האם מותר לקיים אצל סב מנהג החלאקה בימי שבעת ימי אבלותו

הנה עצם מנהג החלאקה הנהוג גם אם תאמר שאין בו הכרח לשמחה מצד עצמו אבל מ”מ המנהג שהוא נעשה דרך שמחה, משום שמכניס בנו ללימוד אז, ובכלבו סי’ עד ג”כ מבואר שהוא דבר של שמחה וז”ל נהגו כשאדם מכניס בנו לתלמוד תורה שכותבין לו האותיות וכו’ (עי”ש שפירט ענין הבגדים הנקיים והמאכלים הטובים ושאר המנהגים שהרבה מהם נהוגים גם היום, וכתב טעמים ורמזים בזה), ועושין לו סעודה של שמחה לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו לפני הר סיני כדכתיב ביום הזה באו מדבר סיני אמרה תורה כל יום ויום יהיו בעיניך דברי תורה כאלו היום נתנו כדכתיב (שמות יט א) ביום הזה ולא כתוב ביום ההוא ע”כ, ומבואר דיש בזה שמחה.

וממילא יש לדון האם בדברים שיש בהם צורת שמחה אם מותרים באבל או לא.

ובמו”ק כו ע”ב אי’ ואמר ר”פ תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות ע”כ, ומשמע דהוא רק מצד גינוי ולא מצד הדין, וכן בר”ח שם אי’ מפני הרבים (ובהגו”צ שם הגיהו בפני הרבים), דהיינו שהאיסור מחמת שמתגנה בפניהם.

אולם בשו”ע סי’ שצא ס”א כתב אבל אסור בשמחה לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבוא לידי שחוק ע”כ, ומבואר שיש איסור לאבל לגרום לעצמו שמחה או שחוק, וכן מבואר שם בפת”ש סק”א דאין לו לומר פסוקי השמחה שלפני הבדלה וגם י”א שלא לקדש הלבנה אם יכול לקדש אח”כ וכן נקטו המשנ”ב סי’ תכו סקי”א בעיקר בבה”ל שם ס”ב ד”ה קדם וחכמ”א כלל קסז ס”ג.

ובבהגר”א ציין מקור לדין השו”ע שאבל שאסור בשמחה מדינא שאבל אסור להכנס לבית השמחה במו”ק כב ע”ב כפרטים שנתבארו שם וכמו שפסק השו”ע בס”ב שלא יכנס לבית המשתה, רק דדין בית השמחה הוא ל’ יום ובאביו ואמו י”ב חדש, וממילא לא על כל מקום שיש בו שמחה נאמר אלא כפרטי דינים שנתבארו בשו”ע ורמ”א שם.

אבל אפשר שלמד הגר”א מכ”ש לענין שבעה שיהיה אסור בשמחה דעיקר דינא דסעי’ א מיירי בשמחה אלא דצ”ע דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואולי הגר”א מפרש ריש סעי’ א על ל’ יום ויב”ח וצ”ע דבאמת יהיה אסור לו לשמוח בכל זמן זה.

ובגמ’ סוכה כה ע”ב אבל חייב בסוכה דה”מ צערא דממילא פוטרתו מסוכה אבל הכא איהו דקא מצטער נפשיה וכו’ וברש”י שם חובה עליו ליישב דעתו למצוה.

וכן שם ע”א אי’ דאבל טריד טירדא דרשות ופרש”י שאע”פ שהוא חייב לנהוג אבלות להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער.

ואמרי’ בתענית יג איכא דאמרי אמר רבא אבל אסור בצונן כל שבעה מאי שנא מבשר ויין התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד, וכך הלכתא דאבל אסור בצונן ומותר בבשר ויין, ובריטב”א שם התם לפכוחי פחדא הכא לתענוג וכעי”ז בפי’ הר”ח ובפי’ ר”ג שם, וכנראה שגרסו חילוק זה בגמ’, ואין מזה קושיא על השו”ע דבשר ויין הוא דבר של אכילה ושייך לאכלו גם בכל יום לרגילים בו או לרפואה ואינו דוקא מיוחד לשמחה משא”כ דבר שהוא משמח וכ”ש דבר המיוחד להרבות שמחה יש לומר דאסור כמו מידי דתענוג, ועי’ מנחת שלמה ח”ב סי’ צו סק”ח.

ויעוי’ בשו”ע יו”ד סי’ שעח ס”ח וכ”ה ברמב”ם פ”ד מהל’ אבל ה”ו וכלבו הל’ אבל, כיון שנקבר המת, מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות ע”כ.

והנה המקור לזה מכתובות ח ע”ב שכיון שהשתכרו החזירו הדבר ליושנו, ועי”ש בבהגר”א ובבית הלל, וצע”ק דלפכוחי פחדיה לא משמע לשרות אכילה, והך דכתובות היה מקום לומר דהיינו רק לענין שלא לתקן ריבוי כוסות אלא שכל אבל יעשה כצרכו.

ואולי ממנהגא אסר לה, אבל אי”ז כ”כ דרך הרמב”ם, או דיש לומר דההיתר הוא רק כשצריך לפכוחי פחדיה, וצע”ק דא”כ הו”ל לפרש דעכ”פ באופן זה מותר, וגם צע”ק דהמקשן הוה פשיטא ליה דבשר ויין אינו בכלל איסורי אבלות, וא”כ גם מה דמתרץ יש לומר דמאחר וסתם אבל בעי לפכוחי פחדיה לכך אין בו איסור לאבל.

ובבהגר”א (ועי’ גם בבית הלל שם) פירש דברי השו”ע ע”פ דברי הרמב”ן בתורת האדם דההיתר הוא ביין שבתוך הסעודה ולא אחר הסעודה דיין שבתוך הסעודה אינו משכר ומש”כ השו”ע לא לרוות היינו שלא לאחר הסעודה, ולפ”ז מיושב דהגמ’ בתענית שם מיירי על סתם בשר ויין שאוכלין דרך סעודה ולא על מי שמייחד עצמו לזה לשכרות כגון השותה לאחר הסעודה, וזה כדברינו דכל דבר המיוחד לשמחה נאסר לאבל, ויש לומר דאחר שתקנו הך דכתובות תקנו ג”כ לאסור כן בכוסות של רשות כדמשמע בפוסקים ברמב”ם ורמב”ן ושו”ע ובהגר”א.

ובאחרונים נחלקו בזה דבהערות הגרי”ש על הגמ’ במו”ק שם כתב דטעם שלא יתגנה הוא מלבד עיקר הטעם שאסור לשמוח, וליישב שי’ השו”ע שיש גם טעם זה בהנחת קטן בחיקו, וכן הפת”ש בשם האחרונים שנקטו שיש איסור שמחה בימים אלו.

אבל באהל משה סי’ קמב (להרא”מ הורביץ) הוכיח מהגמ’ במו”ק שם וסוכה שם ע”א דאין חיוב להצטער, ומ”מ יש לומר דמודה שמה שאסרו משום שמחה אסרו והך דתינוק נמי יש לומר דלמדו הראשונים שאין בו שמחה עצמית כ”כ כשאר שמחות רק שנראה כמסיח דעת מן האבלות כששוחק לקטן משא”כ בענייננו שהוא לשם שמחה של מצוה, רק דהרא”מ תלה זה במחלוקת הראשונים, ומ”מ לדידן בודאי אסור כיון שכן מבואר בשו”ע ופוסקים שאסור לאבל לעסוק בדברים של שמחה.

היוצא מכ”ז דאמנם היה מקום ללמוד ממשמעות הסוגיות וחלק מהראשונים שאין איסור על האבל לשמוח בדברים שלא נזכרו אבל להלכה נקטו השו”ע והאחרונים לאסור.

ויש להוסיף דבניד”ד יתכן לאסור אפי’ לפי פשטות הגמ’ שהאיסור הוא כדי שלא יתגנה דהרי גם כאן ששמח בשמחת החלאקה כנהוג יתגנה בפני הבריות ששמח בזמן אבלותו.