במשנ”ב סי’ קכח ס”ק קו משמע שנקט דסתם אמירת “כהנים” אינה כוללת את הכהן שעומד בשמונ”ע, ואין האמירה חלה עליו כשלא נאמרה לו להדיא, וכן משמע בשו”ע לעיל ס”ב דאמירת כהנים מחייבת רק מי שיכול לישא כפיו.
אבל אם אמרו לו להדיא לישא כפיו הביא בזה המשנ”ב הנ”ל בס”ק קו שמחוייב גם אם עומד בתפילתו שבזה חל עליו החוב דאורייתא ואם לא יעלה יעבור בעשה והביא שם עוד דעות בזה וכן מש”כ שם לגבי נידון אם אין עוד כהנים ואם עומד בשמונ”ע ממש במקום ברכת כהנים עי”ש.
ובניד”ד הפשטות היא דאע”ג שיכול הכהן להספיק ולסיים תפילתו לפני ברכת כהנים מ”מ מאחר שעכשיו עומד עדיין בתפילת שמונ”ע לא חל עליו החיוב בזמן אמירת “כהנים”, ועי’ לעיל סק”ט שהביא המשנ”ב פלוגתת המג”א והמהר”ם מינץ לגבי כהן שהיה בבהכנ”ס בזמן אמירת כהנים ולא נטל ידיו אם עובר בעשה או לא, וגם להמג”א שאינו עובר מ”מ נקט שאם היה יכול ליטול ולא נטל עובר.
אבל עכ”ז יש לדון בניד”ד כשהיה יכול לסיים ולא סיים, ולכאורה כאן הפטור אינו מצד שאינו ראוי אלא מצד שאין מתכוונים עליו (דהרי אם יתכוונו עליו יהיה מחוייב וכנ”ל עכ”פ לחלק מן הפוסקים) וממילא כל שהוא עומד בשמונ”ע אינו בכלל אמירת כהנים, וצל”ע בזה למעשה.
ועיקר הדין שמי שמתפל אינו בכלל אמירת כהנים אם לא אמרו לו להדיא כן יש ללמוד גם מדברי השו”ע ורמ”א בסי’ קכח ס”כ שכתבו כעי”ז לגבי ש”ץ עי”ש.
ובשו”ת רדב”ז ח”ד סי’ אלף שסד כתב דאין כוונת הקורא כהנים על כהנים שעומדין בתפילתן, ולפ”ז בפשוטו הוא כנ”ל ג”כ דכל כהן שעדיין לא סיים תפילתו אינו בכלל אמירת כהנים ויל”ע.
והנה במשנ”ב הנ”ל בס”ק קו כתב דכהן שע”פ הדין מחוייב לישא כפיו באמצע שמונ”ע (כגון שאין כהנים אחרים או שקראוהו לעלות להדעות שמחוייב להפסיק בכה”ג) יעקור קצת ברצה דאי לאו הכי אינו מחוייב לעלות.
והנה בניד”ד לפי מה שנתבאר מסתבר שאינו בכלל כהן המחוייב לעלות לברכת כהנים, ואעפ”כ אם רוצה להספיק לסיים תפילתו ולברך ברכת כהנים יש לדון דאולי יהיה מותר לו לעקור קצת ממקומו כדי לברך ברכת כהנים.
ולכאורה יעקור קצת ממקומו דהרי אם ימתין עד שיסיים שמונ”ע לא יוכל לברך ברכת כהנים שהרי לא עקר ברצה (וכנ”ל במשנ”ב שם), דיש לומר שהוא צורך התפילה ולזה מותר לעקור ממקומו כמבואר בסי’ צ ועוד, ולא הביא המשנ”ב הנידון הנ”ל אלא רק לענין הפסק בדיבור דבזה יש שנקטו שאינו יכול להפסיק בדיבור באמצע שמונ”ע אבל עקירת רגליים דמותר לצורך יש מקום לומר דגם בזה שרי.
ויתכן להביא ראיה לזה מדעת הפר”ח (שהביא השעה”צ סי’ קכח ס”ק סד) ומנהג עיה”ק (ראה בספר אר”י סי’ ב ס”ב) שש”ץ מברך ברכת כהנים אפי’ יש כהנים אחרים מכיון שהוא מסדר התפילה ושרי לו גם לעקור קצת לשם זה בברכת רצה, עי’ משנ”ב סקע”ז, (ולענין שאר דעות עי’ להלן), ומ”מ שמא יש לומר דשם ההיתר מאחר שברכת כהנים של חזהש”ץ טפי שייכת לחזהש”ץ ממה שברכת כהנים שאחר תפילת היחיד שייכת לתפילת היחיד, והראיה דבחזהש”ץ מותר להפסיק באמירת יברכך להקרות לכהנים, ובמגילה יח מבואר דאמירת שים שלום הוא משום ברכת כהנים משא”כ כאן שהוא לאחר התפילה (אולם יש שנהגו שאין מקריא החזן, ואכמ”ל, וע”ע בפוסקים בסעי’ כ’ בענין הקראת כהנים ובענין האמן).
אבל מצינו ברמ”א דצורך התפילה חשיב אינו הפסק לענין תקיעות דמעומד וממילא י”ל דה”ה לענייננו, ואמנם המשנ”ב לעיל נקט דרק לצורך גדול הותר לעקור בשמונ”ע אבל כאן שהוא מ”ע אפשר דחשיב ג”כ צורך גדול.
וראיתי שנחלקו פוסקי זמנינו לענין ש”ץ שלא התפלל תפילת לחש דבהליכ”ש תפילה פ”י דבר הלכה אות יג כתב דבאופן זה אסור לו לברך ברכת כהנים ובשבט הלוי ח”ט סי’ קלד חלק ע”ז, ויש להביא סמך לדברי השבה”ל מדברי היעב”ץ שהביא במשנ”ב בס”ק קו הנ”ל וי”ל דאף כשלא קראוהו לש”ץ לברך מ”מ בצירוף שהוא ש”ץ קל יותר, אבל מ”מ גם הגרשז”א אפשר דלא פליג באופן שהוא רק עקירה בלא הפסק בדיבור כמו בניד”ד דשרי.
והנה השו”ע סי’ תכח ס”כ ושאר פוסקים (המג”א ועיקר דעת המשנ”ב בשם רוב הפוסקים וחזו”א) פליגי על הפר”ח הנ”ל אבל אפשר דאין טענתם מצד עקירת רגליים אלא מצד הפסק ומיהו אי’ בלשון המשנ”ב סקע”ו שהזכיר שלא יעקור רגליו, וצע”ק דשמא מ”מ עיקר החשש הוא מצד הפסק בדיבור, או יש לומר דלא חשיב הפסק בדיבור כיון דבלאו הכי אם היה ישראל אומר יברכך וכל החשש רק מצד הפסק בעקירת רגליים.
ואם נימא הכי דבאמת עיקר החשש ביש שם כהן אחר הוא מצד עקירת רגליים יש לומר דמשו”ה התירו להפסיק כשאין שם כהן אחר כיון שאין כאן הפסק בדיבור אלא בעקירת רגליים והפסק בדיבור לא התירו לצורך ציבור בד”כ אלא רק עקירת רגליים.
ואם באמת כך נימא א”כ בניד”ד כך יצא דלמנהג ירושלים ע”פ הפר”ח יוכל לעקור קצת ולהזדרז בסיום תפילתו ולדעת שאר פוסקים לא יוכל לעקור וממילא לא יוכל לישא כפיו (עכ”פ לדעת המג”א דלעיל שבלא עקר א”א לישא כפיו וגם להמהר”ם מינץ הנ”ל דמספק”ל מ”מ בניד”ד כיון שהתפלל לא היה בכלל מי שקראוהו כהנים ולא חל עליו החיוב) ואם יסיים שמונ”ע קודם ברכת כהנים יצא מבהכנ”ס בשעת ברכת כהנים.
ולשון המשנ”ב הוא מהמג”א, ועיינתי במקור דברי המג”א בדברי חמודות פ”ה דברכות סקנ”ג ואכן שם מבואר להדיא דעיקר הקפידא בש”ץ לדידן (שיש לו סידור להתפלל משם ולא תיטרף דעתו עי”ש) הוא עקירת הרגליים עי”ש בדבריו.
ולפ”ז מה שהביא המשנ”ב בס”ק קו דעת היעב”ץ דמתיר להפסיק לברכת כהנים רק כשעומד שם בתפילתו, א”כ לדעת הנך פוסקים (היינו השו”ע ומג”א וסייעתם) שש”ץ אסור לעקור רגליו כשאינו מוכרח (דהיינו כשיש שם כהנים אחרים ולא אמרו לו לישא כפיו או ליטול ידיו) א”כ כ”ש בנידון של היעב”ץ דהתירו לא נאמר אלא רק באופן המוכרח המבואר במשנ”ב שם בתחילת הס”ק ופשוט.
היוצא מזה דהך עקירת רגליים כשיש שם עוד כהנים (ויעוי’ בשו”ת אז נדברו מש”כ אם יש מלבדו רק עוד כהן אחד מה דינו) יהיה מותר רק לנוהגים כמנהג ירושלים אבל לשאר פוסקים אין היתר לזה.
ואם אמרו לו ליטול ידיו או שאין כהנים אחרים ויכול לסיים תפילתו עד ברכת כהנים יש לדמותו לש”ץ בכה”ג שאין לו איסור הפסק בדיבור אלא רק בעקירת רגליים ואז בכה”ג שמחוייב לישא כפיו הותר גם לשאר הפוסקים הנ”ל.
מק"ט התשובה הוא: 129864 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129864
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.