אין בזה היתר, דאפי' מצד עביד איניש דינא לנפשיה אסור לחבול במזיק לצורך נקמה אלא רק להוציא ממונו כדין, או להציל עצמו כשאינו יכול להציל באופן אחר כמ"ש בב"ק כח ע"א, ואפי' במי שאומר חבול בי או בחובל בעצמו אסור כדתנן בפ"ח דב"ק.
וכן מבואר בשו"ע חו"מ סי תכא סי"ג ונו"כ שם שמעיקר דינא דגמ' (וכמו שיבואר להלן) המחזיר מכות חייב לשלם אא"כ מכה את חבירו כדי להציל את חבירו מאיסור הכאה לו או לאחר (ראה שם סמ"ע סקכ"ה) וכן להציל מאיסור אחר התיר הרמ"א שם.
וכן נזכר שם לפי' הסמ"ע והגר"א שמי שמחזיר בשעת מעשה או מיד בשעת חימום ג"כ פטור אך לא נזכר שהדבר מותר, וכן מבואר בשו"ת חו"י סי' סה שמדינא דגמ' רק להציל עצמו מותר ומשום תקנת הקהילות פטרו בשעת חימום בדיעבד מחמת שהוא כעין או'נס אבל לא התירו הדבר, (וברא"ש שנזכר היתר לא מיירי בחימום כמו שיתבאר להלן רק צ"ע דאם הסמ"ע הבין הרא"ש מצד היתר של שעת חימום א"כ יתכן שיתיר לכתחילה אבל יעוי' להלן בדברי הרא"ש, ולפי איך שביאר החו"י את דברי הרא"ש נראה דיש ב' דינים כמבואר שם דיש מותר לכתחילה ויש פטור אבל אסור בשעת חימום מתקנת הקהילות וכנ"ל), ואולם לענין דברי הח"ח יעוי' להלן.
ויש לציין דבאמרי ברוך על השו"ע שם כתב בשם היש"ש ב"ק פ"ג סי' כו, דאע"ג דהוי כעין א'נ'ו'ס בשעת מעשה מ"מ אי"ז פוטרו מתשלומי חבלה לפי התנאים והאופנים המבוארים שם, וגם הזכיר שם להדיא ב' פעמים בלשונו שההיתר הוא רק כדי להציל עצמו.
ועי' בגליון מהרש"א שם שהזכיר ההיתר של כי יחם לבבו לגבי המגדף אחר גידופין שהזכיר הרמ"א שם ששם לא שייך הצלה אלא כי יחם לבבו, אבל כ' בשם החו"י סי' סה דרק לגבי שוורים יש פטור תשלומין של כי יחם לבבו אבל באדם הא גם באו'נס חייב, ופשיטא שחיוב לא שייך בדבר שהוא היתר, אבל דבריו צריכין הבנה דברמ"א נזכר שיש פטור כי יחם לבבו ולהסמ"ע והגר"א הוא אפי' בהכאה, ולמה אמר שיש בזה חיוב, וכנראה כוונתו שהחיוב הוא רק מדינא דגמ' ולא השתא כמו שראיתי בחלק מדברי החו"י שם ולא היה לי פנאי בינתיים לעיין בכולם.
והט"ז שם חלק על הסמ"ע בזה עי"ש, וסובר שהפטור על השני הוא רק כל עוד הראשון עסוק להכות את השני.
ועי"ש בסמ"ע ובט"ז מה שנו"נ כל אחד לפי שיטתו וגירסתו לבאר תחילת דברי השו"ע על האופן שחייב, ולדברי שניהם אם השני הכה מחמת חימום תוך כדי הכאת הראשון פטור, ובסמ"ע נזכר עוד דאפי' אם לא היה לשם הצלה פטור ומדמה לזה דברי הרמ"א על שנים שחירפו זא"ז ששם הפטור אינו מטעם הצלה, אבל להסמ"ע עכ"פ (וה"ה להט"ז אם יפרש שהוא מטעם שעת חימום בשעת הכאה) צ"ע דבהמשך השו"ע כ' הפטור באופן שחבל לצורך הצלת עצמו, ועל השו"ע הזה גופא כתב הסמ"ע סקכ"ה שהוא לצורך הצלה, ולא משמע שיש היתר שלא לצורך הצלה, ועוד דלהדיא כ' השו"ע שאם היה יכול להציל עצמו בפחות מזה וחבל בו הרבה חייב, וצ"ע מה עם ההיתר של שעת חימום, וצ"ע, ולפי דברי החו"י הנ"ל צ"ל דהמשך דברי השו"ע מיירי מדינא דגמ' (ולהלן יתבאר עוד), ולא היה לי פנאי לעיין בכל דברי החו"י שם עדיין.
ואין ליישב על הסמ"ע דהשו"ע מיירי שלא הרגיש רגשי כעס ולכן היכה, דלמה היכה אם לא הרגיש רגשי כעס, ועוד דאם יש מושג כזה שבלי רגשי כעס אינו שעת חימום ויהיה פטור רק באופן שהיה להציל, א"כ למה הגיה ומחק הסמ"ע שם תיבת מיד, הרי יכול להעמיד השו"ע בשלא היו שם רגשי כעס אז, וממילא אין פטור של שעת חימום, ולכן רק בשעת הכאה ממש פטור כיון שהוא צורך הצלה אבל אחר כך מיד חייב.
ועוד קשה דאם שייך מושג של אין רגשות כעס אפי' בהכאה א"כ ה"ה בקללה א"כ למה באופן שכ' הרמ"א לפטור וכן באופן שכ' הסמ"ע גופיה לפטור אפי' בהכאה למה אין צריכין הב"ד לשואלו אם היו לו רגשות של כעס או לא, ודוחק לומר משום דבסתמא היו, אלא נראה דבאמת המציאות שלא שייך הכאה או קללה מיד לאחר מריבה בלא שהיה מחמת רגשי כעס שהגדרתן היא שעת חימום.
וכל המעיין במקור הדין הזה ברא"ש פ"ג דב"ק סי' יג יראה דאמנם הזכיר שם הרא"ש שאם התחיל האחד מותר לשני להכותו, אבל מבואר שם להדיא בהמשך דבריו שהוא לענין הצלה בלבד, דכ' שם בהמשך דבריו וה"נ אוקימנא לעיל כח ע"א וקצותה את כפה ביכולה להציל על ידי דבר אחר אבל אם אין יכולה פטורה כיון שהתחיל להכות את בעלה כל שכן שהמוכה עצמו פטור עכ"ל, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון דכמו ששם בדף כח ההיתר הוא רק באינה יכולה להציל על ידי דבר אחר, ממילא א"א ללמוד בכ"ש לנחבל עצמו שיוכל גם בלא צורך הצלה.
ובאמת דברי הגמ' הנ"ל שההיתר הוא ביכולה להציל בלבד צ"ע גופא על שי' הסמ"ע הנ"ל מלבד הקושי' מהשו"ע ומהמקור בהרא"ש.
(ובבהגר"א בסקט"ז שהעתיק דברי הרא"ש הנ"ל לענין הסוגי' בדף כח ומאידך בסקי"ז הלך כהסמ"ע צע"ג ולא זכיתי להבין וה' יאיר עיני, ושוב אחר שראיתי דברי החו"י יש יישוב לזה דיש דינא דגמ' ויש תקנת הקהילות מתשובות מהר"ם כמ"ש בחו"י שם, והגר"א קיצר כדרכו, אבל ההגה"ה בשו"ע עדיין צריכה תלמוד דהשו"ע בכל דבריו לכאורה הזכיר רק דינא דגמ', ועי' עוד להלן מה שאבאר בזה).
ועוד כ' הרא"ש שם ומיהו צריך לומר דאם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב וכו' עכ"ל, ומבואר בדבריו שוב שההיתר שיש לנחבל הוא רק לצורך הצלה בלבד, ודין זה הובא גם בשו"ע שם וצ"ע איך פירשוהו הנו"כ שמפרשים בדעת השו"ע כדעת הרמ"א.
(ויש לציין במאמר המוסגר דעיקר היתר הח"ח בשם החינוך מצוה רמא על שעת מעשה מה שנזכר בדבריו הוא רק בחירוף ולא במכות, וגם מה שנזכר ברמ"א בחו"מ שם הוא בחירוף, אלא שברמ"א שם לא נזכר היתר אלא רק פטור, ובגליון מהר"ש אייגר שם בשם החו"י משמע שרק בחירוף נאמר הטעם של כי יחם לבבו, ולהמבואר בפנים החו"י נראה דאין הכונה שבהכאה לא נאמר אלא דגם בהכאה נאמר רק ששם יש טעם אחר לפטור מחמת הצלה), אולם יהיה איך שיהיה וגם אם דעת הרמ"א סובר שיש פטור בזמן של חימום הלב לאחר כן גם שלא לשם הצלה, גם אם נקבל פטור זה אפי' בהכאה וחבלה כמ"ש החו"י, מ"מ הפטור הוא לא יותר משיעור זמן של תכיפות כמבואר בסמ"ע שם, ועי' במשפטי השלום פ"ג סי"ז סקכ"ה (מהדו"ק) לאאמו"ר שליט"א מש"כ שיעור זמן לזה בשם החו"י שם שהוא לפחות באותו היום (כ"ה בחו"י שם), אלא דלא מתיר בחו"י שם רק בדיעבד פוטר מממון מכח תקנת הקהילות כמשנ"ת.
ושוב חשבתי ליישב גירסת הסמ"ע והגר"א בשו"ע שם דלפי גירסתם השו"ע מיירי רק במה שחייב ובמה שמותר, ולא מיירי כלל במה שפטור מכח תקנת הקהילות, ומאידך בזה מיירי רק הרמ"א, ותמצא שהכל מיושב לפ"ז.
וכל הנידון בהיתר נקימה להשיטות שהוא רק במידי דממון הוא בדבר שמצד הדין מותר לעשות דבר שנגרם מזה חוסר נחת רוח וחוסר שביעות רצון לחבירו, באופן שמן הדין אין חיוב המוטל על האדם בדין להמנע מלפעול כן, ורק שעכשיו מתכוון לעשות לו כנקמה על מעשיו הראשונים, דומיא דהשאילני מגלך וכו' (יומא כג ע"א, ותו"כ פרשת קדושים), ובזה נחלקו הפוסקים האם האיסור נקימה נאמר רק בדבר שבממון או בכל דבר.
ומ"מ באופן שעושה הנקימה באופן שיש עוד איסור כמובן שאין זה פוטרו מאיסור הנקימה כשהוא קיים וכמ"ש הח"ח בהקדמה לאוין אות ח ט.
ואמנם יהיו אופנים אחרים שיהיה מותר לאדם להכות אדם אחר כגון באופן שהותר לעשות דינא לנפשיה או באופן של אפרושי מאיסורא כגון שליח ב"ד וחינוך קטנים ושאר אופנים שהותרה הכאה לאפרושי מאיסורא יעוי' במהרש"ל ר"פ המניח וברמ"א חו"מ שם, וכן בשעה שחבירו מחרפו להחפץ חיים בפתיחה במ"ח ח ט מותר מעיקר הדין באותה שעה להשיבו (ועי' לעיל שדין זה אינו מוסכם, וגם הח"ח שסובר שהוא היתר אפשר דלא מיירי בהכאה, אבל בסמ"ע למד הכאה מקללה לענין פטור ואולי יהיה שייך ללמוד גם לענין היתר לפי שי' הח"ח שהוא היתר), אבל מצד נקימה שלאחר זמן לא יהיה היתר, דנקימה לא נאמרה להתיר האסור אלא רק לאסור המותר, ויעוי' בחפץ חיים בהל' רכילות מה שהביא בשם הסמ"ע דאפי' הכאה שהיא לאפרושי מאיסורא אם מכוון בזה לנקימה אסור (ולענין דעת הט"ז בזה עי' בדבריו בחו"מ סי' תכא סי"ג), ועי' גם במשפטי השלום לאאמו"ר שליט"א פ"ג סקי"ח (במהדו"ק) מה שביאר דברי הראשונים גבי דוד שאף שהיה שמעי בן גרא חייב מיתה מדין מורד במלכות לא הרגו בעצמו מחמת דיני נקימה אלא ציוה לבנו שיעשה בחכמתו, ומ"מ י"ל דהיינו ממידת חסידות, וגבי נבל במגילה יד לא חש לה מעיקרא ומה שחזר בו היה מטעם אחר ועי' במנ"ח שם בשם פרשת דרכים דאפשר שלמסקנא עדיין לא היה דינו מלך, והמבואר בכ"ז דדיני נקימה לכל מר כדאית ליה בא לאסור המותר ולא למדנו להתיר האסור.
אולם יש להקשות על עיקרי הדברים שכתבתי דבח"ח בפתיחה שם וכן בהל' רכילות כלל ה במ"ח סק"ז משמע דלהמקילים יוכל לחרפו תמורת חירופין ולמה הותר לחרפו הרי חירופין הם דבר איסור של אונאת דברים, ויל"ע בזה.
ובאמת אם נימא שכוונת הח"ח להתיר דבר זה צע"ג דהרי מקור דברים אלו וכן היראים שהביא הח"ח וכן המנחת חינוך מצוה רמא שטען כן כולם מקורם מהגמ' ביומא שם, והרי בגמ' ביומא שם דאמרי' ההוא בממון הוא דכתיב מייתי ראיה מברייתא דהשאילני מגלך וכו' ומזה משמע דכל ההיתר של צערא דגופא דומיא דממון לא מיירי אלא בדבר שאינו איסור מעיקרו, ועוד קשה דהרי בגמ' שם אמרי' וצערא דגופא לא והתניא הנעלבין ואינן עולבין וכו' ולמה לא הקשו מפסוק מפורש דכתיב לא תונו וגו' ומוקמינן לה באונאת דברים, וכמה מתני' הן יעוי' בפרק הזהב, ולפי דברינו הוא מיושב דקושיית הגמ' הוא רק מדבר שאינו חיוב דבזה מוקמי' למימרא דר' יוחנן שם שכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר אינו ת"ח מוקמי' לה בדברים שאינם איסור מן הדין, ולכן מקשי' מהנעלבין וכו' כיון שזה הוא דבר שאינו אסור מן הדין כמבואר בח"ח שם שבשעת מעשה אינו איסור מן הדין, אבל אם מיירי לאחר מעשה שאיסורו מן הדין למה לא הקשו מאיסור אונאת דברים כנ"ל, (ואין ליישב דהיראים וסייעתו סוברים דכל מה שמחזיר אינו אסור מן הדין דסו"ס הו"ל לאקשויי מקראי ומתניתין ולא מברייתא), ועוד קשה דמנ"ל להגמ' להעמיד מימרא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר וכו' באופן שעושה איסור (היינו איסור מלבד עצם הנקימה והנטירה), דמהיכי תיתי לה, דהרי לא נזכר כן, ולכן לכאורה נראה לענ"ד דהגמ' לא מיירי באופן שיש בו איסור.
ויש לציין דבלשון היראים שהביא הח"ח שם לא נזכר רמז להתיר בנידון זה.
ואולי הח"ח מיירי בסוג חירוף שהיה מותר לולי האירוע ויל"ע בזה, ועי' בהלכות רכילות שם שנקט הח"ח בפשיטות שאם גינהו הראשון שלא בפניו אין בזה ההיתר של צערא דגופא, והיינו משום שלא נודע לשני בשעת המעשה כמו שביארו שם, ומשמע דגם דבר איסור הוא בכלל הנידון, דהרי בלה"ר מיירי וכ"ש להח"ח שסובר שלה"ר הוא בין בפניו ובין שלא בפניו, ומ"מ אין ראיה דלא מיירי שם מה מותר לשני לעשות אלא מה עשה ראשון, ולגבי הראשון אין נפק"מ אם עשה דבר איסור או היתר להח"ח (ועי' שו"ת מהרש"ג שחלק בנקודה זו).
אולם מה שהתיר הח"ח לחרפו בזמן החירוף גופא וזה התיר אפי' להחינוך שסובר דאיסור נקימה ונטירה הוא לא רק באיסור ממון, אין להביא ראיה מזה לענייננו, דשם התיר הדבר מסברא עי"ש ואינו שייך לניד"ד בגדרי היתר נקימה ונטירה.
ובשולי הדברים יש לציין למה שהוכיח הח"ח בפתיחה שם בבמ"ח בסופו דגם להשיטות שלא נאמר איסור נקימה ונטירה בדבר שאינו ממון, מ"מ אם העולה שנגרמה לו היתה בדבר של ממון, יהיה אסור להשיב גם במידי דממון, כך נקט שם בפשיטות.
מק"ט התשובה הוא: 119734 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119734