לפמש”כ המשנ”ב בסי’ קפד סק”ז דיש לסמוך בשעה”ד על הדעות שאם יצא בשוגג יכול בשעת הדחק לברך במקום אחר כשא”א לברך במקום הראשון, ולכאורה יצא באונס הוא כמו יצא בשוגג.
ואם רואה מקומו הראשון כ’ המשנ”ב בסק”א דאם יש לו מניעה לברך בחדר שאכל יוכל לסמוך על זה שרואה מקומו הראשון (וצריך שלא יראה הצואה עצמה לדעת המחמירים בסי’ עט).
ועוד דן במשנ”ב סק”א בשם המג”א סק”א במי שבשעת הברכה הראשונה נתכוון לברך ברכהמ”ז בחדר אחר דאם אינו יכול לברך במקום הראשון כגון שאין נקי שם אפשר דיש להקל בשעה”ד אפי’ אינו רואה מקומו הראשון.
[ויש לציין דגם מש”כ פוסקי זמנינו לענין אכילה מחדר לחדר בזמנינו דיש צד דחשיב מסתמא כמו שהיה דעת לאכול גם בחדר אחר לפי הענין, אבל לענין אכילה בחדר אחד וברכה בחדר אחר אפשר דמסתמא לא חשיב דעת, אלא א”כ נאמר דסגי שהי’ דעתו לאכול שם אע”פ שלא אכל וזה דחוק, ויש להוסיף דקי”ל דא”צ דעת לענין אכילה בחדר אחר בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן, ויש לציין עוד דמה שדנו המחה”ש והלבושי שרד מדברי המג”א בסי’ קעח סק”ח שכ’ בפשיטות דאם הי’ דעתו בשעת הברכה אף לאכול במקו”א קיל דמותר לברך שם אף בבית אחר לגמרי, היינו משום דשם מיירי שגם אכל במקו”א וכעין דברי השו”ע בסי’ קפד ס”ב, אבל אם רק נתכוון לאכול במקו”א ולא אכל שם אינו ברור דמהני דעת אכילה לענין הברכה, ויתכן דנחלקו בזה המחה”ש והלבושי שרד, דהמחה”ש תלה להדיא הנידון בסי’ קעח במה שגם אכל בבית אחר משא”כ כאן שהי’ דעתו רק לענין הברכה בבית אחר וזה לא שייך כוונה על הברכה, אבל הלבושי שרד שתלה זה דכשנתכוון לאכול בבית אחר הי’ לו כוונה לעשות כדין משא”כ כשנתכוון רק לברך בבית אחר לא היתה לו כוונה לעשות כדין אפשר דסגי בכוונה לאכילה בלבד אף אם לא אכל כיון שלא נתכוון לעשות שלא כדין, אבל למעשה אין ראיה דעכשיו מ”מ מה שמברך במקום שלא אכל הוא עושה שלא כדין ואם נימא דמהני כוונה לזה סו”ס הוא שלא כדין, ואם נימא דמה דלא מהני כוונה לברכה לחוד משום שהוא שלא כדין א”כ י”ל דבכל גווני שיכוון דבר שהוא לברך שלא במקומו א”כ סו”ס עשה כאן דבר שיגרום לו לעשות שלא כדין, ולא כ’ הלבושי שרד כאן בביאור דברי המג”א בסי’ קעח אלא “דכיון דחשבינן להא כחד מקום שרי אפילו לכתחילה לברך שם” עכ”ל, ור”ל דמאחר שלענין האכילה לא עבר איסורא במה ששינה מקומו והמשיך ואכל חשיב כחד מקום וממילא ה”ה לענין הברכה, וא”כ גם להלבושי שרד יש מקום לומר דכוונה לאכילה לא מהני בסופו של דבר לברכה לחוד.
ובתשלום כל הנ”ל יש לציין ללשון החי”א כלל מז ס”ז (שהמשנ”ב הביאו כמקור לדבריו לצד המג”א) שכ’ ע”פ המג”א בר”ס קפד דמותר לכוון בשעת הברכה לברך בחדר אחר ולכתחילה לא יעשה כן אלא בשעת הצורך עכ”ד, ויתכן שהרגיש בקושיית האחרונים הנ”ל דבסי’ קעח מבואר במג”א שהוא היתר לענין מבית לבית וכ”ש מחדר לחדר, ולכן גם החי”א נקט שהוא היתר, ולא תי’ החילוק הנ”ל שתלוי מה היה בדעתו אם על האכילה או על ברהמ”ז, אלא רק דשלא בשעת הצורך ראוי להחמיר לעולם לברך בשעת האכילה כמש”כ רבינו יונה מההוא תלמיד דגם בשוגג לכתחילה יחזור למקומו וה”ה בניד”ד, ושם בסי’ קעח מיירי שאם כבר אכל במקו”א יכול לברך דלענין חומרא דההוא תלמידא סגי גם שאכל במקו”א].
וצ”ב דלכאורה בשעה”ד יכול להקל גם בלא נתכוון וכמשנ”ת, ואולי סבר המשנ”ב שבמקרה שלא נתכוון לברך בחדר אחר מחוייב לעשות כל טצדקי לברך במקומו, דהוא חיוב דרבנן גמור שלא לצאת במקומו, והטעם אולי דבאמת שעה”ד לא חשיב כמו יצא בשוגג.
ובאמת מצינו שנחלקו האחרונים באופן שיצא במזיד בשעה”ד אם צריך לחזור למקומו דהמשנ”ב סק”ז הנ”ל כתב דבשעת הדחק יכול לסמוך על הדעה הראשונה שבשו”ע שהיא ד’ הרמב”ם, והיינו מסתמא כל מה שנזכר בסברא הראשונה שבעקר מזיד יחזור למקומו הראשון ובעקר בשוגג יברך במקום שהוא שם עכשיו, וכ”כ בשו”ע הגר”ז בסעי’ א שאם יצא במזיד אפי’ בשעה”ד צריך לחזור (ואולי י”ל דהיינו אף לדעה הראשונה וצלע”ש), וכן נראה ממש”כ המשנ”ב בסק”ג ע”פ המג”א והפמ”ג [בביאור הדעה הראשונה] דאם יצא במזיד אפי’ הלך כמה מילין צריך לחזור למקומו לברך אם יספיק לחזור תוך שיעור עיכול, ומבואר מכ”ז דלכאורה ס”ל להנך אחרונים דביצא במזיד אפי’ לדעה הראשונה מחוייב לחזור למקומו (וכ”ז דלא כהאחרונים שחלקו ע”ז, עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סק”ג מה שהביא דעות החולקים בזה).
ולכאורה לפ”ז ה”ה בלא יצא כלל אסור לו לצאת אפי’ בשעה”ד וצריך לעשות כל טצדקי כמו בחיוב דרבנן (ובבה”ל לענין סזת”פ מבואר דגם בדרבנן השיעור הוא חומש נכסיו), רק דיש מקום בדוחק לחלק, ולומר דאחר שכבר יצא במזיד באיסור קנסוהו אבל אם הצורך התחיל קודם היציאה לא קנסוהו שלא לצאת משם כיון שעכשיו הוא עומד במצב של שעה”ד שהוא כעין שוגג רק דמהמשנ”ב הנ”ל בסק”א לגבי היה בדעתו וכו’ לא משמע כן כמשנ”ת, וכמו”כ יש לומר דאדרבה אפי’ להסוברים דביצא במזיד א”צ לחזור בשעה”ד [לדעה הראשונה] מ”מ אם לא יצא צריך להתאמץ לברך שם, וכך משמע מלשון הבא”ח ש”א בהעלות ס”ו דההיתר להמקילים בפרט זה הוא רק לאחר שכבר יצא, אבל גם זה אינו מוכרח, די”ל דאורחא דמילתא מיירי בשיירה שאינו מצוי שיהיה שעה”ד לצאת באותו רגע אלא רק שאם כבר יצא, ומסברא אין מקום לומר דלצאת מיד בשעה”ד חמור מלחזור אחר שיצא במזיד, וצל”ע בכ”ז.
ובתשלום הדברים אבוא לעוד נקודה אחת, דהנה לכאורה יש מקום לדחות הראיה מהמשנ”ב בסק”א בשם המג”א והחי”א שבשעה”ד שהמקום שאכל אינו נקי אפשר שיכול לסמוך על זה שהיה בדעתו לברך בחדר אחר, ולומר דשם מיירי שיוכל לסמוך ע”ז אפי’ לכתחילה, לאכול במקום שלא יוכל לברך שם, אבל לולי קולא זו לא היה יכול לסמוך ע”ז אפי’ בדיעבד, ובאמת בלשון החי”א שם נזכר שאין לסמוך על קולא זו לכתחילה אם לא שיש לו מניעה שלא יוכל לברך בחדר זה עכ”ל, אבל לא נראה דכונת המשנ”ב לזה דבדיעבד א”צ לברך במקום שאכל כלל כשאינו נקי, דהמשנ”ב כתב הכל בלשון עבר דדעתו היה בשעת ברכה וכו’ שבמקום שאכל אינו נקי לברך שם וכו’ ומשמע דמיירי במי שכבר בירך וכבר אכל דבכה”ג “אפשר” שיכול לברך ע”ז וכולי האי ואפשר, וממילא לא מיירי רק לענין לכתחילה שיוכל לאכול שם ולסמוך ע”ז, אע”ג דלקושטא דמילתא יש מקום להעלות צד דהיתר זה הוא גם לכתחילה, מ”מ עיקר מה דמיירי הוא בדיעבד בכבר אכל, וממילא אין מקום לומר דבדיעבד מותר בכל גווני כשאי אפשר בפתרון זה וק”ל.
ואם אין שום מצב לנקות את המקום שאכל פשיטא שיש לו לברך במקו”א ודמי למה שכ’ בסק”ג בשם המג”א דאם עד שיחזור למקומו יעבור שיעור עיכול יברך במקום שהוא שם עכשיו.
אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל במקום השני ושם יברך ברכת המזון ויצא כל הדעות כמבואר בשו”ע סי’ קפד ס”ב, וכ”ש בניד”ד שהמדובר על חדר אחר שהוא יותר קל שאפי’ בדברים הטעונים ברכה אחריהם במקומן מחדר לחדר הוא יותר קל דהבה”ל נקט שהמקיל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכ”ש בזמנינו שי”א דמסתמא דעתו ע”ז מחדר לחדר לפי הענין, וכ’ המשנ”ב בסי’ קפד סקי”ב דלענין הדין הזה לאכול במקום החדש בעינן דוקא פת שמברכין עליה המוציא וא”צ כזית.
היוצא מכ”ז דאם יכול לאכול מעט פת בחדר אחר יאכל שם ואם אין לו פת לכאורה יצטרך לנקות המקום שהוא נמצא שם ולא יוכל לצאת משם מכח טענת שעת הדחק.
מק"ט התשובה הוא: 133647 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133647
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.