חובת המצוה.

(ועי’ עוד במשנ”ב (סי’ ס’ בבה”ל ד”ה וי”א) לענין הלוקח טלית לעלות לתורה שאין בזה כוונה, וכבר הקשו (עי’ חו”ב ר”ה כח ע”א) על מש”כ שם דהרי אם תופס הטלית המצוייצת ורוצה דוקא טלית מצוייצת א”כ מסתמא מכוון למצוה כדין החי”א ח”א כלל סח ס”ט, וכנראה מיירי שאינו מכוון כלל למצוה אלא רק תופס בגד זה מאחר שהוא דרך כבוד ומנהג לעלות בבגד כזה, ואם היה לו בגד אחד של מצוה שאינו בצורת טלית גדול ובגד אחד בצורת טלית גדול הפטור מציצית ויודע שהוא כך אותו האדם בודאי היה תופס לעלות לתורה בטלית גדול הפטורה מציצית כיון שמכוון למלבוש של כבוד ולא למצוה כלל, ועדיין יש מקום לדון בזה).

ומאידך גיסא בנובי”ק חאה”ע סי’ נד אפשר שלא נקט כדעת המשנ”ב עי”ש.

ובערוה”ש או”ח סי’ ס ס”ח דייק מרש”י ברכות יג ע”א שדעתו דסגי שמכוון לצאת ידי חובת מצוות ואין צריך דוקא כוונת מצוה זו, ויש להעיר דיש לפרש דמה שנקט שם רש”י מצוות היינו מצוות דעלמא כדאמרי’ כיו”ב בכ”מ מאי בוגרות בוגרות דעלמא וכו’, ובפרט דבכל מקום מייתי בגמ’ הנידון בזה מייתי הלשון מצוות צריכות כונה בלשון רבים.

ובמאמר המוסגר יעוי’ בדברי יציב (בהשמטות סי’ קיט) שדן ע”פ המשנה בזבחים מו ע”ב לשם ששה דברים וכו’ שצריך כוונה פרטית לדברים הנזכרים שם לענייננו (כגון לשם ה’ וכו’ מה שנוגע לעניננו עי”ש), ועי”ש דדחה דהדברים המפורטים שם אפשר שהם דין מיוחד בפרטי דיני זבחים עי”ש.

ויש להעיר למה לא הביא ראי’ מסיפא ר’ יוסי אומר אף מי שלא היה בלבו וכו’ עי”ש, וכמו שפסק הרמב”ם דבדיעבד בסתמא כשר, וכדאמרי’ בפ”ק דזבחים ב ע”ב דבסתמא כשר, ומאידך לענייננו יש לדון דהוא דין מיוחד בזבחים דסתם זבחים לשמן הן עומדין, ובמקומות שבסתמא אמרי’ לשמה יש לציין לדברי החיי”א הנ”ל לפי הענין, ועדיין יש לדון במצוות שלא שייך לומר כן.

ויש לדון לפי דעת המשנ”ב ופשטות השו”ע שצריך לכוון לצאת ידי חובת מצוה זו, האם במצוה דרבנן הכונה לעיכובא (להשיטות שהוא לעיכובא גם בדרבנן) הוא שיש ציווי דרבנן בפעולה כאן, דהיינו שבא לקיים רצון חכמים, או שיש צורך לכוון גם כן מה הוא הציווי דרבנן שיש כאן שאותו בא לקיים במעשה זה.

ויש לשאול על עצם הספק הזה מהיכא תיתי ומאי ס”ד שבדרבנן יהיה חילוק בדאורייתא, דהרי מסתמא הפוסקים שפסקו שבדרבנן צריכות כונה הוא משום שלא חילקו בין חיובי דאורייתא לחיובי דרבנן, וא”כ מנ”ל לחלק בזה.

אבל באמת הנידון הוא בהגדרת המצוה דרבנן האם בכל מצוה היא מצוה נפרדת או שכל המצוות מדרבנן הם מצוה אחת כללית של מצוה לשמוע לדברי חכמים, וכמו שציינו המעירים לדברינו שיש כבר מהאחרונים שנקטו כן בהגדרת מצוות דרבנן דכולם מצוה אחת.

ועיקרי הדברים נתעוררו בתשובה אחרת [ד”ה מי שקרא הפרשה וכו’], דלפי מה שנתבאר לענין שניים מקרא יש משמעות בפוסקים שאין צריך שם כוונה גמורה לצאת ידי חובת המצוה, לענין מה שהזכירו הפוסקים באו”ח סי’ רפה ס”ו שמלמדי תינוקות אין צריכים ללמוד הפרשה בשמו”ת שכבר למדו, וצריך תלמוד בזה מה טעם הדבר ולגבי איזה אופנים והגדרות נאמר היתר זה, דהרי בדעת השו”ע נקט המשנ”ב בסי’ ס’ שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, וכ”ש שהוא מצוה באמירה שבזה הוא חמור יותר עי’ בבה”ל שם בסי’ ס’.

ויש באמת שנקטו דבשנים מקרא לכו”ע אין צריך כוונה, והוא באמת צריך הבנה למה שיהיה שונה מצוות שניים מקרא יותר משאר תקנות דרבנן, אלא אם כן נאמר דעיקרה לא נאמרה כחובה ורק אחר כך קבלוהו עלייהו כחובה ולכן הוא קל יותר מצד כוונה, אבל פשטות הגמ’ שם בברכות ח’ שהוא חובה עי”ש בשקו”ט בגמ’ שם, וכלשון השו”ע ריש סי’ רפה חייב אדם וכו’.

ואחד מן הצדדים שהצעתי שם בתשובה הנ”ל הוא שבדרבנן הגדרת המצוה היא לקיים המצוה דרבנן, ומכיון שמכוון כאן לחזור פרשת השבוע ממילא הוא בכלל התקנה דרבנן (ואם נתרץ כן נכנסים כאן לנידון חדש אם לא התכון לחובת המצוה דרבנן ממש אלא לתוספת במצוה דרבנן האם גם בזה סגי לפי הצד שדי לכוון לקיים רצון חכמים או דבעי’ שיכון לכה”פ לקיים דבר שהוא מחוייב בזה מדרבנן).

אולם א”א לומר כן שכן בפסחים דף קיד לגבי הנידון על מצוות צריכות כונה במרור (במתני’ דמיירי שם בזה”ז כמ”ש ובמקדש היו מביאין לפניו וכו’) שאע”פ שכבר טיבל המרור בטיבול ראשון כתקנת חכמים לעשות טיבול ראשון עדיין לא יצא ידי חובתו ידי אכילת מרור, ומבואר מזה דעצם מה שהתכוון לעשות תקנת חכמים אינו מוציא אותו בכל המצוות דרבנן הקשורות לפעולתו הזו, וא”כ א”א לומר שאם התכוון ללמוד הקריאה”ת של פרשת השבוע יצא ידי חובת שנים מקרא מצד שהתכון לקיים בזה רצון חכמים בהידור במצוה, ופשוט.

אבל יתכן לומר ההגדרה באופן אחר, והוא יהיה תירוץ מדוייק יותר בענייננו, והוא, שאם עושה כאן המצוה למטרת ותכלית וטעם התקנה גם אם אינו מכוון לצאת ידי חובתו המוטלת עליו אפשר שיוצא, ובדאורייתא כוונה זו אינה שייכת כלל, כיון שבדאורייתא סו”ס עיקר הכונה הוא לקיים ציווי ה’ אבל בתקנה דרבנן יתכן שאין הכונה מעכבת שיקיים ציווי חכמים מחמת שכן ציוו חכמים, אלא שאם נתכוון לטעם ומטרת התקנה למה נתקנה גם אם לא כיון לצאת ידי חובה יצא, דהיינו בניד”ד מכיון שהמלמד התכוון במטרתו ותכליתו ללמוד ולחזור פרשת השבוע שקורין בבהכנ”ס שזו מטרת התקנה של שניים מקראה ותכליתה, יצא ידי חובה.

אבל בגוף הקושי’ דלעיל יש לציין לסוגי’ דברכות יג ש”מ מצוות צריכות כונה וכו’ והנה יש מהראשונים התוס’ דסוכה ושאילתות שפסקו כמאן דאמר בברכות כא ק”ש דרבנן, וע”כ סוגי’ זו סוברת שלהסוברים מצוות צריכות כונה בדאורייתא ה”ה בדרבנן דהרי ק”ש דרבנן, ואעפ”כ מבואר שם בסוגי’ דלא סגי במה שמתכוון במצות תלמוד תורה לקיים בזה גם הכונה המוטלת עליו במצוות ק”ש, אם כי יש לדחות דכונה למצוה דאורייתא לא מהני לדרבנן כיון שסו”ס אינו מכון לקיים רצון חכמים, אבל יש להקשות להסוברים דקריאת המגילה חשיב דרבנן (והרחבתי בזה בתשובה אחרת) ואעפ”כ בסוגי’ המקבילה ברפ”ב דמגילה נקטו דאם קורא המגילה ואינו מכון לצאת אינו יוצא למ”ד מצוות צריכות כוונה, ואע”פ שבודאי מכוון לרצון חכמים ללמוד המגילה מאחר שהוא זמן קריאת המגילה וגם שיש בזה פרסומי ניסא שהוא טעם התקנה, ואעפ”כ אינו יוצא ידי חובה.

וכמו”כ בשו”ע סי’ תפט ס”ד לגבי מי ששואל אותו חבירו על ספירת העומר ומשיב לו שיצא ידי חובה דרבנן ואינו יכול לספור שוב בברכה, וכ’ שם הפר”ח דהוא למ”ד מצוות א”צ כונה בדרבנן, מבואר שאע”פ שעוסק בזכירת המצווה דאורייתא וברצון חכמים לספור לא סגי בזה, אלא רק אם נאמר שאין מצוות צריכות כוונה בדרבנן.

ומבואר מכל זה שאין לנקוט כסברות אלו אלא שיש חובה במצוות דרבנן לכוון לצאת ידי חובת המצוה כמו בדאורייתא (להסוברים שמצוות צריכות כונה בדרבנן).

אולם מעיקרא דמילתא שם יל”ע אם באמת מיירי באופן שלא התכוונו מעיקרא המלמדים לצאת ידי חובה, דאולי מיירי באמת שנתכונו רק שבא השו”ע לחדש ענין אחר בזה, ויעוי’ בביאור הגר”א על השו”ע בסי’ רפה ס”ו לענין מלמדי תינוקות שציין שם לס”ב שאין מעכב דוקא תרגום אלא שיבין, ולפי הבהגר”א אפשר דעיקר מה שבא השו”ע לחדש הוא שא”צ דוקא תרגום וסגי במה שהמלמד מסביר ומבאר לתינוקות את הפרשה, וכמ”ש המג”א שם סק”ט שהמלמדים בזמנם היו למדים פירוש המקרא עם התינוקות, או כמו שכתב הדברי חמודות (ברכות פ”א אות מג והובא במחה”ש שם) שכיון שהמלמדים קורין הפרשה פעמים רבות א”כ פעם אחת עולה להם במקום תרגום, וגם מה שיש מהפוסקים שהזכירו דהחידוש הוא שבודאי קראו עם התינוקות הכל, עדיין אפשר דמיירי בנתכוונו לצאת ידי חובה והחידוש הוא שיכולים לסמוך על זה באופן של ספק אם קראו כיון דמסתמא קראו הכל סגי בזה (ואם אי’ שיש אחרונים שלא למדו כן בשו”ע אפשר שסברו בדעת השו”ע שמצוות אין צריכות כונה בדרבנן ודלא כמו שסבר המשנ”ב בדעתו, וכן נקט הפר”ח בדעת השו”ע סי’ תפט ס”ד דלא כמו שנקט המשנ”ב בדעתו).

מק"ט התשובה הוא: 9057 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/9057