הוא חובה מתקנת הראשונים ומנהג ישראל.
מקורות:
מש”כ כת”ר שאשה תאמר פרשת התמיד כן דעת הגריש”א קוב”ת ח”א סי’ יד שהיא חיוב על האנשים והנשים אולם רבים נוהגים שלא לומר כלל, וכן בש”ס לא נמצא שום מקור ברור שיש דין בתורת חיוב על היחיד לומר פרשת התמיד אע”ג דהפליגו הרבה במעלתו (עי’ מנחות קי וע”ע תענית כז ע”ב אלא דשם אפשר שעיקר הדברים על קריאה”ת), וכן ראיתי בשם הגרח”ק שאינו חיוב (וכמדומה שראיתי כן בהנהגות הגרח”ק שרשם ממנו תלמידו הרב מיכלשוילי), וא”כ יוצא שלא אמרו הפוסקים הדברים בתורת חיוב, ויש להוסיף דגם אם היה מנהג בזמן הפוסקים לאומרו בתורת חיוב, מ”מ מנהג יכול להשתנות אם השתנה.
וכן ראיתי שכתב כת”ר בשם הגרח”ק שהוא חיוב או קרוב לחיוב, ויש להוסיף שגם בארחות יושר עמ’ צה כ’ הגרח”ק שהוא חיוב, ואולי מקל הגרח”ק רק בשאר קרבנות וכמו שחילק המשנ”ב בסי’ תקנד סק”ז בין אמירת פרשת הקרבנות בת”ב לבין אמירת פרשת התמיד, ושוב ראיתי דבתשובה אחת (ספר הזכרון שיח תפלה עמ’ תרפט) כ’ הגרח”ק דרק פרשת התמיד הוא חיוב ולא שאר קרבנות (ואינו לפני כעת מה שראיתי בזמנו בשם הגרח”ק).
ומקור החיוב בזה כן נזכר ברבינו יונה ברכות ה ע”א שבלי הלקט סי’ ה נזכר שפרשת התמיד חובה, וכ”כ ראב”ן שהוא תקנת אחרונים, ועי’ א”ח דין מאה ברכות אות יד וכלבו סי’ יג מה שהביאו דברי הרר”י, וכ”כ בשוע”ר סי’ מח שנהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמם לקרות פרשת התמיד בכל יום.
ולגוף הנידון לגבי אם הוא חיוב על נשים אם נימא דנשים לא נהגו בו, יעוי’ בתשובה אחרת מה שכתבתי בענין מנהגי אמירה שאינם חובה מן הדין (ד”ה האם נשים מחוייבות באשרי), ויש לציין דכמדומה שלא נהגו רוב סתם נשים בפרשת התמיד.
מק"ט התשובה הוא: 123754 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/123754