תפילין

לא יקנה מגילה זו, ומ”מ אם נזדמן לו באקראי מגילה זו ויכול להשתמש בה בזמן ששומע מהקורא זה עדיף להשלים מילים שלא שמע מהבעל קורא ממגילה זו מאשר מגילה אחרת, כיון שמגילה זו כשרה בשעת הדחק אם שגורה בפיו.

לענין אם המגילה צריכה גניזה התשובה שלא, אבל לקנות אותה מלכתחילה אפי’ אם קונה רק למטרה זו של השלמת מילים אינו כדאי, והכל לפי הענין.

ועוד פרטי דינים יבוארו במקורות.

מקורות:

אין קולא להכשיר מגילה שנכתבה שלא מן הכתב אלא בשעת הדחק, וגם כשהיא שגורה בפיו (מ”ב תרצ”א סק”ט ובה”ל שם).

אבל יש לברר מה כונת הסופר בחסרון של הכתיבה הזו, דהיינו האם החסרון היה שחלק מן המגילה הוא כתב בע”פ ממש בלא התייחסות לכתוב לפניו, דבכה”ג הדין כנ”ל, או שכונתו שקרא פסוק וכתב וקרא קטע וכתב (עם שימת לב לחסירות ויתירות), דבכה”ג אין לכאורה כ”כ חסרון, ויעויין בספר מקדש מעט סי’ רע”ד ס”ק י”ד דאין ענין שיקרא כל תיבה בפ”ע, וגם השבט הלוי ח”ח סי’ ו’ שדייק מהמ”ב גבי תפילין שראוי לקרוא כל תיבה בפ”ע, וכ”א להדיא במהרי”ל פורים סי”ד (והובא בד”מ סי’ תרצ”א סק”ב) גם גבי כתיבת מגילה להוציא כל תיבה מפיו, מ”מ זהו רק למצוה מן המובחר.

ואם כונת הסופר שעשה כהוגן ורק לא קרא את הפסוקים בפה, דלכאורה ענין קריאת הפסוקים בפה אינו לעיכובא, עיין מ”ב סימן ל”ב ס”ק קל”ו, [אבל מצד מה שמדובר כאן בבעל קורא הבקי, דנימא שלכתחילה לא יצטרך להקריא לדעת המג”א שם, אין לומר כן, דהמ”א מיירי דוקא בתפילין דמדינא כל הבקי א”צ להקריא כיון שרוב הסופרים בקיאין, משא”כ במגילה דלא מהני בקי בזה כיון שהרוב אין בקיאין כמ”ש הבה”ל סי’ תרצ”א ס”ב ד”ה גם].

וכ”כ המשנה ברורה סימן תרצ”א סק”י ולהוציא כל תיבה וכו’ היינו לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה עכ”ל.

ואם מדובר מגילה שתחילתה וסופה כתב כהוגן, ורק אמצעיתה כתב בכה”ג, אם לא היה ענין שלם, לפמ”ש במגילה י”ח ב’ ושו”ע סי’ תר”צ ס”ב שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא, וא”כ בענינינו לא גרע מזה, ולגבי השמיט וכו’ כתב המ”ב שם סק”ח שאם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחילה, [ולענין ברכה עיין בשערי אפרים שער ו’ סנ”ט והליכ”ש פורים פי”ט ס”ב], וא”כ לענינינו שיש כאן עוד כמה דברים שרק בצירוף כולם הוי בדיעבד יתכן ששייך להקל יותר מן המקרה שם דמיירי בהשמיט לגמרי, וגם באופן שאין כל התנאים הנ”ל יתכן ששייך לצרף הדעות שלא הקפידו על כל התנאים הנ”ל, [היינו תחילתה וסופה, או ענין שלם, עיין בביה”ל שם].

אכן יעויין בפמ”ג סי’ תרצ”א א”א סק”ז גבי הא דעשרת בני המן ששינה בהן פסל, כתב הטעם דשינוי גרע יותר מאם לא כתבן כלל, וא”כ גם לגבי לשמה שמא כך הוא, אך לא מסתבר לכאורה לדמות זל”ז, דגבי עשרת בני המן שם הפסול יותר ניכר וקבוע ומוכח מתוכו, וגם ברמ”א תרצא סעיף ב כתב, ובדיעבד אין לפסול מגילה משום חסירות ויתירות, דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות, דכשרה (הגהות מיימוני פ”ב וא”ז), כמו שנתבאר סי’ תר”צ סעיף ג’ עכ”ל, א”כ לא החשיב זה מוכח מתוכו, ואפשר דבכל היכא שכתב החסירות ויתירות שלא כדין חשיב שלא מן הכתב שהרי גם אם היה לפניו כתב, אבל מכיון שלא התייחס לכתב שלפניו א”כ מה הועיל לו הכתב, ועכ”פ לא עדיף משלא מן הכתב, וג”כ במשנה ברורה סימן תרצא סק”ו כתב לגבי מגילה שאינה משורטטת או משורטטת שלא כדין [ע”י חק תוכות] וז”ל, ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר”צ ס”ג ע”ש פרטי הדברים עכ”ל המ”ב.

א”כ חזינן דשייך להקל גם בכה”ג.

ולענין אם מחוייב לגנוז המגילה או שיש לחוש לתקלה משמעות דעת הביאור הלכה שם שא”צ לגנוז.

קרא פחות

לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א
שלום רב
ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’.

ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, אבל במילה לא נחמיר בזה, מכיון שיש בזה כבוד.

הנה ראשית כל גם בקידושין יש כבוד, עיין גיטין פ”ט א’, כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין וכו’, ורב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא או בלא שידוכי, כמ”ש בקידושין י”ב ב’, והגם דבמקרה שבקידושין מ”ה שם לא היה קידושין בדרך כבוד, מ”מ בשעת מינוי השליחות לא היה דוקא בדרך בזיון אלא אמאי לא ניחוש שמינהו להיות שליח לקידושין סתמא שהם דרך כבוד, ואפ”ה לא חיישינן [ע”ש בגמ’], וז”ל הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סי’ רס”ח, כל שהבן משוה שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו ודבר זה נקרא חציפות בלשון חכמים ואפילו שהוא עושהו שליח לדבר מצוה דהכי איתא בגמרא דקדושין דף מ”ה ע”ב אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ע”ש ואף על גב דקדושין הוי מצוה עכ”ז קרו ליה חציפות משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו וא”כ ה”ה בכל הנך גווני הנז’ בשאלה לא אריך למעבד עכ”ל.

ומסתימת דבריו נראה שלא היה לו חילוקים בדבר אלא בכל גוני יהיה אסור.

[ועיין ג”כ במשפטי השלום פכ”א לאאמו”ר שליט”א].

ויש להעיר מדברים אלו על מ”ש הגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות ס’ א’ דאולי לצורך מצוה מותר ע”ש.

אכן ראיתי בילקוט יוסף שובע שמחות ח”ב פ”ה ה”ד שכתב, מותר לאבי הבן למנות את אביו [הסבא של התינוק] כשליח למול את בנו, דאף על פי שאמרו (קידושין מה ב) לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, הכא שאני לפי שעושה הסבא מצוה במילת נכדו, ושייך הוא במצוה זו יותר מאדם אחר.

וציין שם בהערה ד, כן כתב בשו”ת תורה לשמה (סימן רסח).

שבכל מקום אמרו בני בנים הרי הם כבנים, וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן מב).

ע”ש.

עכ”ל.

ולא הבנתי מה מצא בדברי התורה לשמה הנ”ל בסי’ רס”ח, ואדרבה התול”ש בסי’ רס”ה דן על בני בנים הרי הם כבנים ונראה שם שלא ס”ל הכי לגבי סתם מצוות שבתורה, להחשיב אבי אביו כאביו מדאורייתא, וצל”ע עוד שם.

ומה שהביא משו”ת רע”א, לא הבנתי ג”כ מה רצה להביא משם, וז”ל השאלה שם, ע”ד שאלתו ביתום שרוצים להכניסו בברית של אברהם אבינו ואבי אביו יהיה המוהל, ורצון רומ”פ שאבי אביו יברך להכניסו, ומתנגדים לנגדו ואומרים דהתופס התינוק יברך להכניסו כדכתב הטור והראב”ד והרמ”א ע”כ.

ובתשובה שם לא הכריע אלא שיש שייכות לאבי האב יותר מסתם אחרים, אבל לא הזכיר שם נידון זה מינוי אבי האב לשליח ע”י האב.

ובספר דרך שיחה (פרשת יתרו עמ’ רפ”ג) הביא דנשאל הגאון ר’ חיים קנייבסקי שליט”א, מה הדין כשאביו הולך למסור משלוח מנות בפורים עבור עצמו, אם בנו יכול לשלחו גם עבורו, אם הדבר פוגם בכיבוד אב, ותירץ לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזהו “ארצויי קמיה” שאז נעשה לו אביו שליח מאליו.

וכתב שם עוד, שכשהדפיס את ספרו השם אורחותיו על ספר ארחות חיים להרא”ש היה מגיהו והוצרך לשלחו לדפוס, ואביו בעל הקהלות יעקב זצ”ל נכנס אליו, וסיפר לו שהולך עתה למדפיס עם הגהותיו על ספר שלו, ואמר לאביו כי גם לו יש הגהות.

ואמר לו אביו שאמסרם לו.

ומסר לו, וזמן ההדפסה של הספר ארך כמה שנים הרבה יותר מהמשוער.

ואמר לו אביו יודע אתה מדוע ארך זמן כה רב? כי מסרת אותם לי, ושאל אותו הרי לא בקשתי למסור רק אמרתי שיש לי הגהות, וענה לו אביו, בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי.

וכן הביא הגר”י זילברשטיין בחשוקי חמד מגילה דף טז ע”ב.

ומיהו רציתי להביא ראיה לאידך גיסא ממ”ש בשו”ת באר שבע סי’ מ”ט, וז”ל, נשאלתי על מה סמכו העולם בגלילות אשכנז וצרפת שהרב מברך ברכת אירוסין תחת החופה אפילו שהחתן מקדש שם האשה ולמה אין החתן עצמו מברך כמו בשאר כל המצות שמברך עליהן דוקא אותו אדם העושה המצוה ולא אדם אחר וכן נוהגין בארץ המערב שהחתן עצמו מברך ברכת אירוסין כמו שכתב הסמ”ג במ”ע מ”ח.

תשובה הן אמת דבפ”ק דחולין משמע שהחתן מברך ברכת אירוסין כשהוא בעצמו מקדש אשתו מדקאמר שם תלמיד חכם צריך שילמוד ברכת חתנים ולמה לא אמר ברכת אירוסין אלא משום דאין מברך ברכת אירוסין כי אם החתן כשהוא בעצמו מקדש אשתו או שלוחו כשמקדש האשה הלכך לא הוצרך לומר ת”ח צריך שילמוד ברכת אירוסין דהא כל חתן בעצמו מברך ואף אם אינו ת”ח כשהוא בעצמו מקדש אשתו ולאו אורח ארעא לשוויא לת”ח שליח לקדש אשה כדאיתא בפרק האיש מקדש לא חציף איניש לשויא לאבוה שליח וה”ה לת”ח עכ”ל, וע”ש בהמשך התשובה.

והנה בחולין שם דף ט’ א’ איתא בזה”ל, ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג’ דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית עכ”ל.

א”כ ת”ח יכול להיות שליח במילה ואין בזה זלזול, ואעפ”כ להיות שליח בקידושין א”א, א”כ לדעת הב”ש לא יהא האב חמור מת”ח לענין זה, דאם על האב אין חילוק בין לשויי שליח בקידושין לבין לשוויי שליח למילה, א”כ איך יוכל להוכיח מזה לת”ח דמה מצינו פריכא הוא, כיון שת”ח אפשר לעשותו שליח למול.

והנה בכל זה יש לדון בעוד ב’ אופנים, הראשון הוא מה הדין באופן שהאב רוצה למול את נכדו, ובפרט כאשר הוא יצטער אם לא יכבדוהו, ב’ יש לדון בכה”ג בבן תורה דקי”ל שא”א לקבל ממנו אף אם משרת מעצמו לגמרי, מה הדין בכה”ג.

והנה לגבי להעיר את אביו משנתו, כאשר יודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, כתב בפסקי הגרי”ש (ישראלזון) הל’ כאו”א עמ’ קל”ב-קל”ג, שצריך להקיצו, בין לשיחת טלפון, ובין לק”ש של המ”א, כל היכא שיודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, וכן לענינינו כתב בחוט שני הל’ כאו”א עמ’ שי”ח, מותר לבן לבקש מאביו הת”ח שיברר לו שידוכים וכיוצ”ב, אם ידוע שאם לא יבקש הימנו ויבקש מאדם אחר אזי יפגע אביו מכך שיחשוב אביו שאינו סומך עליו בזה ע”כ.

וכתב עוד הגרי”ש שם עמ’ קל”ה, בן המבקש מהוריו שיעשו עבורו איזה דבר, לא מספיק שיאמר להם שימחלו לו, אלא צריך לומר ‘האם רצונכם לעשות כך וכך עבורי’, כדי שיחשב שעושים כן בגלל רצונם, דרצונו של אדם זהו כבודו עכ”ל.

וציין עוד בחוט שני שם ללשון הספר חסידים סימן תקס”ב וז”ל, ואם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם שלא יאמרו הבן משעבד את אביו ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם רצון אביו יעשה עכ”ל.

ובאופן שאין מבקש להדיא א”צ כלל להיתר בזה, אם רק ארצויי ארצי קמיה ושתיק, כמ”ש בגמ’ קידושין שם.

א”כ לענינינו באופן שהאב הוא מוהל ובפרט אם האב נחשב מוהל מומחה בעיר, ובודאי ירצה לשמש כמוהל במילת נכדו, בכה”ג בודאי יכול להציע לו ולשאול אם רצונו לשמש כמוהל, ולא מצד שיש בזה מצוה, דגם במצוה לא הותר לבקש מאביו, אלא מצד שאביו עצמו רוצה בכך, ויתכן שאפשר גם לשאול להדיא בכה”ג.

וגם בת”ח לכאורה יש היתר הזה.

קרא פחות

מי שמניח דר”ת רק מחומרא ולא מעיקר הדין ראוי להניח עתה את של רש”י, וכמו שנהג הגר”א [הובא במעשה רב] ללמוד ולהתפלל מנחה רק בתפילין דרש”י כיון דבאלו קיימא לן מעיקר הדין, ומ”מ גם אם יניח דר”ת אין קפידא כ”כ, דהרי גם אם לא יניח כלל יצא יד”ח, דהוא רק מנהג להניח אז התפילין.

ואולם ראיתי בשם ספר חשבה לטובה לפורים, שצריכים להיות מעוטרים בתפילין דר”ת בשעת קריאת המגילה בפורים.

שאיתא בגמרא למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח”כ עול מצוות.

ונראה שפרשת שמע הוא כמו נשמע, ופרשת והיה אם שמוע הוא כמו נעשה, וכשהקדימו בני ישראל נעשה לנשמע, והדר קבלוהו בימי אחשורוש, ומצווין להקדים פרשת והיה אם שמוע לפרשת שמע, וזה הוא שיטת ר”ת דהויות להדדי, ויקר זו היא תפילין, היינו דר”ת שנסמכו והיה לוהיה, היינו שבפורים מגודל חביבות הנס קיבלו עול מלכות שמים ברצון גמור בלי כפיה, ונתבטל הוי’ דגוף אל הוי’ דנשמה, ואיתקוש הויות להדדי, וזהו הדר קבלוהו בימי אחשורוש עכ”ל.

ובעצם הסברא שהזכיר קשה לנהוג עפ”ז, בפרט להסוברים שתפילין דר”ת לדידן אינם מעיקר הדין (עיין בתשוה”נ ח”א סי’ שע”ו, וח”ג סי’ י’).

וראה במעשה רב שכתב שהגר”א היה לומד בתפילין דרש”י, וחזר עוד לומר שם שהגר”א התפלל מנחה עם תפילין דרש”י, ותמוה מה בא לאשמעינן בכ”ז, דהא כו”ע ידעי שהגר”א לא חשש לר”ת, אלא דר”ל דאפילו שהיה יכול להניח אז תפילין דר”ת, וכיון ששאר העולם אין מניחין אז תפילין כלל, שמא נקל כאן בתפילין דרש”י, קמ”ל דכיון דקי”ל כרש”י ממילא כל היכא דבעינן להניח תפילין מנחינן תפילין דרש”י, כיון שאינו רוצה להתבטל ממצות תפילין, וגם לדידן נהי שאין אנו חוששין מלהתבטל ממצות תפילין בשאר היום, אבל בק”ש ותפילה וה”ה קריאת המגילה דמנחינן להו אז ממנהגא, עדיפא לן לאונוחי דרש”י שהם מעיקר הדין.

ויעויין במ”ב סי’ כ”ה סעיף קטן ס’ שכתב, והאנשים המניחין תפילין דר”ת בחול המועד לא יניחום כלל, ומבואר דכיון דלא סבירא לן לתפילין אלו מעיקר הדין, ממילא לא חיישינן לספקא דחוה”מ, וכ”ש היכא דאינו ספק כלל אלא מנהג בלבד.

ומ”מ מי שנוהג תפילין דר”ת מעיקר הדין ע”פ קבלה (עיין בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ י’) יל”ע כיצד ינהג לענין הסברא הנ”ל ומה מקורה ומאן אמרה.

ועי’ במאמר הנדפס בקובץ נזר התורה, אדר ב’ תשס”ג, מדור אהל מועד, עמודים קי”ג קי”ד ע”ש, שם מבואר שיש שנהגו להניח את שניהם, ובודאי שהסוברים ע”פ קבלה ששניהם אמת טוב להניח את שניהם.

קרא פחות