אע"פ שנזכר ענין כזה במשנ"ב סי' תרעא סק"ו שטוב ליתן לחבירו אפי' על חשבון הידור של עצמו וכ"ש במקרה שכבר סיים מצוותו, מ"מ למעשה א"א לקחת בלא ידיעתו עכ"פ, חדא דשמא רוצה לתת לחבירו ממון ולא שמן ולמה לא ישאלנו, ועוד שמא צריך השמן ליום אחר ועוד שמא בעל הנרות והשמן יכול לטעון שילך לקופה של צדקה וכל עוד שיש לעני אפשרות ליטול מקופה של צדקה אין כאן ערבות מבחינתו עכ"פ אם נותן צדקה כפי דינו, ועוד דהרי נר שעוה וכיו"ב שוה הרבה פחות משמן ולמה יהיה חייב חבירו ליתן לו שמן דוקא וע"ז הדרך.
ומלבד זה עיקר דברי המשנ"ב לא נאמרו כלל בלשון חיוב אלא רק טוב, והיינו דכלפי שמיא הוא עדיף וגם בסברא הוא מאוד מובן ופשוט דהרי לזכות את חבירו במצוה חיובית הוא יותר הידור מעיקר הדין מלהוסיף נרות רשות, אבל לא נזכר במשנ"ב ענין חיוב בזה, וכמובן שאם אינו נותן צדקה כדינו הרי הוא מחוייב בזה מדין כפיית צדקה והצדקה מחוייבין ליתן לעני כמו שלמדו ממתני' רפ"י דפסחים, אבל מנין לנו שאדם זה אינו נותן כדינו.
וגם שנזכרו בפוסקים אופנים שיכול להשתמש כגון תפילין מ"מ נזכר בפוסקים בלבד שיחזיר למקומו כמו שלקח, וכן בנט"י של שחרית כתב המשנ"ב שיכול לקחת רק אם יחזיר, ובניד"ד אפי' אם ירצה להחזיר אפשר דלא שייך להחזיר מכיון שמכבה לו הנרות ושמא לא ניחא ליה בכיבויין, ודי בזה.
מק"ט התשובה הוא: 124299 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/124299
[jetpack-related-posts] התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.