ברמ”א ביו”ד סי’ קצו ס”ג ומנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ וכו’, אמנם אם לא רחצה רק פש”מ די בכך ע”כ, ומשמע דעיקר המעלה בזה הוא לרחוץ ממש, אלא שאם רחצה פש”מ דיה בכך, ולכאורה ברישא מיירי ברחיצה סתמא דהיינו כל הגוף ובאופן שלא רחצה אלא הפש”מ נקט בלשון דיעבד אם רחצה, א”כ משמע דעיקר המנהג לכתחילה הוא כל הגוף.
אבל במקור הדברים במרדכי בשבועות סי’ תשלז בשם הרוקח סי’ שיז שיח לא נזכר בלשון אם רחצה אלא אם רוחצת וכו’ ומשמע דמנהג זה הוא ג”כ לכתחילה אבל לא כהמנהג הראשון שהוא טוב ממנו.
ובמשנ”ב בהל’ ת”ב סי’ תקנא בשעה”צ סקל”ה בשם המחה”ש כתב ועיין ביורה דעה סימן שפ”א בט”ז לענין אבלות שאין לה לרחוץ כל גופה ללבישת הליבון אלא תרחץ פניה של מטה לבד, והוא הדין לענין ט’ באב עכ”ל, ומשמע מזה שהיו שרחצו כל הגוף בשאר ימים להפסק טהרה, אולם לא דן בזה המשנ”ב אם יש בזה מעלה או לא.
ובגוף דברי הט”ז ביו”ד שם סק”ב כתב אלא דמ”מ למעשה נראה לי דאין לה לרחוץ ללבישת ליבון אלא שתרחץ פש”מ וכו’, ומבואר בדבריו דרחיצה סתמא היינו כל הגוף, ולפ”ז נתקשיתי דהרמ”א ביו”ד שם ס”ה כתב וכל שכן שאינה רוחצת והט”ז חלק עליו ולמה הוצרך לחלוק אם הט”ז עצמו מסכים דאי לרחוץ כל הגוף והרי סתם רחיצה בט”ז ג”כ הכונה לכל הגוף א”כ גם ברמ”א יוכל לפרש דרק כל הגוף אסור.
וי”ל דבט”ז כיון שפירש שרק פש”מ מותר ממילא שמעי’ שמה שנקט שאסור לרחוץ הכונה כל הגוף אבל ברמ”א א”א לפרש כן שהרי הרמ”א סתם ולא חילק א”כ גם פש”מ אסור [ועי’ לעיל בס”א בסי’ הנ”ל ובש”ך שם ונו”כ אם האיסור כשרוחץ רק פניו ידיו ורגליו לפי המנהג הוא גם בצונן או רק בחמין] ולכן הט”ז בביאור דברי הרמ”א סי’ שפא שם כתב שלא תרחץ אלא תנהג כמו בשעה”ד ברמ”א בסי’ קצג שם שתפסוק בטהרה בלא רחיצה.
ואם בזמנינו יש שלא הנהיגו לרחוץ כל הגוף אפשר שיצא זה להם ממה שסיים הרמ”א ביו”ד סי’ קצו שם וכן נוהגין ואין לשנות וכו’ ולמדו דזה קאי על סוף דבריו אם לא רחצה וכו’ אולם לא יתכן דזה קאי על הבדיעבד שבדבריו שאם רחצה כשנזכר בדבריו גם מה יש לעשות לכתחילה, (ובפרט דהמשך דבריו אח”כ נראה דעיקר מש”כ וכן נוהגין קאי על לבישת הלבנים שהזכיר קודם לכן שהרי כתב אבל בשעה”ד רק תלבש בגד בדוק ונקי וכו’ אבל בט”ז הנ”ל נראה שלמד מהמשך דברי הרמ”א הנ”ל דר”ל שבשעה”ד א”צ רחיצה כלל, והיינו משום דגם הרחיצה הוא מנהג כשר ולא חיוב מדינא דגמ’, וכן הוא להדיא בלבוש סי’ קצו, ועי’ בסדרי טהרה שם סקי”ג שהאריך בפרט זה, ולפ”ז אין ראיה מזה דלא מיירי לענין רחיצה במש”כ וכן נוהגין אבל עדיין אפשר דמיירי גם על הלכתחילה ולא רק על הבדיעבד).
וכן מוכח בערה”ש סכ”ב שג”כ הבין דה”וכן נוהגין ואין לשנות” לא בא לומר שלא נהגו ברחיצת כל הגוף שכ’ וז”ל תרחץ גופה יפה דאולי נשאר איזה כתם בגופה ואח”כ תתקלקל בו כשתמצאנו ובפרט פניה של מטה וכו’ וכן נוהגין ואין לשנות וכו’ עכ”ל.
והראוני בחוט שני נדה עמ’ רנב כתב הא דאיתא שצריכה לרחוץ קודם הפסק טהרה היינו במקומות ששייך בהם כתמים אם ימצאו ומש”כ הרמ”א דדי ברחיצת פניה של מטה כשאי אפשר בענין אחר היינו כדי לאפשר לעשות בדיקה אבל לא שרחיצה זו מעכבת אף בדיעבד ע”כ.
ועוד כתב שם מנהג כשר שהאשה המפסקת בטהרה תרחץ עצמה לכתחילה את חלק גופה התחתון, ולכל הפחות באו”מ מבפנים וסביביו ובין ירכותיה בין בחמין ובין בצונן ואם אי אפשר בענין אחר די ברחיצת פניה של מטה ע”כ, וציין שם בהערה מקור דבריו במשנ”ב הנ”ל בשם הט”ז דמשמע מזה שלכתחילה צריך לרחוץ את כל המקומות שאם ימצא שם דם יהיה לזה דין כתם עכ”ל, אבל משמע דהוה פשיטא ליה דאין הכונה רחיצה גמורה ממש.
(ומסברא אה”נ דאין טעם לרחוץ כל הגוף ממש גם מקומות שע”פ דיני כתמים אין בהם חשש, אבל אם נימא בג’ ימים הראשונים אין תולים גם בכה”ג כעין מ”ש ברמ”א סי’ קצו ס”י על כתם רגיל, א”כ אז תרחץ כל מקום קודם ההפסק שלא תבוא אח”כ לבית הספק, וכמבואר בטעם מנהג זה בתורת השלמים שם סק”ג דאולי נתלכלך גופה או חלוקה באיזה כתם ותמצא בתוך הז’ נקיים דאז אין תולין כמבואר בסמוך סעיף י’ עכ”ל.
ואולי סברת החוט שני דכיון דבעלמא לא מייחסים כתמים שם למקור ה”ה לענין חשש להבא אולם יש לחלק בין חשש לשעבר לבין חשש להבא כי היכי דמחלקי’ בין איסורא לסכנתא וכן בין שמא מת ושמא ימות, וכאן חמירא משמא ימות דאינו איסור שמא תראה אלא עצה טובה ומה תעשה אם תראה והסד”ט הזכיר שם שיש בזה עוד חשש אחר שמא תראה ותתלה, ולפי החשש הזה יותר שייך לשמא ימות שהוא חשש דיני.
אבל האמת הוא דהנה יש לדון בכתם שאינו בצד מקורה כלל באופנים המבוארים בסי’ קצ בזה י”ל דלא אמרי’ דאין תולין בג’ ימים ראשונים דבזה א”צ לבוא לתליה דבזה לא תקנו לטמא כיון שאין בזה חששא ורק לגבי דיני תלייה מחלקין בין ג’ ימים ראשונים לשאר ימים, ובאמת כן מוכח בהגהות רע”א סי’ קצ סי”ז דבכתם שלמעלה מן החגור וכו’ גם בג’ ימים הראשונים אין מטמאה, וכן מוכח מהסד”ט סקמ”ב ועי’ עוד בחוט שני נדה עמ’ תל דכתם בבגד עליון כשהתחתון נקי ויודעת שהיה מהודק כל הזמן טהורה גם תוך ג’ ימים, ולפ”ז דברי החוט שני הנ”ל ברורים דבאמת א”צ לרחוץ אלא רק מקומות שיש בהם חשש כתם, ואולי מה שלא נחתו לזה הפוסקים משום דדבר ההווה נקטו שאחר שהצרכתה ברחיצה כזו תעשה כבר הרחיצה כבר גמורה).
ובשיעורי שבט הלוי שם כ’ הרחיצה היא באותו מקום ומתחתיו במקום שיכול להמצא דם שמקלקל אותה כרגלים וירכים עכ”ל, וזה אולי קיל יותר מהחוט שני שנקט שהגדר בזה הוא דם שתוכל להיטמאות ממנו, וכאן אולי נקט שהגדר הוא בכל מקום שמצוי עכשיו שיהיה דם.
ויל”ע דמשמע ברמ”א שיש ב’ מעלות זו למעלה מזו דיש רחיצה סתמא ויש רחיצת פש”מ ועיקר המעלה היא רחיצה סתמא ורחיצת פש”מ הוא דיעבד מצד המנהג, ובפרט בט”ז שהובא לעיל דמבואר שם להדיא דעיקר מה שנזכר בתחילת דברי הרמ”א הוא הרחיצה הכוללת.
ואולי עיקר מה שהקילו במנהג הרחיצה בזמנינו שלא לרחוץ כל הגוף הוא משום דמצינו עוד קולות בזמנינו מצד שיש בגד מהודק, וכמו שכ’ עוד השיעורי שה”ל שם דגם לבישת לבנים של זמנינו מעיקרו מתקיים בלבישת בגד לבן מהדוק בדוק ונקי ועי”ש עוד פרטים בזה, וגם לענין בדיקת מיד דנו הפוסקים אם מהני לזה בגד המהודק וכן לענין כתם תוך ג’ ימים אם מהני לזה אם הבגד המהודק היה נקי (ראה בנידון האחרון הנ”ל בחוט שני נדה עמ’ תל), וממילא אפשר דלענין רחיצה זו שאינה אלא מנהגא ולא נהגו אלא לטובתה לדעת התוה”ש הנ”ל שמא תראה כתם בגופה לכך הקילו כיון דהאידנא לא שכיח כ”כ שתראה עוד כתם מחמת הבגד המהודק.
ולענין מה שנשאלתי אם דברי השעה”צ הנ”ל לאסור רחיצת כל הגוף בהפס”ט הוא רק בת”ב או גם קודם לכן יש לציין דמחה”ש והשעה”צ קאי על דברי הרמ”א דמיירי בת”ב עצמו, ולכן גם הם מיירי בת”ב עצמו, אך לא פירשו דעתם מה סוברים על קודם לכן, אך מכיון דקאי על דברי הרמ”א לענין בגדים שמחמיר בת”ב יותר משאר ימים שקודם לכן ש”מ שגם לענין זה כ”ה הדין וכ”ש דלענין רחיצה אין האיסור אלא ממנהגא [וגם לא נתפשט המנהג בכל הארצות] משא”כ בגדים מכובסים בשבוע שחל בו שהוא מדינא דגמ’ ואעפ”כ הקיל הרמ”א בבגדים מכובסים וא”כ מש”כ האחרונים להחמיר בת”ב לענין רחיצת כל הגוף בהפס”ט [להרגילה בזה] א”כ ה”ה בניד”ד.
(ועיקר דברי הרמ”א קאי כאן על דיני בגדים ולא על דיני רחיצה אלא דמשום שהמג”א בסקי”ג הביא דברי המשאת בנימין דמקל בלבישת בגדים הזכיר המחה”ש שהמשאת בנימין גופא מקיל גם בדיני הרחיצה וע”ז הביא דברי הט”ז הנ”ל דמחמיר ברחיצת כל הגוף).
וכתבתי בסוף התשובה הסמוכה (על חלוק לבן בימי ליבונה) ואכתוב גם כאן דבעצם התשו’ הנ”ל ותשובה זו הא בהא תליא ושם הארכתי יותר בביאור הדבר.
מק"ט התשובה הוא: 133094 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133094
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.