בשו”ע סי’ קא ס”ד כתב דיחיד אסור לשאול צרכיו בלשון ארמי, והוא מגמ’ שבת יב ע”ב, ובמשנ”ב שם סקי”ט כתב דבציבור שרי כגון יקום פורקן אבל יחיד לא יאמר יקום פורקן בביתו, ושכן מוכח מאו”ז סי’ נ, וכ”א במחזור ויטרי סי’ קכח וכעי”ז בעוד ראשונים.
וכ”כ המשנ”ב בסי’ תקפא סק”ד דאותם הבקשות שהן בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו’ ומרן די בשמיא וכו’ לא יאמר כשאין שם מנין עשרה עכ”ל.
ומבואר מכ”ז דהנידון וזמר שנתחבר על רחמנא דעני לעניי אם מתכוון לאמרו בלשון תפילה זה ודאי שאין לאמרו שלא בעשרה.
ויש להתבונן בזה למה באמת יהיה איסור בזה דאמנם לא תתקבל תפילתו אבל למה יש איסור בזה, ובפשוטו טעם האיסור הוא משום שאינו מועיל וחיישי’ שיגררו המון העם לזה ולא יועילו התפילות לכך אסרו להתפלל בלשון זו, או אפשר דכיון שתפילתו אינה מתקבלת יש בזה אולי סכנה, או שמא יש איסור להתפלל כשידוע שאינו לצורך כלל משום על כן יהיו דבריך מעטים, וצל”ע בזה [ושו”ר בתורה לשמה סי’ מט שביאר מצד שסומך על צדקתו].
ועי’ תמים דעים סי’ קפד שביאר באופ”א קצת ומ”מ פשטות לשון שאר פוסקים שלא הבינו כדבריו אלא שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי מטעם שאין מכירין הלשון או מטעם אחר.
ומ”מ בין למר ובין למר יל”ע אם ההגדרה הוא איסור כשאר איסורין שהעובר ע”ז שרי למקרי ליה עבריינא או דאין ההגדרה בזה איסור גמור.
ואא”ז הרע”א (בגליון הש”ס בסוטה שם) הביא דברי הראב”ד שם שאם מתפללות בדמעה וצעקה אז תפילתן מתקבלת בכל לשון, ואזיל לשיטתו דסבר דלשון ארמי הוא מצד הכונה [וי”ל דגם הארחות חיים הקדמון שמפרש כל ענין החשש מצד הכונה, ודבר זה הובא גם בא”ר סוף סי’ סב, ג”כ אזיל כהראב”ד שהרי הא”ח נחשב מבית מדרשו של הראב”ד], וצל”ע היאך הותר הדבר אם יש בו גזירה או איסור, ולכאו’ משמע מזה שאין גדר האיסור איסור גמור, וצל”ע.
ואין לומר דהאיסור רק בתפילת חובה דהלשון בגמ’ ושו”ע שם הוא על שאלת צרכיו דיחיד, ומשמע דהיינו בקשות הרשות, וכן מבואר מדברי הפוסקים על יקום פורקן ועל מחי ומסי וכו’.
ומי שעומד במקום שיש עשרה אלא שאינם מתפללים עמו לא חשיב בעשרה, דלא יהא אלא כשמונ”ע שאינו מועיל מה שעומד במקום עשרה להחשב כמתפלל במנין אם אינם מתפללין עמו, ולא הותר אלא בעשרה מתפללין ששכינה עמהם ושהוא עת רצון כמבואר בפוסקים (עי’ רש”י סוטה לג ע”א וראב”ד בתמים דעים שם ומג”א סי’ קא סק”ו ופמ”ג שם א”א סק”ז ומשנ”ב סקט”ז ועוד).
וכן מבואר בדברי שלחן שלמה להגרשז”א פ”א ס”ד לענין אמירת הסליחות בלשון ארמית אחר שסיימו הציבור הסליחות ועדיין לא הלכו לביתם שכבר א”א לומר אף שיש כאן עשרה.
וגם הגרח”ק (אישי ישראל תשו’ שנח) שהקיל בזה מ”מ מודה דכשאין הציבור אומרים כלל א”א לומר עמהם ורק באופן הנ”ל כתב להקל מחמת שסמך על החזו”א (הובא גם באגרות וכתבים שלו) שסובר דהגדרת תפילה בציבור הוא גם אם התחיל עמהם והלכו אח”כ ועדיין לא סיים תפילתו.
וכן התיר הגרח”ק (שם תשו’ קיט) לומר יקום פורקן אם התפלל עם הציבור, ואפשר דמיירי שמ”מ לא פסק משבח או דברי תיקון תפילה דאם כבר פסק והסיח דעתו אפשר דלא מקרי בציבור כלל.
ומצינו בכמה פוסקים שהזכירו שבבהכנ”ס גם יחיד יכול לומר בלשון ארמי (עי’ פמ”ג סי’ קא סק”ז, מקו”ח להחו”י סי’ רפד, ועי’ תורה לשמה סי’ מט לענין בריך שמיה אבל שם דן מצד עת רצון בזמן זה כמש”כ בזוהר או מטעם אחר עי”ש וגם עיקר דבריו מיירי שאכן יש שם ציבור).
וצל”ע דאפשר שעיקר ההיתר כשהציבור מתפללים שאז השכינה שורה וכעין מש”כ רש”י בסוטה שם, וזה למדו מדין חולה דאמרי’ שיש שכינה שם [ויש לציין דיש מהאחרונים שלמדו דאף בחולה גופא ההיתר הוא רק בצרכי חולה ואכה”מ], אבל בבהכנ”ס בלבד בלא ציבור דוחק לומר כן, דהרי סתם ציבור הם בבהכנ”ס וציבור הם עשרה כמ”ש הפמ”ג שם סק”ו, ואעפ”כ לא הותר אלא מצד הציבור, אלא ר”ל כשהציבור מתפללים וכמו שיש אחרונים שכ’ כן להדיא דכשהציבור מתפללים יכול יחיד לבקש גם בלשון ארמי (חת”ס שבת שם, בית ברוך על החי”א כלל כב סקק”ז, וגם התו’ לשמה שם בתי’ הראשון על בריך שמיה אפשר דכוונתו לזה, וכ”ז דלא ככה”ח סי’ קא סקי”ח).
אבל באמת בפמ”ג שם סק”ז משמע שמתיר גם ביחיד בבהכנ”ס וא”כ צריך להעמיד ציבור דהיינו שלא בבהכנ”ס.
[ומ”מ עדיין צל”ע דמצינו כמה דרגות בשכינה וכמו שמצינו סתירות אם בבית שני שרתה שכינה או לא, וגם במד”ר פ’ נשא אי’ שאין מקום פנוי מן השכינה, ובחידושי ספ”ק דיומא הארכתי בזה, וממילא מנ”ל דשכינה ששורה בבהכנ”ס הוא לענין שאפשר להתפלל שם בל’ ארמי].
אבל א”א למחות בהנוהג לזמר זמר זה אף שמתכוון לתפילה שכן יוכל לסמוך על דעת רבני צרפת שהביאו תלמידי רבינו יונה ברפ”ב דברכות שכתב דתפלה הידועה לציבור, אפי’ יחיד בביתו כמתפלל בצבור דמי עכ”ל, (ועי’ בהרא”ש רפ”ב דברכות), והיא דעה שניה בשו”ע סי’ קא שם.
אלא שמ”מ במשנ”ב בסי’ תקפא שם מבואר שאין הלכה כדעה זו.
ומלבד זה עיקר דברי רבינו יונה מיירי שמתפלל מה שמחוייב הציבור ג”כ להתפלל אבל כשאומר דרך זמירות דבר שאין הציבור אומרו עכשיו יל”ע אם חשיב שמתפלל עם הציבור, ובמשנ”ב סי’ קא סקי”ז בביאור דעה זו כתב דכיון שהתפילה קבועה לצבור הקדוש ברוך הוא בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין עכ”ל, ויתכן דמ”מ צריך זמן הראוי להתחייב בתפילה זו ולא בזמן אחר אבל יותר משמע דר”ל שבכל זמן אפשר לומר הנוסח, ומ”מ להלכה פסק שלא כדעה זו וכנ”ל.
ויש לדון באופן שאינו מתכוון לתפילה כלל אם מהני לזה כוונה הפכית להתירו גם לדעת השו”ע והמשנ”ב ושאר הפוסקים.
וכמו”כ יש לדון בזה האם הוא בכלל היתר להשתמש בנוסח המשמש לתפילה ולהתכוון בו לזמר בלבד, דלגבי פסוק משה”ש אמרי’ בסנהדרין קא ע”א שהעושה אותו כמין זמר הוא איסור ולכאו’ שה”ש הוא דבר ההווה דה”ה שאר פסוקים וכן מוכח מחלק מהפוסקים.
ולפ”ז אם יש קדושה בנוסח קדום שנקבע לרבים [עי’ מה שהביא בספר גנזי הקודש מפוסקי זמנינו לענין גניזה] א”כ אפשר דגם בזה.
ומלבד זה צ”ע אם אינו חוכא ואיטלולא לומר בקשה בלשון נוכח עם כינוי שם שמים כשאומר שאינו מתכוון לזה כלל אלא לזמר בעלמא, ובאמת לצדקה יש לומר דאולי באמת מכוונים לבקשה בזמן השירה, רק דבזה צ”ב מאידך גיסא, וצל”ע בכ”ז.
ובהר צבי או”ח ח”א סוף סי’ סד ביאר ענין אמירת יה ריבון דרובו שבח ואינו בכלל בקשת צרכים בלשון ארמי, ועי”ש עוד בזה, ועדיין יל”ע כשאומר בקשת הצרכים בלבד כגון שמשורר ומזמר בניגון רחמנא אדכר לן וכו’.
ושוב מצאתי שנתחבר חיבור מיוחד “צלותא דשמואל” על ענין זה של לשונות שאין מלאכי השרת מכירים בתפילה ושם האריך טובא בענין זה של תפילות שונות בלשון ארמי כגון אתקינו סעודתא והדרן עלך ועוד והביא כמה תירוצים מהאחרונים ליישב באופנים שונים כגון שהעוסק בתורה שכינה כנגדו וג’ שעוסקים בתורה שכינה עמהם וכיו”ב, וכן יש שכתבו דבליל שבת שהשכינה שורה אין איסור, ובלי ספק שהוא דחוק טובא ובפרט לאור מה שנתבאר לעיל, ויותר נראה דבאמת כל מנהגים אלו תפסו דהאיסור כאן לאו דוקא אלא שיש כאן מצב של תפילה שאינה ראויה וכשיש טעם למה להתפלל בלשון ארמי לכך לא חשו לזה.
[והטעם למה נתקנה בריך שמיה בל’ ארמי עי’ בתורה לשמה שם, ובפשוטו הטעם לזה משום שהזוהר נכתב בלשון ארמי ובפשוטו נכתבה למספרים בלשון ארמי הלכך התפילה נכתבה בלשונם, והטעם למה הדרן נכתב בלשון ארמי משום שנכתב בימי הגאונים שהיו אז מספרין בלשון ארמי, עי’ בספר האשכול, וגם אינו ברור שהוא נוסח תפילה דיש כמה פירושים בנוסח זה, והטעם שנתקן יקום פורקן בלשון ארמי משום שנתקן בזמן הגאונים כדמוכח מתוכו, וגם היה לשבח הרישי כלי שהיו דורשין (עי’ בבעל המאור שציינתי במקו”א), ולשבחם אמרו בלשון שיבינו המון העם, והטעם שנתקנו קצת מן הסליחות בלשון ארמי נלענ”ד שהיה פיוט קדום שנתקן בזמן שהיו מספרים בלשון ארמי שנשתקע בסליחות שלנו ונראה עוד שתקנו סליחה אחת קצרה כדי ליתן חלק לע”ה שאין מבינים לשה”ק, על דרך מה דמבואר דמי שאינו יכול לומר וידוי יאמר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי וכן הובאו נוסחאות קצרים אחרים בפוסקים, וגם כאן תקנו סליחה אחת קצרה כדי שגם ע”ה יבינו בקשה אחת ותקנו בלשון משל עבדא דמריד וכו’ מאחר שנתקן לע”ה כדי שיבינו בקל].
מק"ט התשובה הוא: 134938 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134938
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.