תשובה

הגר"ש צביון העיר דלפ"ז יוצא עוד נידון גם על מלוה בריבית אם אפשר לברך על קבריהם עכ"ד, ולהנ"ל לכאורה יוצא שא"א, ומ"מ על רפורמים יותר ברור לדינא שא"א לברך, כיון דאינו בכלל ישראל להרבה דינים שיש חילוק בהם בין ישראל לעמים, וממילא שייך ללמוד כן כבר במשמעות הגמ' על הרואה קברי ישראל.

ולענין ריבית דרבנן אפשר דשייך לדברי התוס' והראשונים בביאור המחלל את המועדות אם שייך בדרבנן, ויעוי' בתשובה לענין עשירות במעשר דרבנן ובמ"מ שם, והרה"ג הנ"ל העיר עוד דממה שנענשו ישראל כנגד היובל בשנים שהיה היובל נוהג רק מדרבנן ש"מ דגם במידת פורענות נאמרו עונשים בדרבנן.

והביא עוד ספק לענין אם המלוה בריבית יכול לומר ואתה עתיד להחזירה וכו' בברכת המחזיר נשמות עכ"ד (והוא גם נפק"מ אם אפשר לצאת ממנו בברכה, ולענין שאר מינים יש לציין לתשובת הרמב"ם גבי קראים דמשמע שא"א לצאת ממנו משום שאינו מאמין בברכות ולכאורה משמע לדעת הרמב"ם דאין כל המינים שוים בדין זה, וק"ל, וילע"ע).

ויש לציין עוד בזה דיש לחזר אחר דאורייתא ולהקדים לדרבנן אף דאורייתא ספק ודרבנן ודאי כדאשכחן גבי תקיעות בשלהי ר"ה ובשו"ע שלהי הל' ר"ה, וי"ל דה"ה בהידורים יש להקדים הידור בדברי קבלה למנהג.

לבאר דעת החזו"א בב' חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו"א היה לפטור בחדר הפנימי שבב' חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו"א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב' חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע"א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי"ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו"כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו"א כלל צד טענה דחדר זה א"צ ד"א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד"ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו"א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד"א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו"א שלא שייכא חומרת רע"א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו"א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע"א בכה"ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ' שאין ב' מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ"ל) וגם סבר החזו"א כמו שנתבאר במקו"א בשמו שאסור ליתן ב' מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא"כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע"פ החמודי דניאל כנ"ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב' מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב' קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ"ל ב' מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד"א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב' מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב' קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע"א מ"מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ"מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו"א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ"ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי' תקיח סק"ו עי"ש ויש לומר דה"ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה בסעודה ג'), ואילו המקומות דמשמע שמניעה מאיבוד או הפסד חשיב צורך אתיין כדעת הרמ"א בסי'  תקיח שם בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דגם בזה יש לומר דה"ה לענייננו ועי"ש, אולם עדיין צ"ע מדברי הרמ"א שם בסוף הסעיף בשם הר"ן דמשמע שבטלטול גרידא בכלי שמלאכתו להיתר בחצר המעורבת א"צ צורך היום כלל ואמנם שם מיירי ביו"ט אבל לכאורה כ"ש בשבת עי"ש בבה"ל  דהוא לרבותא שהעירוב מהני ביו"ט ולא רק בשבת, ויש לדון בזה דשמא ביו"ט קיל לענין כלים שאין בהם צורך כלל וצ"ע וגם יל"ע מה מוגדר צורך מקומו אם חשיב שיש בכלי זה צורך היום או לא ולכאורה להרמ"א גופיה לעיל בשם הגהות סמ"ק ורי"ו דלמנוע פסידא חשיב צורך היום כ"ש בזה ואפי' להמחמירים יש לדון בזה וממילא אין צורך היום כלל הוא כפשוטו, ולענין צורך מקומו של אוכל נפש ביו"ט הוא נידון אחר עי' במשנ"ב להלן סקכ"ג.

יש להוסיף דמ"מ לכו"ע [עכ"פ לדידן דלא קיימא לן כר"י לענין טלטול שלא לצורך דבר הניטל דקיימא לן שהוא מותר] במקום פסידא גמורה התירו כמו שמצינו בדלף באוירא דלבני דלחולקים אדר' יצחק שרי וכן בשאר האופנים שהובאו בסוגי' שם ככוורת.

בגוף מה שנתבאר דטירחא אסור להכניס בגדים בשבת, יש ללמוד כן עוד ממה שנתבאר בסי' תקלח ס"ב מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר וכו' ומבואר שהוא היתר מיוחד בחוה"מ, וכן בסעי' ה שם מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה  ממטה למעלה תתקלקל מותר להפכה בחוה"מ וזה אף שאין מוקצה בחוה"מ כמבואר בפוסקים, ואין בזה מלאכה כלל, וגם יש בזה פסידא, מ"מ כיון שיש בזה טירחא שלא לצורך המועד לא הותר אלא משום דבר האבד בחוה"מ בלבד, ועי' שם עווד סעיפים ג' ד', עכ"פ מתבאר דבשבת בכל כה"ג אסור, וזה בנוסף לכל מה שנתבאר.

עוד יש לציין למתני' דשבת קכג ע"ב גבי קנה של זיתים ופי' שם המפרשים דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור (ועי' שושנים לדוד על המשנה שם שבת פי"ז מ"ג), ופי' רש"י והרע"ב דהיינו שמהפכין בו הזיתים לידע אם הגיעו לזמנם, ויל"ע מה מלאכת איסור יש בזה שמהפך הזיתים, ואולי י"ל דמיירי בזיתים מוקצה וצ"ע מביצה מ ע"ב, ואם נימא דמיירי בקנה שמתעסק וטורח בו בדבר שהוא צורך חול נמצא בזה א"כ לכאורה חידוש דין שגם דבר כזה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וצל"ע, ועי' בבה"ל סי' שח ס"ג בשם הפמ"ג דגם מלאכתו לאיסור דרבנן חשיב מלאכתו לאיסור, וכאן הוא חידוש יותר מזה כיון שאם היה בהיפוך הזיתים צורך היום היה מותר להפכם ורק דכיון שעושה כן לצורך חול ומלאכה אסור (ועדיין אין בזה ראיה ברורה דכלי שמלאכתו לטירחת חול כמלאכתו לאיסור דמיא דיש לומר דשאני הכא שהוא משמש חלק מפעולת הזיתים כיון שמסייע לזה אע"ג דהוא עצמו אינו עושה מלאכה ממש), ועוד מצינו דלפי כמה פוסקים (והרחבתי בתשובה אחרת) כל דבר האסור בקריאה בשבת אסור בטלטול ולכאורה הוא מחמת דין זה (עי' סי' שח ס"נ ובמשנ"ב שם ס"ק קסד), ועי' במשנ"ב סי' שח ס"ק קסז דאפי' דבר המשמש למדידה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והיינו אע"ג דמדידה דמצוה שרי ואע"ג דאין בזה מלאכה ממש, ולכאורה לפ"ז ה"ה כאן.

ומ"מ ברמב"ם שם בפה"מ פי' דהקנה עשוי לחבוט זיתים, והיינו איסור תורה ממש והיה מקום לפרש תולדה דדש, ובחיבורו פכ"ו ה"ז מהל' שבת הלשון קנה שמוסקין בו הזיתים וא"כ הוא תולש, ואולי לרש"י ורע"ב כלי שמשמש לטירחא לצורך מלאכה דחול יחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולהרמב"ם אין הכרח ומ"מ גם לרש"י והרע"ב אין הכרח ברור מתוך הסוגי' שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם כי בבה"ל סי' שיג ס"א מוכח דסבר כן גם בקנה שמהפך בו הזיתים שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

יש להוסיף דכמדו' גם אינו ברור שהמסכת סופרים מיירי על נשים בביתם דשמא מיירי רק בנשים שבבהכנ"ס שנתחייבו משום ביזיון אם יצאו אפי' בין גברא לגברא כיון שלא שמעו כלל או משום חובת ציבור, משא"כ בביתם שמא אינן מצוות לבוא.

בגוף הנידון אם ארנבות בכלל או לא אאמו"ר שליט"א העיר דלדעתו רק מה שמגדלים מהם עדרים וצריכים מהם חלב או צמר הוא בכלל זה (וז"ל  נראה שכל גזירת בהמה דקה רק היתה בצאן דהיינו כבשים ועזים שהיו שכיחים ביותר עבור החלב והבשר וצמר שלהם ומהיכא תיתי שאר בעלי חיים), ויעוי' בגמ' ב"ק פ ע"א כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה רי"ש אומר מגדלין כלבים כופרין וחתולים וכו' מפני שעשויים לנקר את הבית ע"כ ועדיין צ"ע אם מיירי לגבי חיה דקה הדומה לעיזים וכבשים וההיתר שנאמר לגבי המינים הנזכרים באיזה אופן נאמר היתר זה, ושם נזכר אפי' דבר שהוא לכאורה שרץ דאמרי' שם גם חולדות סנאים, ושמא אינו שרץ ממש כדאמרי' בגמ' שם מאי שרצא דמתתאי שקיה, ויש מקום לפרש למה נקרא שרצא מאחר שאינו שרץ ממש משום וכו' ובתוס' שם משמע דיש ספק בזה אם הוא שרץ או חיה.

הגר"ש צביון העיר שבספר הזכרונות של סביו הגרח"ק הובא בשם החזו"א דאחרי שהתיר השו"ע הו"ל כעין מחילה לעולם עכ"ד, והוא מחודש קצת לומר שיש מקום לבסס היתר על דברי השו"ע גם במה שמבואר וברור בדבריו שאינו מותר, והוסיף הגר"ש הנ"ל דאחרי ההסכמה בפתח תקוה נתייסד כך המנהג ביישוב החדש ועדיין יל"ע דהרי רובא דעלמא אין מכירין תקנות פ"ת.

לגבי הנידון אם במקום הנשמר יש דינא דבהמה דקה או לא, יוי' שם דידן מאי א"ל דידן קא מינטרא להו חובה א"ל חובה תקברינהו לבנה וכו', ומשמע שם דפלוגתא דאמוראי שם אם מהני שמירה כדי להזהר בזה וגם עי"ש בתוס' דמשמע דהמחמיר שם בגמ' קאמר שהצד לפטור בזה הוא רק אם יש שומר צמוד כל הזמן שהוא דבר דאינו שייך כמבואר שם.

ויש לציין בזה לדברי הפלא יועץ ערך בעלי חיים שלא לגדל בע"ח שלא לבוא לידי צעב"ח.

יש להוסיף דבגמ' שבת קיט אי' דר"ז כי הוה חזי זוזי דרבנן הוה אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה והיינו שיפסיקו לימודם לסעודה, וכעי"ז ברמ"א לגבי ע"ש כ' דיש לו לאדם למעט בלימודו להכין צרכי שבת וכעי"ז ברמ"א לגבי שינה בשבת דמי שרגיל ללמוד כל השבוע יהדר בעונג שבת לישן ג"כ לעונג שבת, וכן מצינו בנדרים לז דבשבת יחזרו על הלימוד עם התשב"ר משום עונג שבת ולא ימשיכו בלימודם, והביאור בזה דכל מה שהוא מעיקר דין חובת עונג שבת ואפי' כל מה שהוא בכלל צורת עונג שבת הוא דוחה ת"ת (ושינה לא חשיב ריבוי כיון ששינה הוא צורך בסיסי של אדם ורק ת"ח מנדדים שינה מעיניהם ובשבת ינדדו שינה פחות מיום חול ולענין לימוד עם הנערים אין בזה גריעותא לחזור ביום זה ולהמשיך ביום אחר דאדרבה החזרה היא חובה כמ"ש בע"ז יט ע"א ובדוכתי טובא) אבל להרבות בתענוגים הוא מגונה.

העירוני דבפניני הלכה הובא בשם הגרי"ש שיש בזה כבוד בלבד ואין הבן נענש בעון האב מחמת זה, ויש להוסיף דבכ"מ מבואר דהוא היפך הסברא שיענש בן בעון האב, ואין סברא שיחוייב הבן לקבל על עצמו מרצון לסבול עונות אביו ולהענש מחמת ולהתפס בהם.

ואולי יש למצוא מקור לענין ניגון זה דאמרי' בספ"ו דשבת אילן המשיר פירותיו סוקרין אותו בסקרא שרבים יבקשו עליו רחמים וילפי' לה ממצורע שמפרסם צרתו כדי שיבקשו עליו רחמים עי"ש, וממילא אדם שמרגיש שרע לו יכול לפרסם ענין זה כדי שיבקשו עליו רחמים, רק שלא נזכר לומר כן בניגונים ובשמחה ושירים אלא כפוף שפוף ובוכה.

יש לציין עוד לדברי הרמ"א בס"ס שלג דאסור לפנות יין מן העגלה בשבת, וחזי' מזה דאיסור פינוי הוא לא רק כשצריך למקום הדבר כהמקרה דמפנין, דגם כשצריך להדבר הוא בכלל איסור זה, ומ"מ אינו בהכרח מיירי בכל האופנים ברמ"א ומשנ"ב שם באופן שאין לו גם רווח מפינוי העגלה.

ויש להעיר דבריש סי' שלד מבואר דמותר לפנות מפני השריפה בחצר שעדיין לא באת לשם השריפה, ולמה שם אין דין פינוי ואולי באיבוד מוחלט הקילו משום פסידא עי' במשנ"ב סי' רנד הנ"ל לגבי רדיית הפת, דאם אין פתרון ע"י עכו"ם וכיו"ב לכאורה יוצא דלכו"ע מותר.

אבל אין ליישב דיש היתר בשריפה מכיון שאינו צריך את מקום הפינוי דבאופן שמעביר ממקום למקום לא עדיף מהעברת יין דאסר במשנ"ב סי' רנד הנ"ל.

והנה כל התשובה לענין הכנסת בגדים מפני הגשם אינה אלא כשאין נזק גמור אבל כשיש נזק גמור (ואולי בכלל זה גם טלית צמר באופן שאם תישאר בגשם עלולה לצאת מכלל שימוש), מבואר בשו"ע סי' שלד סי"ט דכל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים, והטעם משום פסידא וכמשנ"ת, ותדע דמשום פסידא יש פוסקים שהתירו אפי' מוקצה כמבואר שם בס"ב, ובאופן כזה יכול להציל דרך מלבוש כמבואר שם ס"ח, ובניד"ד מכיון שמוציא לביתו ולא לחצר אחרת יש סוברים שא"צ דרך מלבוש כמבואר שם בסי"א ובמשנ"ב שם משמע שנוטה להקל בזה משום שהוא פלוגתא בדרבנן (וצע"ק דכאן לכאורה רוב הראשונים מחמירים בזה שהם טור והר"ן בשם הרמב"ן ודלא כבעל התרומה שמקל בזה, וגם לכאורה לפי סתימת הסוגיות קצת משמע דלא שנא, ורק בפלוגתא שקולה בדרבנן אזלי' בתר המקל כמ"ש בע"ז ז, ונראה שהמשנ"ב צירף כאן גם שהוא שעת דחק גדול וצורך גדול ומקום פסידא בדרבנן, ועדיין צ"ע דאין לסמוך במקום פסידא על שיטה שלא נפסקה להלכה כמבואר בהקדמת הרמ"א לתורת חטאת, אולם יעוי' ברמ"א סי' שלה סוף ס"א דמשמע שסובר בשם מהרא"י כבעל התרומה הנ"ל ועי"ש במשנ"ב מה שציין בשם האחרונים בזה).