תשובה

{בע”ה יום א’ לסדר בא
ער”ח שבט ע”ו}

למתא ירקא ירקא שקול

{מודיעין עילית כולל יששכר באהליך}

א) גרסינן במנחות פ”ה א’, אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, ופרש”י, א”ל יוחנא וממרא.

ראשי מכשפים של מצרים למשה רבינו כשהתחיל לעשות האותות לעיני פרעה שהיו סבורין שהיה עושה אותם על ידי כשוף: תבן אתה מכניס לעפריים.

עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים: אמר להם למתא ירקא ירקא שקול.

לעיר שגדל שם ירק הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנות הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בענינם, עכ”ל רש”י.

ולפי שהבנתי מדברי כת”ר שרצה לידע ביאור בזה, דמשמע ליה לכת”ר שליט”א שכאילו הודה משה ח”ו שעושה כישוף, לכך אבאר כאן מה שהבנתי בלומדי גמ’ זו, והוא, דמשה השיבו דאדרבה במקום שיש ירקי מוליכין לשם ירקי, ואע”פ שא”צ שם עוד ירקות לכאורה שהרי יש שם די, מ”מ מוליכין לשם ירקות, והטעם כנ”ל שכן באין לשם הרבה קונים לקנות, וה”ה בענינינו ג”כ שכשמשה בא לפרעה ולמצרים להוכיח להם את גדולתו של הקב”ה, הוכיח להם זה ע”י אותות ומופתים, דהנה באמת לא מצינו כ”כ בשאר הנביאים כשבאו להוכיח אדם על איזה ענין שהיו מראין גדולתו של הקב”ה ע”י אותות ומופתים גרידא, [ר”ל אותות שאין בהן צורך ותועלת מצד תוצאתן אלא שהם רק להראות גדולתו, זה לא אשכחן בשאר מקומות], ומה דבכ”ז מצינו בגילוי כבוד הקב”ה במצרים שנבחר אופן זה להיעשות, הוא משום שבארץ מצרים באמת היו ענינים כאלה של שינוי הטבע, והיה האדם פונה ליתן לבו לזה, ולכך הראה להם שינויי טבע שיביטו ויראו בזה, ולכשיתבוננו שאין כאן שום כישוף באמת כמ”ש בסוף הענין אצבע אלהים היא, בזה כבר יבואו להודאה ולהכרה גמורה, וזה עניין תשובתו של משה שבגמ’, [ומה שפרש”י לפי ענינם היה משיב דברי ליצנות אפשר דהיינו מה שהשיב באופן זה].

ויתכן שישנם עוד ביאורים בדברי הגמ’, ואני לא באתי אלא לפרש מה שהבנתי בדברי הגמ’ הנ”ל.

ב) מה שהקשה ע”ד החזקוני שכתב (שמות ז’) בטעם מה שהלך משה להתרות את פרעה ביאור משום שהוא מקום טהור שהוא מקום מים, משא”כ בבית המלך היה מקום גילולים.

והקשה דאדרבה הרי המצרים היו עובדין לנילוס והיה זה מקום ע”ז.

תשובה הנה מה שכתב החזקוני שהיה צריך להתנבא במים שהוא מקום טהור, כן איתא כעי”ז במכילתא דרשב”י י”ב א’ שהנביאים שנתנבאו בחו”ל לא נתנבאו אלא על המים, וע”ש, ומה שהוא מקום טהור אינו משום שלא היה שם ע”ז, אלא מצד שהוא מקום המטהר, כמו שכתבתי בחיבורי על המכילתא דרשב”י שם, וכיון שהוא מקום שאינו מקבל טומאה, כמ”ש (ויקרא י”א ל”ו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, א”כ לא אכפת לן שהיו עובדין אותו, וכמו”כ אין העכו”ם אוסרין נהרות בעבודתן, כמ”ש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וה”ה ימים ונהרות כדתנן בחולין וכן פסק בשו”ע ביו”ד.

ג) מה שהקשה לדעת הרמב”ן שמתו כל מקנה מצרים במכת דבר, משום שלדעתו גם הבהמות שבבית מתו, [ויעויין באור החיים דס”ל שאע”פ שרק הבהמות שבשדה מתו מ”מ מתו כל מקנה מצרים, שכולן היו בשדה], א”כ מהיכן היה להם בהמות למכת שחין.

וכתב כת”ר דלא יתכן שקנו מישראל, שהרי עברו על איסור לא תחנם.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה שייך איסור לא תחנם קודם מ”ת, דרק א”א קיים כל התורה (יומא כ”ח ב’), אבל שאר ישראל מנ”ל, וגם הרי עדיין לא היה להם קדושת ישראל כ”כ להחשיב כל האומות כנכריים לגבייהו.

ועוד מדוע היה להם דוקא לקנות מישראל, דהיו הרבה אומות העולם שהיו יכולין לקנות מהם, וי”ל שקנו מיד כשמתו להם הבהמות לכל צרכיהן, ועיין במכילתא דר”י ובמכילתא דרשב”י פ’ בשלח בפסוק ויקח שש מאות וגו’, דמבואר שם שהיו המצריים משתמשים רק בבהמות של האומות שהיו משועבדות להם, ולא בבהמות של עצמם, והיו כל בהמותיהן עומדות בטילות, ויתכן כנ”ל שמיד קנו עוד ולכך נענשו במכת שחין.

ד) מה שהקשה הג”ר שמעון רפאל קימל בדעת רש”י שמתו רק אותן שבשדות גם במכת דבר, וז”ל הקושיא, הנה במכת ברד כתיב, ועתה שלח העז וכו’, ויש לבאר מ”ט הכא במכת שחין נאמר רק ברמז שיקחו המקנה מן השדה ואילו במכת ברד נצטוו בפירוש עכ”ל.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה עניין מכת שחין לכאן, ושמא צ”ל בשאלה דבר במקום שחין, ויעויין באוה”ח במכת דבר שעמד ע”ז קצת, וכתב דבאמת משה אמר לפרעה הכל, אלא שלמשה גופיה לא נאמר אלא ברמז, והוא נצטוה לומר לפרעה במלואו, וע”ז כתיב לאמור, אכן בשפ”ח כתב וז”ל, מקשין העול’ למה לא נאמר כאן הירא דבר ה’ ועוד למה לא התרה בם לו’ ועתה שלח העז וגו’.

וי”ל שבדבר לא היה צריך להתרות שהרי נאמר בפי’ הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה ממילא כל הירא וגו’ הניס מקנהו לפי שהדבר דרכו להמית ב”ח אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית ב”ח אי לא אמר להם שלח העז וגו’ לא היו מקפידין להניחם בשדה (מהר”ן).

וע’ בקצ”מ { קיצור מזרחי.

}תירוצים אחרים, עכ”ל השפתי חכמים.

ודי בזה.

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות המאירות אודה מאוד אם יאיר עיני בשאלות אלו

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

 שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

יצא ר”ע ודרש והיה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו”.

וצ”ב איך הורה הרי אמרינן ביבמות עז.

“כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו”.

שאלה: ע”ז יג: “ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק”ו: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן”, וצ”ב הרי אין אוסרין מן הדין.

ובעיקר הדין של אין אוסרין מן הדין קשיא לי, הרי אחד מי”ג מידות שהתורה נדרשת בו זה ק”ו.

שאלה: שם: יג.

תוס’ ד”ה ללמוד תורה “אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ”ש לשאר מצות שהם חשובות”, וצ”ב איך קרי לת”ת ולישא אשה קילי, הלא הם חמורות דת”ת כנגד כולם וכו’.

שאלה: שם: יג: “איזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה”, וצ”ב איך תמות, הרי אמרי’ לעיל ג: שהקב”ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

שאלה: שם: ד.

“הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה’ צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף, לא שורש בעולם הזה”, וצ”ב הרי על רשעים אמרה תורה “ולא ימחה שמו”.

שאלה: שם: ד: “אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים”, וצ”ב האיך נתקיים הקרא באותן הימים “ואל זועם בכל יום”.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

 ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ולא הבנתי מה זה מתרץ הרי מתוס’ משמע שהם קימים ממה שקיבלנו התורה אף אם לא נקיימה דאל”כ חוזרת הראיה שעמ”י מקיימים התורה וכקושית תוס’

שאלתי האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

 ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

בתודה 

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שאלה: בענין שעיר המשתלח שלא מגיע לחצי ההר וכו’, נתקשתי בזה הרי דרכיה דרכי נועם.

ת.

דרכיה דרכי נועם נאמר רק בדבר ספק, שאפשר להכריע מכח זה שכיון שהתורה סתמה בדבר ננה לנו להבין מדעתינו שמוטב לומר דרכיה דרכי נועם, אבל לא להקשות על מצוה שעשייתה ברורה.

שאלה: ע”ז י: “כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר”ע וחביריו.

יצא ר”ע ודרש והיה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו”.

וצ”ב איך הורה הרי אמרינן ביבמות עז.

“כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו”.

ת.

הביא ראיה וטעם המסתבר לדבריו.

שאלה: ע”ז יג: “ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות נמי אסור, ק”ו: נהנה אסור, מהנה לא כל שכן”, וצ”ב הרי אין אוסרין מן הדין.

ובעיקר הדין של אין אוסרין מן הדין קשיא לי, הרי אחד מי”ג מידות שהתורה נדרשת בו זה ק”ו.

ת.

רק אין עונשין מן הדין, והטעם לזה יש שכתבו דחיישי’ לפירכא, ועי’ שדי חמד.

שאלה: שם: יג.

תוס’ ד”ה ללמוד תורה “אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ”ש לשאר מצות שהם חשובות”, וצ”ב איך קרי לת”ת ולישא אשה קילי, הלא הם חמורות דת”ת כנגד כולם וכו’.

ת.

אולי ר”ל דברים שעונשם חמור כגון כרת ומיתה בידי אדם חמור, עיין בפ”ח דיומא.

שאלה: שם: יג: “איזהו עיקור, נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה”, וצ”ב איך תמות, הרי אמרי’ לעיל ג: שהקב”ה יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים.

ת.

רצון הקב”ה לתת לאדם כח לשנות שינויים בעולם, ואז הנהגת הקב”ה לעולם תהיה כפי שיעשה האדם בבחירה שלו, וכבר האריכו הרבה בזה, וגם אני הקטן הבאתי בזה מ”מ בעבר בשו”ת עם סגולה.

שאלה: שם: ג: “ואיבעית אימא: רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות”, צ”ב הלשון “שלו” הרי הכל שלו.

ת.

כביכול מיועד לשימוש שלו בלבד.

שאלה: שם: ד.

“הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה’ צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף, לא שורש בעולם הזה”, וצ”ב הרי על רשעים אמרה תורה “ולא ימחה שמו”.

ת.

א”א להביא ראיה מאיסורא ודיני הלכות ייבום לדיני שמים.

שאלה: שם: ד: “אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים”, וצ”ב האיך נתקיים הקרא באותן הימים “ואל זועם בכל יום”.

ת.

אין למדין מן הכללות.

שאלתי בתוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

ועניתם “כבר אמרו על דברי הנפה”ח דאין הכונה רגע א’, כמדומה בשם הגראי”ל”.

ולא הבנתי מה זה מתרץ הרי מתוס’ משמע שהם קימים ממה שקיבלנו התורה אף אם לא נקיימה דאל”כ חוזרת הראיה שעמ”י מקיימים התורה וכקושית תוס’

ת.

אין דבריו כעת לפני אבל שוב אכן נראה שאין דברי התוס’ בתירוצן הזה אזלי כמאמר הנ”ל.

שאלתי האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ועניתם “הדבר נכון רק שצריך להכין לשון מתוקנת לשם כך לשעת החילול”.

האם אפשר לתקן לי לשון?

ת.

טוב ששאלת כי יש בזה פרטי דינים, ראה דרך אמונה הל’ מעשר שני פרק ד סק”י, וספר הבית בכשרותו עמ’ רעח.

***

קרא פחות

{בס”ד מוצש”ק פ’ וירא, י”ט מרחשון תשע”ו}

שאלה – גרסינן במסכת בבא מציעא דף פו ע”ב, מאן נינהו שלשה אנשים מיכאל וגבריאל ורפאל מיכאל שבא לבשר את שרה רפאל שבא לרפא את אברהם גבריאל אזל למהפכיה לסדום והא כתיב ויבאו שני המלאכים סדמה בערב דאזל מיכאל בהדיה לשזביה ללוט דיקא נמי [דכתיב] ויהפך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו שמע מינה עכ”ל.

וברש”י בראשית פרק יח פסוק ב ביאר הענין טפי בקצת שינוי, ע”פ הב”ר פרשה נ’ ב’, (וע’ בתוס’ בב”מ שם), וז”ל, והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות.

תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים (פסוק ח) ויאכלו, (פסוק ט) ויאמרו אליו, ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך, ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי.

ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז) ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל עכ”ל.

וקשה חדא א”כ מ”ט באו לבית אברהם ג’ מלאכים, כיון שהמלאך שתפקידו היה להפוך את סדום לא היה לו מה לעשות בבית אברהם (מהגר”ד סוקולוסקי).

ועוד קשה דלקמן יח טז כתיב וישקיפו על פני סדום, ואמרו רז”ל שכל השקפה לרעה, ומ”ט שניהם השקיפו כיון שרק א’ נהן היה עליו להפוך את סדום (מהגר”ח גריזמן).

תשובה – יש לחלק הדברים לב’ שאלות, ונדון בכל א’ מהן בפ”ע, וכדלהלן: בענין השאלה הראשונה מ”ט הגיע לבית אברהם גם אותו המלאך שבא להפוך את סדום, הנה לכאורה הדבר מסתבר שבא כדי לגרום נחת רוח לאאע”ה שיבואו אליו אורחים, ואע”פ ששנים באים בין כך, מ”מ אינו דומה מועטין העושין למרובין העושין, ובג’ הדבר ניכר כיון שרבים הם.

וכמ”ש רש”י בראשית פרק יח פסוק א הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים עכ”ל.

ואף שתירוץ זה נכון מצד עצמו, אכן מתוך דברי הרא”ם נראה דל”ס כך, שכתב ע”ד רש”י, אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאת את אברהם.

דאם לא כן “שלשה” למה.

שאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות.

פירוש: וליכא למימר בחד סגי, דאין מלאך אחד עושה שתי שלחיות עכ”ל.

ומבואר באופן פשוט דלא הוה ס”ל מתירוץ זה, ולפי דעתו נראה דהוי סגי במלאך א’.

אכן בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב כתב יישוב נכון ע”ז, וז”ל, ורפאל וכו’ הלך משם וכו’.

ואם תאמר מנא ליה לומר שהיה כאן מלאך לרפאות את אברהם, שמא לא היה כאן שום מלאך לרפאות את אברהם, ויש לומר שאם כן לא צריך לג’ מלאכים, ואילו בשביל להציל לוט ולהפוך את סדום היו יכולים לילך לסדום, ולא יצטרכו לבא אל אברהם ולבא אל ביתו, אבל השתא שאותו שהיה מציל את לוט היה מרפא את אברהם – אתי שפיר, דכולם יבאו אל אברהם; האחד לבשר את שרה, ואותו שהיה מציל את לוט היה צריך לבא לרפאות אברהם, והמהפך את סדום לא היה רשאי לילך בלא אותו המציל את לוט, שלא היה יכול להפוך אם לא שיהיה לוט ניצול קודם, כדכתיב (להלן יט, כב) “כי לא אוכל לעשות דבר וגו'”, ולפיכך באו שלשתן אל אברהם, עכ”ל ובתוך דבריו מבואר הטעם שהיו כולן צריכין לבוא אל בית אברהם.

בענין השאלה השניה יש לעורר דבאמת הרבה מן הפרשה אינו מובן, דהרי הרבה מן הפרשה נאמר בלשון רבים, ומ”ט הגיעו בכלל לביתו של אברהם.

וז”ל: [בראשית פרק יט, א] ויבאו שני המלאכים סדמה בערב, ושם [יא] ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול, ושם [יב-יג] ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום, כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה’ וישלחנו ה’ לשחתה.

ומבואר מדברי המקרא שלא שייך לכאורה לפרש דברי רז”ל כפשטן.

וראיתי בשפתי חכמים י”ח ב’ { וצויין בדפו”ח שהוא בשם הרא”א, והיינו ‘ה”ר אהרן אבולראבי’, או: ‘אלדעי’.

}, שהקשה ותירץ דבאמת בא בשביל להציל את לוט אלא שההשחתה היתה במקרה, ויש להוסיף דגם גבי הצלת לוט נאמר, ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר, ויתכן ג”כ דמי שהגיע להפוך את סדום בא אח”ז ג”כ להציל את לוט.

ובאמת מצינו שמלאך יעשה אח”ז יותר משליחותו, כמו שהכו בסנורים את אנשי סדום, אך זה יש לדחוק שכלול בהפיכת סדום.

ואפשר להטעים הדבר ע”פ מה שהובא בגור אריה בראשית פרק יח פסוק ב ויש מפרשים מפני שאין זה כבודו של מקום שיהיה משתמש במלאך אחד שני דברים – כאילו היה חסר שלוחים, ונאמר (איוב כה, ג) “היש מספר לגדודיו”.

ואין שני מלאכים עושים שליחות אחד – שהיה זה נראה כאילו מבלתי יכולת שיהיה מלאך אחד עושה וגומר השליחות עכ”ל, וכיון שאינו עיקר ומטרת השליחות אלא ממילא אין לחוש בזה.

אכן משאר המפרשים נראה דלא היה ס”ל כן.

ובאמת בגור אריה שם יישב כל ב’ קושיות הללו באופ”א, וז”ל, ואף על גב דכתיב (ר’ להלן יט, יז) “ויניחוהו החוצה וגו'”, “כי משחיתים אנחנו וגו'” (שם שם יג), ונראה דהוצאה שהיא קודם השחתה יכול המלאך המהפך לעשות, כיון שאי אפשר להשחית אלא אם כן מוציא את לוט תחלה (להלן יט, כב), אם כן ההוצאה מענין שליחות המהפך, אבל בעת שהוא מהפך לא יכול להציל, שהרי אין לומר שאין לו להפך עד שיהיה לוט ניצול, כיון שכבר הוא מהפך.

וכן מה שכתוב “כי משחיתים אנחנו” לפי שעל ידי המלאך המציל את לוט היה יכול המלאך המהפך להפוך, לכך כתיב “כי משחיתים אנחנו” עכ”ל, והנה לפ”ד הגו”א ג”כ לק”מ דסו”ס דעתו שוה שההפיכה בפועל נעשתה ע”י ב’ המלאכים, וגם ההוצאה של לוט היתה ע”י שניהן.

וא”כ שייך בזה ל’ השקפה לרעה על שניהם.

(ועיין בתוס’ בב”מ שם).

קרא פחות

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט”א

שלום רב

יום שישי ה’ אייר תשע”ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי”ת.

.

.

{מה ששאל בזה”ל, איתא בביצה דף ב’ דביו”ט דקיל שמותר בו או”נ לכן החמיר רבי ופסק כר’ יהודה לאסור בו המוקצה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביו”ט וכן פסק באו”ח סי’ תצ”ה ס”ד, ויל”ע איך הדין ביו”ט שחל בשבת האם נימא דכיון שעכשיו שבת תו לא ליתי לזלזולי ואי”צ להחמיר ביו”ט זה, או דילמא אמרינן לא פלוג דכיון שביו”ט החמירו א”כ לא שנא יו”ט זה משאר יו”ט.

}

תשובה

לא עיינתי בזה כעת, אבל מתחילה היה נראה לי שאין שום חילוק בזה [היינו להדעות בראשונים דקי”ל בשבת כר”י וכדעת המחבר הנ”ל], דלא מסתבר לחלק בזה כיון דאסרו בכל יו”ט, ועוד דאל”כ הו”ל כחוכא ואיטלולא שניכר לכל שאין אנו סוברין כר”י מצד הדין ביו”ט.

אכן ראיתי שעמד ע”ז הבן איש חי שו”ת רב פעלים חלק א – אורח חיים סימן ל וז”ל, זה ימים רבים שחקרתי בדין המוקצה ביום טוב, שפסק מרן ז”ל בסי’ תצ”ד ס”ד, מוקצה אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו, והוא תלמוד ערוך בביצה דף ב’, שבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר”ש דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כר”י דמחמיר, וחקרתי לפ”ז, אם חל יום טוב בשבת, איך הוא הדין לענין מוקצה, מי אמרינן כיון דהיום הזה שבת דחמיר ולא אתו לזלזולי ביה מותר המוקצה כשאר שבתות, או”ד כיון דגזרו רבנן דאסור המוקצה ביום טוב לא פלוג, ואסור בכל יום טוב שיהיה עכ”ל השאלה ע”ש שהאריך בזה.

וכתב שם ממש היפך מסברתינו וז”ל, ולפי”ז גם הכא בנ”ד אין לנו לאסור המוקצה ביום טוב שחל בשבת, דהוי כחוכא, שבכל שבתות מותר המוקצה, ורק בשבת זה אסור, דאם הותר בכל שבתות משום דשבת חמיר, אמאי שבת זה שחל בו יום טוב נעשה קיל אדרבא כיון דיש בו שתי קדושות הוא חמיר טפי, ומה טעם נמצא לגזור בו משום דאתי לזלזולי, והדבר להפך, ואין חוכא ודבר תמוה טפי עכ”ל, וכן העלה שם להורות בסוף תשובתו להתיר.

קרא פחות

לכבוד הרב חדש שליט”א

שלום רב

שאלה: ברכות י: “ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו’.

קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו”.

וצ”ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.

וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.

וכנראה ג”כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.

ואם פסול מדין מה פסול.

ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס”ח ס”ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המשנה ברורה ס”ק ט בשם הא”ר, ומ”מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע”ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ”מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו”כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].

ויל”ע עוד בזה.

ומ”מ כ”ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש”כ השו”ע סי’ תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי’ אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי’ כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי’ כל שהוא, פסול.

הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ”ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו”ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש”י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.

ויעוי’ בערוה”ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.

וז”ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של “שונא מתנות יחיה”?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ד סי’ ל”ו סק”ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק”מ לדינים מסוימים.

ומה שהורה החזו”א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ”ז מ”ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו”ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.

וצ”ע, הרי חש”ו פגיעתן רעה.

ועוד צ”ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.

מדוע? הרי חש”ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי”ט “שאם היה להם שמחוייבים לשלם” והוא צע”ק, והיה אפשר ליישב דמש”כ שאין להם כלול בזה ג”כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ”ח מ”ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.

וצ”ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.

ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ”ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו”ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס”ל שהלעוס כבלוע עי”ש ברא”ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו’ ואם היה מותר לו, ועי’ שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד”ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה”ק, דפסוק “אחות לוטן תשמע” ופסוק “שמע ישראל” – זה אותו הדבר.

למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה’ [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו’].

שאלה: מצינו הרבה בש”ס: חייב בהכרת.

לכאורה היה לכתוב “חייב כרת”.

תשובה: ע”ש הכתוב הכרת וגו’.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג’ משקין, בחולין מ”ט ע”ב, ומחלוקת רמב”ם ושא”ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע”ב “א”ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ”ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: “וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”.

ומקשים, דהרי היה צריך לומר “ויתנו לי תרומה”, וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה’ אל משה לומר לבנ”י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ”י, ושפיר קאמר קרא – “ויקחו לי תרומה”.

האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.

ועי’ חומת אנך ר”פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.

ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב “כל המועדים בְּטַל” והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.

כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.

חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו “בטלין”.

האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי’ בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ”ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ”ח מ”ו “ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות”.

צ”ב, מדוע לא פסקו הטשו”ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי’ ס’.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב’ תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.

האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ”ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא”א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה”ת ליש מן הפוסקים), וג”כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: “ויספר שר המשקים”, ובסיפור שר האופים כתיב – “ויאמר אל יוסף”, ולא “ויספר”.

וצ”ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י”ל באופ”א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ”ב סי’ תעה ס”ק מ”ה, הביא בשם הגר”א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.

וצ”ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע”פ שהיא איננה חובה, מ”מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו”ת מהרש”ם ח”א (סי’ ר”ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי’ י”ד אות י’), וביחו”ד ח”א סי’ כ”ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה

נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י).

מקור פירש”י, במדרש רבה (דברים ז, יא) שכשהיו ישראל במדבר, בגדיהם לא היו צריכים תכבוסת, לפי שהענן היה שף בהם ומלבנן.

ויל”ע, מהא דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, לב-לג): ‘ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה’, ואיתא במדרש רבה (שם יח, יג): רבותינו אמרו, אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן, ע”כ.

וצ”ב, אמאי היו כליהם בבית הכובס, הרי לא היו צריכים כיבוס שכן ענני הכבוד היו שפים ומגהצים אותם.

***

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי כ”ז אב תשע”ו

שלום רב

שמעתי שאמר מרן הגרח”ק שליט”א [כמדו’] דענין זה שנזכר בחז”ל שהמלבושים היו גדלין עמהן היה רק בבגד המסוים שלהם [שניתן להם] ולא בכל הבגדים שהיו ברשותן, ויש להביא ראיה לדבריו מנוסח הדרשה המובאת במדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כ”ג, וז”ל, שאל ר’ אליעזר את ר’ שמעון ואמר לו כשיצאו ישראל ממצרים, כלי קואים יצאו עמהם, אמר ליה לאו, ומהיכן היו לובשין כל ארבעים שנה, אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר ואלבישך רקמה (יחזקאל טז י).

[מהו רקמה, ר’ סימאי אמר] פורפירא.

ולא היו בלים, ולא קרית שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח ד), ולא היו הקטנים גדילים, אמר ליה צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו.

ולא היו צריכין תכבוסת, אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצם, אמר ליה ולא היו נשרפין, אמר ליה צא ולמד מן הסיטון הזה, שאין מגהיצין אותו אלא באור עכ”ל המדרש תהלים.

[ויש לציין דבאופן כללי דרשא זו מובאת בחז”ל במדרשים למעלה מעשר מקומות].

ומבואר במדרש תהילים דכל המעלות הללו שנאמרו כאן לא נאמרו על כל הבגדים שהשתמשו בהם, אלא על הבגדי פורפירא שהלבישו אותם מלאכי השרת, וחידוש זה של הגרח”ק יש לאומרו – לאור דברי המדרש תהילים הנ”ל – לא רק על ענין הגדילה, אלא גם על ענין התכבוסת, שהיה לאותן הבגדים שהלבישו אותם מלאכי השרת, ואם רצו ללבוש בגדים אחרים לא נאמר בזה ברכה זו, וכמו שמצינו בפ”ח דיומא שהיו סוחרי או”ה מוכרין להן לישראל מאכלים ולא היה בהם טעם מן, ולכך י”ל דהבמדבר רבה ג”כ ס”ל כך.

***

קרא פחות