שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

אדם שירש ספר על דעת למוכרו האם דינו כמי שקנה ספר על דעת למוכרו

בפוסקים נזכרו כמה חילוקי דינים במכירת ספרי קודש וספרי תורה ונתבאר במשנ”ב סי’ קנג ס”ק סב דמי שקנה על מנת למכור וכ”ש אם קיבל בחובו אינו בכלל החשש.

ונשאלתי במי שירש ספרים ומתחילת הירושה לא נתכוון מעולם לזכות בספרים על דעת להשתמש בהם אלא למוכרם מה דינו.

ולכאורה היה מקום לטעון דלא חמיר ממי שקנה שלא על מנת להשתמש אלא למכור שמותר למכור.

אבל מאידך גיסא יש לדון דשמא עומד תחת אביו, ואז אם אביו קנה כדי להשתמש ולא למכור באופן כזה לא מהני מה שהבן ירש על דעת שלא להשתמש (ואמנם עי’ לקמן דיש דעה בפוסקים דהמנהג שכל מי שקונה הוא כמתנה על דעת שיוכל למכור, אבל גם זה אינו מוסכם לכו”ע, ולהלן יתבאר דאף באופן שהאב קנה על דעת מנהג זה מ”מ יש אולי צד בדעת הפמ”ג שיורש חמיר מזה).

ויעוי’ בתו”ח סנהדרין כא ע”ב שכתב דאין להקדיש ס”ת שלו לבהכנ”ס כדי שלא יפסיד את מצוות הכתיבת ס”ת שלו כשמקנה את הס”ת לבהכנ”ס [והרחבתי עוד בדבריו בתשו’ ד”ה האם ראוי לתת ספר תורה במתנה] ויש אולי איזה צד רחוק בכוונתו דהוא גם מצד איסור מכירת ס”ת שהרי הרא”ש (הל’ ס”ת סי’ א והובא בטושו”ע יו”ד סי’ ער) תלה דין שלא למכור ספרי לימוד משום שלשיטתו מקיים בהם מצוות כתיבת ס”ת וממילא דימה דין ספרים אלו לס”ת לענין איסור מכירת ס”ת, וממילא אם נימא הכי א”כ הרי בירושה אין מקיים מצוות כתיבת ס”ת (עי’ בריש סי’ רע).

ומאידך יש לטעון דדברי התו”ח אינם מצד איסור מכירת ס”ת דאולי לענין זה ס”ל כהמתירים ליחיד למכור ס”ת אלא האיסור מצד שמפסיד מצוות כתיבת ס”ת בלבד, ומאידך גיסא איסור מכירה להמחמירים בשו”ע או”ח שם ויו”ד שם הוא מצד זלזול בכבוד הספר ולא מצד שמבטל מעצמו כתיבת ס”ת והרא”ש דמדמה להו לא משום שאיסור מכירת ס”ת נעוץ בחיוב כתיבת ס”ת אלא דמאחר שמצינו דמיון ביניהם לענין אחד ש”מ שיש בהם קדושה ומדמי’ להו גם לענין זה.

ויש משמעות קצת כהצד השני דאיסור מכירת ס”ת אינו פרט במצוות כתיבת ס”ת מהמבואר לקמן מהמשנ”ב בסי’ קנג בשם המג”א דאין ראוי למכור גם שאר עניני קדושה ואפי’ בהכנ”ס גם לצורך אספקת תלמידים או קדושה חמורה כשאפשר בלא המכירה.

ועוד יש להוסיף שכתב הברכ”י (ויובא להלן) על דברי הרא”ש לגבי שאר ספרים דלא דוקא דאינו איסור גמור א”כ י”ל דגם לא לגמרי תליא בזה וממילא נפק”מ לניד”ד דגם ירושה אפשר דהו”ל כמו קנה מעיקר הדין.

ויעו’ בלשון השו”ע ביו”ד ריש סי’ ע”ר ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואינו רשאי למכרו אפילו יש לו הרבה ספרי תורה עכ”ל, וקצת דוחק לומר דאינו רשאי למוכרו כולל רק מה שכתב משלו דהרי כ’ אפי’ יש לו הרבה ס”ת וא”כ האיסור למכור גם כשאינו מפסיד עי”ז קיום מצוות כתיבת ס”ת, א”כ מסתימת הדברים אפשר דקאי גם על הס”ת שהניחו לו אבותיו דגם זה אינו רשאי למוכרו.

וכן מבואר בפמ”ג באו”ח סי’ קנג א”א סקכ”ב דמי שירש ס”ת תליא בדעות בשו”ע שם ס”י ונקט דסומכין בזה על הדעה הראשונה שבשו”ע, ומבואר מדבריו דלפי האוסרים אסור גם ביורש [ודברי השו”ע שם ביו”ד בפשוטו הם כדברי האוסרים באו”ח שם והאחרונים האריכו בזה].

ואין כוונתו שם שביורש יש יותר מקום לסמוך על דעה הראשונה שבשו”ע אלא אדרבה קאי על דברי המג”א שכתב דבלא הקדישו לרבים מיירי הדעה המקילה בשו”ע שמותר למכור ס”ת, והאידנא שמוכרים העולם סומכין על מה שכאילו התנו שלא תחול קדושת רבים ואז מותר להדעה הראשונה, וכתב הפמ”ג דכל שלא נתנו לציבור לקרות בו א”צ לבוא לדברי המג”א דהו”ל כאילו התנו שלא יוקדש לרבים, וע”ז כתב דגם בירש י”ל שסומכין על מקילים דלא שייך שמתנה, וצע”ק דגם אם כוונתו של הפמ”ג שהיורש אינו יכול להתנות בירושה כיון דתליא בדעת הנותן ולא המקבל, מ”מ הרי הו”ל כאילו התנה המוריש כשקנה הספר, והרי כאן קאי הפמ”ג לפי הצד דאמרי’ כאילו התנו דע”ז קאמר הפמ”ג שביורש ל”א כן, ולמה לא אמרי’ דסגי במה שכשנתנו אביו לציבור כאילו התנה האב, דהרי הבן לא הוסיף על קדושתו דבר, ואולי יש לבאר דמש”כ הפמ”ג דבירושה לא שייך מתנה אין הכונה על המסירה לציבור שמתנה שלא תחול קדושת הציבור, אלא על התנאי שאדם מתנה בשעת קניה שיוכל למכור (שנזכר בב”י וט”ז ותפארת למשה ומשנ”ב, אלא דבמשנ”ב עיקר ההיתר בזה הוא כשרוצה לקנות בדמיו ספר אחר עי’ מה שכתבתי בתשובה ד”ה האם מותר למכור או לתת מתנה ספר שלו שקיבל מתנה שאינו משתמש בו), וע”ז קאמר שביורש שירש ספר לא שייך לומר שבשעת ירושה התנה שיוכל למכור, כיון שבא לידו ממילא בלא דעתו, ולא שייך להתנות אלא כשעושה מעשה הקניה מדעתו, וס”ל להפמ”ג דבאיסור מכירת ס”ת לא אזלי’ בתר מחשבה של בעלים קודמים אלא בתר בעלים של עכשיו וכיון דממילא אתא לידיה לא תליא בדעתו מה התכוון להשתמש בו, כך יתכן לומר אלא שהוא דחוק דהרי קאי על המג”א שהזכיר תנאי אחר ולא על התנאי של רבינו מנוח והט”ז, ואולי מש”כ ועיין ב”י הכונה לתנאי של רבינו מנוח שהביא הב”י שם וע”ז כתב דבריו דביורש אין תנאי זה).

ובתורת חיים על השו”ע או”ח סי’ קנג סק”כ כתב דיורש שירש הוא כמו שקנה ס”ת על מנת למוכרו.

(וגם אם נימא דדעת התו”ח על סנהדרין דלעיל ג”כ להקל מ”מ אין שייך לדברי התורת חיים דהכא, דהתורת חיים על הגמ’ הוא ממחבר אחר מהתו”ח שעל השו”ע, וגם דהם ב’ טעמים נפרדים להקל, ועכ”פ לעיל נתבאר דאינו מוכרח שזה טעמו של התו”ח בסנהדרין).

וכעי”ז כתב בכה”ח שם סק”צ דתליא בדעתו מה שסבר בשעת הירושה או לקרות בו או למוכרו, ואפשר שגם התו”ח מודה לזה, אם לא דנימא דאיהו קאי לפי המנהג שהזכירו חלק מהפוסקים שקנין הוא ע”ד שימכור וקאמר דה”ה בירושה הוא ע”ד זה [ובפמ”ג לכאו’ לא סבר כן ועי’ לעיל].

ובאופן שלא חשב בשעת הירושה ולאחמ”כ חשב למוכרו אפשר שיהיה תלוי במה שנקט הבה”ל לעיל ע”פ הסוגי’ בריש זבחים דהוא ספק אם הוכיח סופו על תחילתו.

(ובדוחק רב אפשר דגם הפמ”ג התכוון להקשות רק באופן שהיורש לא חשב למכור בשעת ירושה דאז כבר נאסר במכירה ואולי גם סבר דבסתמא היורש לא נתכוון למכור דסתם ירושה עומדת לשימוש עכ”פ באופן שהוא כך וצל”ע).

ויש לתמוה על התו”ח והכה”ח מהירושלמי ספ”ג דבכורים דשם אי’ תני המוכר ס”ת של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל המקיים ס”ת בתוך ביתו עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, ואע”ג דנתבאר כבר דסימן ברכה אינו דרגת איסור, מ”מ הקונה ספר על מנת למוכרו אין בזה חשש סימן ברכה (עכ”פ כשעושה לשמה עי’ פסחים נ ע”ב), וממילא מה דודאי חזי’ מזה שיורש ס”ת אינו בדרגה זו, ומסתמא הירושלמי מיירי אפי’ שלא רצה להשתמש בו כלל דזה הרבותא במוכר של אביו.

וכן נתבאר גם לעיל דפשטות השו”ע ביו”ד שם דלא כהתו”ח והכה”ח בזה.

והנה גם אם נלך לפי האב יש בזה קולא מכיון שלחלק מהפוסקים סתם קוני ספרים בזמנינו הוא ע”ד למוכרם כשירצו (ראה משנ”ב סי’ קנג סקי”א בשם הט”ז ופת”ש יו”ד סי’ ער סקי”א בשם התפאל”מ שם בשם רבינו מנוח בב”י שם) ואע”ג דמשו”ט של הפוסקים נראה שהרבה פוסקים לא סברו כן מ”מ חזי לאצטרופי.

ובאמת בעיקר סברא זו יש לדון דבזמנינו מעט פחות מצוי שאנשים פרטיים מוכרים ספרים יד שניה באופן סדיר מכיון שעכשיו שווי ערך ספרי יד שניה נמוך בהרבה מספרים חדשים, ובחלק מהמקרים הוא מופחת בעשרות אחוזים, מ”מ אפשר דאין הגדרת תנאי זה שמוכרים בפועל אלא שהגדרת התנאי שמתכוון שאם ירצה ימכור וזה מיוסד על מה שמנהג שלא לאסור מכירה למי שמעוניין במכירה.

אלא דמ”מ גם להמקילין אינו רואה סי’ ברכה (ב”י או”ח שם ועו”ת סק”ל וא”ר סקכ”ב וחת”ס סקי”ב ומשנ”ב ס”ק ס בשם העו”ת והא”ר), ויעוי’ בחת”ס שם דחידש עוד דכל המקילים בזה ג”כ הוא רק אם יש לו ס”ת כמותו (ויל”ע במי שמוכר מלאי של ספרי קודש שיש לו ספרי קודש אחרים מה הדין בזה ומלשון החת”ס שכתב ספר תורה כיוצא בו משמע דלא סגי בס”ת פחות מזה ולכאורה הוא כ”ש לענייננו כשבשאר הספרים שלו אין ספרים כמו אלו).

ויש לדון מה הדין כשמוכר כדי להשתמש בכסף לקנות ספרים ללימוד, דהנה בפוסקים (עי’ משנ”ב סי’ קנג ס”י בשם הפמ”ג והרחבתי בזה במקו”א) נזכר איזה צד דבאופן כזה הוא בכלל למכור כדי ללמוד תורה.

אבל התשובה לזה דלמכור ס”ת ללמוד תורה או לישא אשה הוא רק באין לו דבר אחר מה למכור כמבואר בטוש”ע ביו”ד סי’ רע, והטעם מבואר בב”ח שם שכיון שיש לו דבר למכור ומוכר ס”ת נראה כמוכר כדי לקיים אותו דבר, ומבואר דאף בללמוד תורה דאפשר דחשיב שאין מוציא הדמים מקדושתן אסור, וממילא כשמוכר הס”ת לקנות ספרי לימוד אינו בכלל היתר זה.

וכן במשנ”ב סי’ קנג סקכ”ד ובשעה”צ שם סקט”ו נקט בשם המג”א דאין ראוי למכור אפי’ בית כנסת (ומוכח שם דכ”ש ס”ת עי”ש ובשו”ע) אפי’ לקדושה חמורה והספקת תלמידים כי אם בשא”א להשיג מעות אחרות מן הציבור, ומ”מ אפשר דכשיש עוד צירופים להתיר מצרפים גם זה שישתמש עם המעות לקדושה חמורה.

ויעוי’ עוד באידך תשובה [ד”ה האם מותר למכור או לתת מתנה ספר שלו שקיבל מתנה שאינו משתמש בו] שדנתי מצד סוגי’ דמגילה כו ע”א דתורה בתורה היא בעיא דלא אפשטא ולא חשיב ללמוד תורה, א”כ מעצם מה שאין מוציא המעות מקדושתן אין היתר להאוסרים בהך איבעיא דהגמ’.

[וקצת דחוק לומר דמ”מ מאחר ולא היה קונה לולא שמוכר ספרים אלו חשיב כמו שאין לו דבר אחר למכור, ועי’ נידון כעי”ז בסי’ תקמה ס”ג לגבי חוה”מ וכתבתי בזה בתשובה ד”ה כתיבת ספרים בחול המועד לצורך רבים להמתירים האם ההיתר הוא גם כשמקבל הסופר מעות].

ומ”מ למעשה אם יש בזה שעה”ד יש קצת צירופים להקל בזה, חדא דהמנהג להקל במכירת ספרים כמבואר בד”מ וא”ר סי’ קנג, ואף דכתב הא”ר שם שגם לדעת המקילים למכור ס”ת אינו רואה סימן ברכה, מ”מ בשאר ספרים כבר כתב הברכ”י דאין בזה איסור מעיקר הדין כמו בס”ת [ועדיין צל”ע דלכאורה לא גרע מאפי’ תשמישי קדושה שאין ראוי כמש”כ המשנ”ב בשם המג”א], וגם די”א שקנין ספרים בזמנינו הוא על דעת שיוכל למכור [אלא דנתבאר דעיקר היתר זה להמשנ”ב הוא כשרוצה לקנות ספרים אחרים], וגם דבירושה יש דעות דחשיב שירש על דעת למכור עכ”פ כשהיתה דעתו לכך [אלא דנתבאר שמשמעות הירושלמי והשו”ע לא כן וכ”ד הפמ”ג], ובאג”מ יו”ד ח”א סי’ קסג עמ’ שכו (ועי”ש או”ח ח”א סי’ עב) כתב להקל כשאינו צריך לזה [אלא דבחת”ס ובפלא יועץ מבואר דעכ”פ אינו היתר גמור לכו”ע וכך המשמעות בשו”ע יו”ד ריש סי’ ער גבי יש לו כמה ס”ת], וכן יש שכתבו דלצורך ספר אחר מותר כיון דגם לגבי ס”ת הוא איבעיא דלא איפשטא לכך בשאר ספרים מקילינן [אלא דגם זה צ”ע דאפי’ להעלותו לקדושה חמורה מבואר במשנ”ב בשם המג”א שאין ראוי אם יש ממון אחר וכ”ש לצורך ספר אחר שהוא איבעיא דלא איפשטא], וכן יש צירופים נוספים, והדעות בזה נתבארו לעיל בתשובה זו וכן בתשובות נוספות [ד”ה האם ראוי לתת ספר תורה במתנה, וד”ה האם מותר למכור או לתת מתנה ספר שלו שקיבל מתנה שאינו משתמש בו], והמחמיר בזה תע”ב מאחר שרוב הצירופים אינם ברורים לדינא.

לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 100

מק"ט התשובה הוא: 134935 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134935

עד כמה התשובה הזאת היה שימושית?

דרג את התשובה ובכך תקדם אותה!

דירוג ממוצע 0 / 5. ספירת קולות: 0

אין הצבעות עד כה! היה הראשון לדרג את התשובה הזו.

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?

התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.
השאר תשובה

השאר תשובה

מרחבי האתר