השלמה לענין כתיבת ד’ פרשיות יחד
העירוני דאפשר לפרש כוונת האר”י שיכתוב ד’ פרשיות של ראש לבד ושל יד לבד.
ונראה דמה שכתב האר”י שישחירם וכו’ (היינו בין כתיבת פרשיות של זה לשל זה) אינו ראיה דשמא ההשחרה אינה הפסק לענין זה כיון שהיא מענין התפילין (אף דבין פרשה לפרשה עצמה אפשר דס”ל שלא יפסיק בהשחרה).
אבל נראה דהראיה משע”ת ריש סי’ לב (שציין לו המשנ”ב) שהביא לשון השעה”כ [וכ”ה גם בשעה”כ שלנו] ד’ בתים של יד או של ראש ומשמע דא”צ כולם ברצף אלא לכל היותר כל ד’ מהם ברצף בפני עצמם.
ויש להוסיף עוד דבשע”ת שם (ועי’ גם בקסת הסופר ובלשכת הסופר כ’ ו’) הובא דאם אינו יכול לכתוב כל הד’ ברצף דן שם מה יעשה אם יכתוב ג’ ברצף ואחד ברצף או שתים שתים שכל שתים מהם ברצף, ומבואר שם מתוך הדברים דהנידון על ד’ פרשיות בלבד ולא על ח’ פרשיות ולא הזכיר שם דמי שאינו יכול לכתוב כל הפרשיות יחד יכתוב ד’ וד’ כל ד’ לחוד ברצף אחד אלא רק דן על חילוק הד’ עצמם לג’ וא’ או לב’ וב’.
וממילא פשיטא דאין נפק”מ איזה סדרא כותב תחילה דרק בסדרת הד’ עצמה אין מפסיק.
*
השלמה לתשובה על שאני שותה אם דינו כמו שאיני אוכל ושאני טועם
בגוף הדמיון של דינא דשאני אוכל ושאני טועם לדינא דאומר פירות אלו, מ”מ יש לדייק מיהת דאמנם דין שאני אוכל ושאני טועם שוה לדין זיתים וענבים אלו לענין שאסורים היוצא מהם כמ”ש בסי’ רטז סי”ב ועוד, אבל מ”מ יש עדיין חילוק בין הלשון אלו לבין הלשון שאני אוכל ושאני טועם, דבלשון אלו אסור אפי’ גידולי גידולין בדבר שזרעו כלה כמ”ש לעיל ס”א, ובלשון שאני אוכל ושאני טועם אין איסור בגידולין בזרעו כלה כדלעיל ס”ב.
*
השלמה לתשובה על אמירת עושה שלום באמצע חזהש”ץ
העירני עוד הרב ארנון שהיה מרואי הגראי”ל שמנהגו שהיה מסיים תפילתו לאחר שהתחיל הש”ץ חזרת התפילה והיה פוסע בחזהש”ץ, ויש להוסיף דלפי מה שנתבאר בדעתו א”ש, דמה שהובא בספר תורת אמך על מנהגו כשהיה מסיים קודם חזהש”ץ שלא היה פוסע עד אחר חזהש”ץ (אם לא הספיק לפסוע קודם לכן מחמת המתפלל מאחוריו) הוא משום שהיה יכול לכוון כל החזרהש”ץ ולהצטרף לתשעה ששומעין, אבל בסוף ימיו כשהיה מסיים אחר שהתחיל הש”ץ הוא מצוה ג”כ לשמוע אז חזהש”ץ כמשנ”ת בשם החזו”א, אבל מאחר שאינו יכול להצטרף לשומעין יש בזה דרגא אחרת של חיוב וזה אינו בכלל הזהירות מלפסוע בחזהש”ץ (אלא לכל היותר שלא לומר היהי רצון לפי מה שהובא משמו בכאיל תערוג הנ”ל).
*
השלמה לתשובה בענין פקו”נ באזעקות
לענין השאלה בענין פקו”נ שלגבי הרבים יש בזה חשש שאדם אחד ימות ולגבי כל יחיד הסיכון קלוש מאוד שו”ר שאכן הביאו בשם החזו”א דלגבי הרבים חשיב פקו”נ ולגבי יחיד לא (מכתב החזו”א דינים והנהגות פט”ז ס”ו לפי מה שנתבאר ע”י הגרמ”מ לובין ועוד ספרים שהביאו שמועות בזה בשם החזו”א הוב”ד בגליון עיטורי מרדכי כ”ו סיון תשפ”ה עמ’ ה, ועי”ש עוד פרטים בזה).
לענין שיטת האג”מ דחששא לבד משוי ליה ספק פקו”נ לגבי האדם החושש והבאתי תשו’ האג”מ שעיקר דבריו לגבי יולדת ודנתי לענין חולה ולענין כל אדם שמפחד, יש לציין עוד לתשובתו שם בסי’ קכז דשם משמע שהוא לגבי כל אחד שחושש בעצמו מפקו”נ שהוא בכלל פקו”נ לגביו, ולאו דוקא בחולה, ויש ליתן זכר לדבר במה שנזכר שלא להישאל בזה והיכן מצינו שנאמרה הלכה שלא להישאל לחכם פרטי הדינים אלא חזי’ מזה שמי שלגביו הוא ספק חשיב ספק לגביו אע”ג שאם היה צריך להישאל היה החכם עלול לומר לו שאינו ספק (ואע”פ שאינו כלל גמור דלפעמים באמת אינו בכלל פקו”נ כמבואר בכמה דברים בש”ס ופוסקים, מ”מ במקרה רגיל שחושש לעצמו יש מקום לומר שזו ההגדרה).
ועוד ציינו בזה לדברי המנחת שלמה ח”א סי’ ז שכתב שספק פקו”נ נמדד לפי מה שנתפס בעיני הציבור כדבר מסוכן, ושכ”כ הגר”י סילמן בשם הגר”ד לנדו בדרכי חושן ח”א עמ’ ריא, אבל בצי”א ח”ח סי’ טו חלק ע”ז, ולכאורה שגם המקילים בזה מסכימים דרק מי שנתפס אצלו גופא בפקו”נ וללא דסגי שכך דעת רוב הציבור (ולא ראיתי הדברים בפנים לע”ע).
השלמה לענין ברכת מעדן חלב בסעודה
בפנים הובא הנידון לגבי מי שאוכל מעדן אחר אכילת הפת להנאה וקינוח מה ברכתו.
ועיקר הטענה בזה היא דהנה בביצה המטוגנת כמין חביתה הדין הוא שאין מברכים עליו בסעודה, והטעם מכיון שביצים רגילין לבוא עם הפת כמ”ש תלמידי רבינו יונה לענין ביצים וכעי”ז בשוע”ר, אף שלא רגיל לבוא למנה העיקרית מ”מ סגי במה שרגיל אצל בני אדם שמביאים אותו כחלק מסעודת פת (וה”ה שמביאים אותו לשובע לארוחות קבועות כעין סעודות פת, כמו שנתבאר ע”פ הפוסקים שזה הטעם הפוטר בברכה על בשר כיון שדרכו לבוא לשובע, רק שכאן ההגדרה התרחבה דעצם מה שבא לארוחות של שובע אפי’ בלא פת נעשה טפל לפת גם בסעודת פת), וממילא גם כשאוכל את החביתה לאחר הפת להנאת גרונו הוא חלק מסעודת פת, וכמו מנה עיקרית הבאה אחר הפת שבזה פשיטא לן שאין מברך עליה בסעודה כיון שבאה לשובע ובאה רק בסעודת פת.
וממילא נטען דה”ה בניד”ד במעדן חלב כיון שהרגילות ברוב המקרים שלכתחילה באופן מתוכנן בא מאכל זה רק בסעודת פת ממילא גם אם יאכלנו אחר הפת לא יברך.
ואין לחלק ולומר דשם בחביתה שאוכל אחר הפת מתכוון לשביעה משא”כ כאן שמתכוון להנאת אכילה בלבד, דהרי כבר כתבו הפוסקים (תהל”ד בשם השל”ה ושא”פ ועוד כמה פוסקי זמנינו כמו שהבאתי בפנים) דבברכה על דבר הנאכל בסעודה אזלי’ בתר רוב אכילת הדבר ומכיון שרוב אכילת המעדן חלב הוא לאכול אותו בסמיכות עם סעודת פת יש לפוטרו מברכה.
ובפנים הדברים תמהתי מכח זה (וכאן נתבארו הדברים עוד) על מי שהביא שמועה בזה שמי שאוכל מעדן בסוף הסעודה לקינוח שיברך עליו, דהרי מבואר בפוסקים דאזלי’ בתר עיקר ורוב רגילות האכילה ולא לפי האכילה כרגע.
וחשבתי דיתכן ליישב הקושיא דמ”מ מודים הפוסקים הנ”ל [הסוברים דאזלי’ בתר רוב רגילות האכילה] שמ”מ בדבר שיש בו רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו גם באופן של קינוח סעודה א”א לטעון דאזלי’ בתר רוב כיון שיש רגילות רווחת לאכול גם באופן זה (וכעין זה לגבי רוב לענין ברכה על המאכל יש שנקטו דלא שייך בזה רוב מצומצם) דסו”ס יש רגילות רווחת לאכול מאכל זה בתורת קינוח בלבד.
ומ”מ כדי לטעון כן נצטרך לומר שיש גם רגילות רווחת של מאכל זה מחוץ לסעודה, וכמדומה שהוא מיעוט מצומצם ולא דבר מתוכנן, ובזה לא עדיף מביצים שהזכירו תלמידי רבינו יונה דטעם הפטור משום שרגילין להאכל תוך הסעודה, על אף שגם בביצים שייך שמביאים גם מחוץ לסעודה, וה”ה סלטים וכיו”ב (כמו שהזכיר במשנ”ב ירק ותבשיל הנאכל עם הפת) שהם דברים שטעם הפטור מלברך עליהם בסעודה אינם משום שנאכלים לשובע אלא משום שבאים עם הפת.
ואף ששם מ”מ אכילתם בסעודה הוא לשובע ויש מקום לטעון דמה שנאכלים אחר הפת הוא חלק מאכילת הפת משא”כ בניד”ד שנאכל להנאה בלבד, כעין קינוח, מ”מ שוב הדרינן לדוכתין לדברי הפוסקים הנ”ל דאזלי’ בתר רוב אכילה.
רק שעדיין יש מקום ליישב ולומר דמ”מ בביצים וירק אין כלל רגילות לאכלם שלא לשובע לקינוח אחר הסעודה, משא”כ מעדן חלב שיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו אחר הסעודה להנאה שלא לשובע ואף אם מביאים אותו עם הפת מ”מ אוכלים אותו אחר הפת להנאה בלבד.
אבל אם באמת נימא שכך היא המציאות דגם אותו המיעוט המצוי שאוכל מעדן זה לאחר הפת מ”מ מביאים אותו עם הפת ולא כמנה נפרדת, א”כ נכנסים אנו מכח זה לנידון על דבר שבא עם הפת ממש אבל נאכל בפני עצמו להנאה דבזה יש מקום ללמוד משמעות בפוסקים דעצם מה שרגיל לבוא עם הפת חשיב מן הסעודה וכמשנ”ת בפנים התשובה.
אלא אם כן נימא דיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי שמביאים מעדן חלב רק לאחר כל סיום אכילת הפת לקינוח בלבד, וכמדומה שבמעדנים רגילים פשוטים המצויים אין רגילות כזו דגם האוכלים אחר אכילת הפת להנאה אין מביאים אצלם המעדן בקינוח עם הגלידה וכיו”ב, וצריך לברר המציאות בזה.
וגם כ”ז רק אם נימא דמה שרגילין להביא אחר הסעודה סגי בזה לחייבו בברכה, דלגבי תאנים וענבים המשמעות בתר”י דטעם החיוב בברכה משום שנאכלין כל היום, ומ”מ במשנ”ב סי’ קעז סק”א הביא ע”פ הרא”ש הלשון כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת, רק דיש לדון מה נכלל לתוך סעודת הפת אם כולל גם מה שבא אחר הפת ואם כולל מה שבא עם הפת ויש הנהגה רווחת לאכלו לאחר הפת, ועי’ בפנים התשובה ובספר גידולי אליהו הנ”ל לענין הנידון בדבר שדרכו לבוא רק לאחר סעודת פת האם מוגדר כדבר שדרכו לבוא בסעודה והמנהג שלא להחשיבו בא מחמת הסעודה ולברך ויש מי שחשש שלא לברך על זה להדיא.
ועי’ במשנ”ב מה שדן שם לענין צימע”ס פירות הבא בתבשיל לשובע, ואולי נימא דג”כ בא עם הפת, ואם נימא הכי ושבכל זאת חשש המשנ”ב סק”ד לברך על דבר אחר, ולא מהני עצם מה שבא עם הפת, אם כן חזי’ שטעם זה אינו מספיק.
ואולי יש לומר שהצימע”ס הנ”ל שהזכיר המשנ”ב בא בתבשיל עם הבשר של מנה שניה ואפשר דלא חשיב בא עם הפת (אע”ג דאין אנו מסלקין עם הפת מ”מ אפשר דלענין להחשיב דבר הבא עם הפת צריך שיהיה בזמן אכילת הפת וצל”ע) משא”כ הבשר שבא בודאי לשובע.
ויותר נראה לדחות ענין הצימע”ס דשם הצד לחייבו בברכה משום דאזלי’ בתר עיקר שם פירות שהם דברים הנאכלים חוץ לסעודה, ואדרבה הצד לפטור הוא מחודש שרוצה לטעון שבישולו עם הבשר שינה שמו, ואף שיש מקום לומר כן מסברא מ”מ אינו מוכרח, משא”כ במין מאכל שרובו אינו נאכל מחוץ לסעודה הוא דין אחר.
והואיל דאתאן לדין הצימע”ס הנ”ל יש להזכיר דמש”כ המשנ”ב שם בסוף דבריו על קאמפא”ט שבזה ודאי מברך, מסתבר דבזה לא מיירי על דבר המתבשל עם הבשר אלא בפני עצמו, ולכן חייבו המשנ”ב בברכה, וכך המציאות ג”כ מסתברת שהצימע”ס המתבשל עם הבשר לא יביאו שוב לקינוח ואפי’ במקום שלא הביאוהו למנה עיקרית כיון שאחרים מביאים אותו למנה עיקרית לשובע, וממילא א”א ללמוד מזה שסבר המשנ”ב דצימע”ס אזלי’ ביה לפי מה שיגישו אותו ושאם יגישוהו לקינוח יחייב בברכה.
אולם יש לעורר כאן נקודה אחרת, דהרי נתבאר שבצימע”ס יש ספק ופלוגתא אם חשיב פירות או דמחמת בישולו נשתנה וחשיב כמנה עיקרית, ולכאורה בקאמפא”ט יש להסתפק דאולי נשתנה שמו ונעשה מנת קינוח, והמשנ”ב לא חשש לצד זה, וממילא יש כאן ראיה למנהגינו שמברכים על מאכלים המיועדים לאכילת קינוח סעודה ואין חוששים דמאכלים אלו הם חלק מהסעודה כיון שאין באים בלא סעודת פת כמו שיש מי שחשש וכנ”ל.
ומ”מ ראיה מוחלטת מהמשנ”ב אין כאן, דהרי במקרה של קאמפא”ט יש ב’ צדדים לחייב בברכה, הא’ דשמא לא נקבל הך חששא שדבר הבא בסוף כל סעודה נפטר, ועוד דשמא אזלי’ בתר אכילת רוב פירות שבעולם, ולא בתר צורת הבישול (וזה תליא בדעות האחרונים לענין אם צימע”ס חייב בברכה בסעודה וכנ”ל).
וגם בלאו הכי לא נתבאר לנו שהקאמפ”ט דמיירי ביה המשנ”ב לא היו רגילים לאכלו באמצע היום שלא בתוך הסעודה כלל, וצל”ע מה היה המציאות בזה (אף דיותר נראה שלא היה שונה מהמצב היום).
מק"ט התשובה הוא: 132113 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132113
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.