{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו }
מה שהקשה ע"ד הערל"נ (מכות ח' א') שהביא הירוש' המובא בתוס' סוכה מ"ו א' דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש"י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע"פ שחטיבת העצים אינו מצוה.
וקשה דהא להירוש' שם מברך גם על עשית לולב.
ובשלמא בסוכה כתיב תעשה לך, אבל בלולב לא כתיב אלא ולקחתם, דמיירי על הנענוע.
תשובה - ז"ל התוס' מסכת סוכה דף מו ע"א, ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה עכ"ל.
והנה בתחילה הייתי אומר דהערל"נ ראה התוס' ולא ראה אז הירוש' לכאורה.
והיה ס"ל להערל"נ דבאמת יש מצוה חיובית בעשיית הסוכה.
ואכן זה טעות לדעת הירוש' דהירוש' כוליה ס"ל דמברכין על הכשר מצוה, יעויין שם באורך.
אולם אח"ז ראיתי לשון הער"ל בפנים, ויש מקום לפרש דבריו באו"א, וז"ל [ערוך לנר מסכת מכות דף ח ע"א]: בד"ה השתא.
אלא עשיית סוכה.
הא דפשיטא לרש"י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג"כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י"ל דהעשיי' שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ"ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש"כ התוס'.
והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי' ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני' למר עשה סוכה הראוי' לז' ולמר עשה סוכה בחג.
ובהכי א"ש ג"כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג"כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח.
ולפ"ז א"ש, דשאני התם כיון דבפי' כתיבי ציווי השמירה כמש"כ רש"י שם דכתיב ושמרתם את המצות א"כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה.
ע"כ.
כלומר דהערל"נ מודה דאין עשיית הסוכה מצוה ממש אלא הכשר מצוה, אלא שכתב שיש ב' דרגות בהכשר מצוה, דיש הכשר מצוה בכח, כגון שאין לו עצים לסוכה וטורח לבקשן, ואמנם בודאי יקבל שכר ע"ז, אכן יש הכשר מצוה בציווי היינו היכא דהתורה צותה עליו, והנה מפשטות לשון הערל"נ נראה דכל היכא שאין ציווי התורה לא חשיב עיקר הכשר מצוה מהגדר השני דלעיל.
אכן באמת בירושלמי מבואר לא כן.
וז"ל הירושלמי בפ"ט דברכות: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.
לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.
נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.
משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.
מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.
לאחר לעשות לולב לשמו.
כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.
ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.
העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.
לאחר לעשות מזוזה לשמו.
כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו' לאחר וכו'.
כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.
העושה ציצית לעצמו אומר וכו' לאחר וכו' נתעטף וכו'.
התורם והמעשר אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר.
לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.
ויש לידע עוד דמדבריו בסוכה חזינן שראה הירוש' [עכ"פ אז], וז"ל בערוך לנר מסכת סוכה דף מו ע"א:
בתוס' ד"ה העושה סוכה.
דוקא נקט לעצמו.
מה שכתבו כן על סוכה ולא על לולב דקדים י"ל דהם גרסו סוכה קודם לולב וכן הוא בתוספתא דברכות (פ"ז) וגם בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) שהביאו כתוב סוכה קודם לולב.
ע"כ.
ובהמשך שם מיירי גם לגבי מזוזה עכ"ל.
ויש מקום לבאר בכונת האי גאון ז"ל בדוחק, דילפי' מסוכה לשא מצות לכלול בזה כל מה שהוא ההכשר ממש, ולהכי גם בשאר מצות כל מה שהוא ההכשר ממש חשיב מצות הכשר מצוה, או למימר איפכא דעיקר הסברא שהכל כלול בעיקר מצות ההכשר, [ואפשר דילפי' לה מלכם למעוטי גזול או שאול, מכלל דבעינן סוכה] אלא דבסוכה מיעט הכתוב כל מה שאינן בנין הסוכה בפועל.
א"נ רק בסוכה איצטריך קרא ללמד על העשיה שדינה כמצות הכשר מצוה, כיון דדירה היא ואין אדם דר בלא דירה והו"ל כעושה בית לעצמו לגבי שנחשיב העשייה כהכשר מצוה, משא"כ מזוזה או לולב שכל קנייתן רק לשם המצוה לא אצטריך קרא.
ומצאתי לי קצת חבר בסברא זו, בשיירי קרבן לירוש' סוכה פרק א, וז"ל: נ"ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש' אותה דאל"כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש' והרי הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא, היינו דיש להזכיר לשון זה בסוכה דלא נימא שעושה שלא לשם מצוה.
והנה התי' הנ"ל באמת הם דחקים, אבל העיקר מכ"ז בודאי דהירוש' ס"ל דבכל הכשר מצוה מברכין, וגם הערל"נ לא מיירי שתהא עשיית המצוה אלא כהכשר מצוה.
מק"ט התשובה הוא: 119312 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119312