האם כהן יכול להטמאות לאביו שנחסר לו שן לאחר מיתה

מותר.

מקורות:
יעוי’ בב”י ביו”ד סי’ שעג דיש אומרים שהחסרון הוא רק כדי שיחסר מן החי וימות, וי”א דאפי’ עצם כשעורה כיון שיש בו כדי להטמאות לו, ולא הובאה להדיא שם עוד דעה, וע’ בדעות הללו גם בחזו”א יו”ד סי’ רי סקט”ו ושה”ל ח”ג סי’ קסא סק”ג, אולם שן דאינו מהאיברים המטמאים כמבואר בראשונים (עי’ פ”ג דאהלות מ”ג ורשב”ם ורמ”ה וריטב”א בב”ב קטז ע”א ור”ח ברכות ה ע”ב וריטב”א שם וערוך ערך גרם הא’) לכאורה לא חשיב חסר, דעצם כשעורה היינו שיש בו טומאה הא לאו הכי לא, וכן העירו דבגמ’ בנזיר מג ע”ב משמע דהשיעור הוא עצם כשעורה, עי’ בב”י שם בשם הכלבו ובחזו”א שם, ועי’ גם מה שהאריך בשו”ת רדב”ז ח”ב סי’ תשל”ב וסי’ ב’ אלפים רע”ב, ואע”ג דבשו”ע פסק דאפי’ כל שהוא ע”כ צ”ל דכל שהוא זה יש בו שיעור כמו שמצינו בכ”מ וכמה כל שהוא וכו’ ואולי יתכן לבאר דר”ל כל שהוא במה שנחשב חסרון לענין טומאה אבל פחות מכשעורה לענין טומאה לא חשיב חסרון כלל ושו”ר שכ’ לדחוק מעין זה בשה”ל שם וסיים בצ”ע ועי”ש (ועי’ במקור הדין בנזיר מג ע”ב דאי מחסר פורתא וכו’ ועי’ בחזו”א שם).

ומ”מ להצדדים שיש לחשוש בכל שהוא ממש (ועי’ בדי השלחן ביאורים ד”ה חסר) א”כ אם חתכו שן לאחר מיתה אמנם לא חשיב חסר כיון שאינו מטמא ואינו בכלל הנידון שם, אבל יש מקום לחשוש שמא עם חיתוך השן לאחר מיתה יצא משהו מהגוף, וצל”ע להחוששים בכל שהוא האם חוששים גם בכל שהוא שאינו ניכר כלל ומסתמא שלא, דהרי הנידון בפוסקים לגבי חסר מחיים ע”כ א”א לבארו בחסר משהו וגם להסוברים דחסר מחיים לא חשיב חסר הא לא בעו לומר דחסר חתיכת עור קטנה או פירור בשר מאצבעו שאינו ניכר ויש בו להעלות גלד בג’ ימים וארוכה במעט זמן לבלתי היכר שאין בו אפי’ עצם כשעורה.

ועי’ בשבט הלוי שם דהיוצא מדברי הראשונים דגם דין זה קי”ל שהוא רק ספקא דדינא ולא ודאי דאורייתא, והוא נפק”מ לדינא על כל המשתמע בזה לענין ספק ספקא, וממילא אין טעם לחשוש שנחסר דבר עם השן.

ויש להוסיף דלשון הגמ’ נקטע ראשו אולם כבר האריכו בזה למה אמרי’ נקטע ראשו ועי’ בשו”ת רדב”ז הנ”ל כמה תירוצים, אבל לומר דסגי בדלדול כל שהוא שנחסר הוא מחודש ביותר.

והנה כמשנ”ת דלשון השו”ע חסר כל שהוא ולפי פשוטו הוא כל שהוא ממש, אבל הב”י הביא ב’ דעות מהכלבו ושניהם לא ס”ל כל שהוא ממש, אולם בטור אי’ כל שהוא והב”י הביאו לעיל, וציין לו מקורות מדברי הראשונים (אם כי עיקר המקורות שציין שם לדברי הראשונים עיקר כוונתו בזה לפרט אחר שהזכיר הטור שם עי”ש), אבל דברי הכלבו לא הביא על דברי הטור לומר שחולק על הטור, ולכך יש לומר דכל שהוא לאו דוקא וכדלעיל, ומאידך גיסא יש לומר דאדרבה ממה שבשו”ע הביא רק דברי הטור ולא הביא הדעות שהביא הכלבו א”כ ש”מ שהם חולקין זע”ז והלכה כהטור דהרא”ש ס”ל כמ”ש הטור, ומה שהזכיר הב”י את דברי הכלבו רק אחר כך משום דהביא דברי הכלבו על ענין אחר שדן שם בהמשך דהכלבו מיירי ביה ג”כ אבל לא נחית להדיא לפרש דיש פלוגתא בין הכלבו להרא”ש והטור דבזה ברור שהלכה כהרא”ש והטור ובפרט שהוא לחומרא בדאורייתא וכמו שפסק בשו”ע.

וברמ”א הביא דעה דהרוג מקרי חסר ושנכון להחמיר, ומשמע דגם כשלא חסר בפועל וכך למד החזו”א שם בדבריו ותלה הדין במחלוקת הראשונים ע”ש, (ומאידך עי’ בערה”ש ואג”מ יו”ד ח”א סי’ רנא שלא נקטו כן בדעת הרמ”א, וממה שתלה הרמ”א כן בפלוגתא יש קצת משמעות שאינו ספק אלא חידוש דין כד’ החזו”א אבל אינו מוכרח), ומ”מ כתב החזו”א דחיתוך בשר בלבד לא נחשב גם לזה.

וראיה ברורה אין כאן מדבריו, שהרי הרוג הוא דין חסר חדש ולא בהכרח שגדרי הרוג הם כמו חסר לגמרי, אבל מ”מ הפשטות בדבריו שצריך הגדרה של חסרון לענין טומאה לכל היותר להדעה המחמירה בב”י הנ”ל דהחסרון הוא עצם כשעורה או לענין מיתה דהיינו כדי שיטל וימות כהדעה השניה הנ”ל, ולא דבר שאינו ממנין איברים ואין הנשמה תלויה בו ואינו מטמא, והחזו”א אזיל לשיטתו בס”ק הנ”ל שלא הביא דעה חולקת להדיא על ב’ הדעות שהביא בב”י הנ”ל ולכך מתרץ דינא שנתבאר לגבי הרוג כדעת ר”י המקל שם וצ”ע.

ויעוי’ בריטב”א ברכות ה ע”ב גבי דין גרמא דעשיראה ביר דמיירי בשן שנתלשה מחיים, ואין להקשות למה העמיד מחיים, דזה פשיטא שלאחר מיתה אין לחתוך שן וגם יש לדון מצד איסורי הנאה, וממילא אין להביא ראיה מדבריו שאם חסרה שן לאחר מיתה חשיב כחסר.

מק"ט התשובה הוא: 127012 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127012