בשו"ע הל' נפילת אפים סי' קלא ס"ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט"ו בשבט, וכ' בבהגר"א שם סק"ו שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט עכ"ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ראשי שנים והם יו"ט א"כ זה מוכיח לנו שלשון ר"ה נאמר לגבי שהוא יו"ט.
אולם בהל' תענית בסי' תקעב ס"ב כ' השו"ע ציבור שבקשו לגזור תענית וכו' ופגע בתענית ט"ו בשבט התענית נדחה וכו', כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות ע"כ, ובבאר הגולה שם בט"ו בשבט אין להתענות וכו' דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן ע"כ, ומקורו מהגמ"י פ"א מה' שופר אות א' שהובא בב"י שם, ומשמע בזה דב' טענות הן, הטענה ראשונה מעצם מה שנקרא ראש השנה וטענה שניה ממה שנזכרו ד' ראשי שנים יחד.
ויש לציין דביחזקאל ריש פרק מ' כתיב בראש השנה בעשור לחדש ומפרש בערכין יב ע"א דהיינו ביובל שר"ה שלו בעשור לחודש, והמפרשים נחתו לבאר לענין מה קרוי יו"כ ראש השנה (עי' בחת"ס ועוד שהובאו בפי' לקט קדמונים בספר יחזקאל שם הוצ' עוז והדר) ומשמע מזה דהלשון ראש השנה גרידא לא שייך להיות נקרא ביום בלא שיש טעם בדבר מאחר ועיקר שם זה הוא לראש השנה שהוא יום הזכרון וצריך להיות דומה לזה בדבר מה.
וכ"ש כאן (וזהו הטעם השני) דמדנקט המתני' [בריש ר"ה] הלשון ראשי שנים לענין שאר ימים שהם ימים טובים שמע מינה שמחמת זה נקט בהם הלשון ראש השנה על שם יום טוב.
ובגוף מה שאין ביום טוב תחנון, הנה במגילת תענית אמרי' אילין יומיא דלא להתנאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, ומבואר דבי"ט אין הספד (ועי' מגילה ה ע"ב), והמקור שאין אומרים תחנון בראש חדש כבר בירושלמי [ברכות פ"ד ה"א דף לא סע"ב] לפירוש החרדים שם, ובתשוה"ג שערי תשובה סי' שלז שלח הובא מנהג קדמון כבר מזמן התנאים שלא לומר תחנון בימים שיש בהם שמחה (אם כי התשובה שם צריכה בירור היטב מה מקורה).
ובטעם מה שיש קצת שמחה בט"ו בשבט ואם הוא יום מיוחד מלבד לדיני מעשרות ציינו בזה שכן נמצא בספר אדני פז (למהר"א הקשר דיין דק"ק אלטונא נדפס שם תק"ג ומביאו פת"ש ובעל משנת חכמים סי' תקמה הפליג בשבח המחבר) על השו"ע סי' קלא שם שהוא יום דין לאילנות, וכעי"ז הובא כבר בשם האבנ"ז [עי' שו"ת ארץ צבי ח"ב דרוש א' וכ"כ בהדיא בנו שם משמואל] ובעל חידושי הרי"ם [עה"ת ט"ו בשבט עמ' קט] שהוא יום דין על חידו"ת או כיו"ב, ומסתמא שכ"ש מסכימים שיש בו דין על הפירות דהרי מי נתלה במי (רצוני לומר שתולה החידו"ת בפירות האילן וכ"ש פירות האילן גופייהו), ואין דבר יוצא מידי פשוטו דר"ה לפירות האילן מלבד הרמז, אולם העירו דבמתני' פ"ק דר"ה טז ע"א אמרי' בד' פרקים העולם נידון, ויש להוסיף על הקושי' דבגמ' שם מבואר דמ"ד אדם נידון בכל יום חולק ע"ז, וא"כ דוחק אפי' לתרץ ולומר דהדין בט"ו בשבט הוא לפקידה בעלמא (עי' בגמ' שם), אם כי יש לדחות הקושי' דלעולם יש דין ויש פקידה (דיש דרגות בדין וכמ"ש קדמונינו לענין הושע"ר), ובט"ו בשבט יש פקידה בעלמא, ושם קושי' הגמ' מדר' יוסי היינו מצד מה דפליג עליה בהדיא ר' יוסי אדר' מאיר מוכח דבזמני הדינים המבוארים בדבריו לא סבירא ליה כווניה כלל עי"ש.
ובטעם מה שיש קצת שמחה ביום זה יש לציין דמצינו שמחה גם בר"ח לענין כמה דברים וטעם השמחה בר"ח יש לומר מלבד כפרה הוא גם מחמת שמתחיל החדש, ויש לומר דמהכי טעמא גופא נקבע כפרה בר"ח אם כי יש הטעם דאמרי' בפ"ק דשבועות דף ט' הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והעיר עוד ידידי הרב זלושינסקי דאולי כל זה נרמז בכוונת הגר"א בביאורו (ומקורו קדום מהראשונים וכמשנ"ת) דמה שהוא ר"ה הוא ר"ח דהיינו ראש של שנה שהוא דבר חדש.
ויתכן לומר עוד שמאחר שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות חשיב זמן ברכה ששלח הקב"ה ברכה במעשי ידינו.
מק"ט התשובה הוא: 124889 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124889