תפילין

הנה כל ההיתר ליתן קדושה ע”ג קרקע בתוך כלי מעיקר הדין כמבואר בבה”ל ס”ס מג בשם המג”א בשם רש”י, הנה כ”ז הוא דוקא בכלי שאינו כליהן הקבועים להם אבל כלי שהוא כליהן מבואר בבה”ל שם שא”א אא”כ יש טפח.

וכן מצינו עוד חילוק בין כליהן לאינו כליהן לגבי ב’ כיסויין.

אולם יתכן להוסיף עוד דבאופן שהוא כליהן שיש בו קדושת תשמישי קדושה אינו מציל על התפילין להתיר להניחן ע”ג קרקע דהרי אפי’ הוא עצצמו אסור להניחו ע”ג קרקע דתשמישי קדושה הוא, ותשמישי קדושה צריכים גניזה (עי’ סי’ קנד ס”ג), וכמו שהזהירו החזו”א והפוסקים שלא להשליך רצועה של תפילין ע”ג קרקע הגם דלרוה”פ אינו רק תשמישי קדושה (והנני לציין מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לישב על ספסל שמונחים עליו רצועות של תפילין] דכן הביא הפמ”ג בפתיחה לא”א אות סט דלהלכה נפסק שהם תשמישי קדושה בשו”ע סי’ קנד ס”ב, ואולם עי’ בה”ל שם ד”ה משל ראש בשם הב”ח שם [ומסתימת השו”ע לא נראה שיש לפרש בדבריו כהב”ח מה שפי’ בדברי הגמ’ אחר שהתוס’ פירשו דברי הגמ’ דלא כרש”י והשו”ע פסק דברי הגמ’], ועי’ בבה”ל סי’ מב ד”ה לגוף דכמעט כל הפוסקים פליגי על רש”י), וממילא אם התפילין בתוך כלי שהוא תשמיש קדושה ממש לא חשיב שיש הפסק כדין בין התפילין לקרקע, וכל מה שהתיר הבה”ל בכליהן ביש בו טפח אפשר דהוא דוקא באופן שאינו תשמיש קדושה.

והעירוני מה טעם ההיתר לפ”ז להניח ארוה”ק על גבי קרקע מאחר שהוא תשמיש קדושה עכ”ד, ואולי בדבר שחלק רשות לעצמו שאני, אבל ההיתר הוא לא רק באופן שיש מ’ סאה או גובה מחיצה של י’ טפחים ברוחב ד’ טפחים, וכן בימה ג”כ מבואר בגמ’ שהוא תשמיש קדושה, אלא אם כן נימא דלענין זה סגי אם יש טפח שחלק רשות לעצמו ואז נימא דדין כליהן דמהני טפח הוא אפי’ בתשמישי קדושה (ויש להעיר דבאמת זהו טעם ההיתר להניח בתוכו דבר קדושה אפי’ הוא כליהן כיון דלגבי הדבר קדושה חשיב שחלק רשות אבל לגבי התשמיש קדושה עצמו המונח ע”ג קרקע צריך לברר אם אומרים כן).

ובשם הגרמ”ש קליין ראיתי (תורת האגרת עמ’ רכה) שכל דבר קדושה קדושתו לתשמישו ור”ל דמאחר שכל קדושתו הוא רק לשימוש באופן שהוא ע”ג קרקע אינו מתקדש להיאסר להניחו ע”ג קרקע [ויש להעיר דלפ”ז גם מה שהקיל בספר הנ”ל להניח בתוך קופסא ע”ג קרקע אם יש בכלי טפח יש מקום לטעון דהוא רק בכלי שתשמישו ע”ג קרקע בקביעות וצל”ע].

ובאמת יש לציין דבנפלו התפילין יש איסור נוסף משום זריקת התפילין דאסור לזרוק ספרים כמבואר ביו”ד ומה שאסור לזרוק משום כבוד הוא אפי’ בנרתיקו עי’ מש”כ במשנ”ב בדין זריקת הפת, אבל בדינא דנפלו תפילין בנרתיקן עיקר המשמעות שהנידון הוא ע”ג קרקע כעיקר הנידון של נפילת תפילין ואם נפלו ע”ג מיטה אפשר שבדיעבד בנפלו בלא כוונה הוא קל יותר לענין כפרה.

לכאורה המנהג היותר טוב הוא להכניס היד כדרכו שבזה מציין בגדיו כראוי היטב (עי’ שבת י ע”א ואו”ח סוף סי’ צא), ומ”מ מי שאינו נוהג כן יש ללמד עליו זכות שחושש שיזוזו התפילין ממקומם ולאו אדעתיה להחזירם ונמצא שיצא שכרו בהפסדו.

וצ”ל בדעתם שסוברים כשיש תפילין בזרועם אזי ממילא הדרך לעמוד בפני אנשים גדולים כשלבוש החליפה באופן כזה, וכמבואר בשו”ע ומשנ”ב בסי’ הנ”ל דבמקום שדרך לעמוד לפני גדולים באופן מסויים אין איסור להתפלל כך.

ומ”מ גם כשחושש שיזוזו התפילין ממקומם יותר טוב לכה”פ להניח החליפה על כתיפו שהוא יותר דרך לבישה.

וגם בדבר ששייך להוסיף לציין בגדיו בכבוד יותר יש בזה הידור לציין בגדיו עוד, גם כשיש היתר כשדרך לעמוד בפני גדולים בלא כן, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ולכן היה עדיף ללבוש החליפה כדרכה כדרך לבישה לכבוד התפילה, עכ”פ לולא החשש הנ”ל דתפילין, ועכ”פ לכל הפחות להניחו על כתיפו ודאי עדיף מלהשליך הבגד ולתופסו בכפתור.

ולהכניס היד ממש הוא יותר דרך כבוד מלהחזיק החליפה על כתיפו דפוק חזי מאי עמא דבר בשאר היום כשעומדים לפני גדולים שאינו דרך כבוד, וכמו שהעיר בזה הגרשז”א בהליכ”ש תפילה פ”ב דבר הלכה אות כג, ואול”צ ח”ב פי”ג תשובה ג’, ואם כי הוא מיירי שלא בשעה שיש תפילין בזרועו, מ”מ יש בזה תוספת כבוד גם כשתפילין בזרועו ללבוש החליפה באופן אלא שבזה כבר אפשר לומר שאינו חיוב כלל להכניס ידו אם הבגד כבר מונח כראוי על כתיפו ותפילין בזרועו ע”ד הגדרים שנתבארו.

ואם כי בשם החזו”א הובא שמותר להתפלל כשהחליפה ע”ג כתפיו (דעת נוטה עמ’ רפו וארחות רבינו ח”א שבת אות קנ) צ”ע דהרי במקומות שמקשט עצמו קודם שהולך לאירוע או לאדם גדול שנפגש עמו מידי זמן אינו עושה כן, ואולי החזו”א מיירי מעיקר הדין דמעיקר הדין מה שאין מתביישין לפני גדולים סגי בכך אף שיש מקום להדר יותר (כמשנ”ת באידך תשובה ע”פ הפוסקים) ואולי המציאות בזה בזמן החזו”א היתה שונה מעט מזמנינו, ואולי ההוראה של החזו”א הי’ באופן שנשאל שכך יכול לכוון יותר ובלא זה הוא טרוד כיון שהכונה היא עיקר התפילה (אבל לפ”ז צע”ק הלשון שם אפי’ שלא בימות החמה).

ומי שלובש טלית גדול ע”ג החליפה יש קצת צד צירוף קולא יותר כיון שהוא הבגד העליון ועי’ בשבת עז ע”ב לבושא לא בושה וברש”י שם, ואם כי שם מיירי במכסה לגמרי כדמוכח שם (ע”ע רש”י עירובין נד ע”א ושבת קיד ע”א), וכאן אינו מכסה כ”כ, מ”מ יש קצת צד קולא וכמו שנקטו משמיה דהחזו”א (ארחות רבינו ח”א עמ’ נ ודולה ומשקה עמ’ קיא) לענין עולה לתורה שאינו לובש חליפה ארוכה שילבש טלית, וכעי”ז הורה לגבי ש”ץ של מנחה ומעריב (עי’ אגרות וכתבים להגרח”ק הוראות החזו”א פ”ד ס”י וסידור שיח תפילה עמ’ נד סי”ז וארחות רבינו ח”א עמ’ צא, וע’ בסידור שיח תפילה שם שהקולא במעיל ארוך הוא רק בשעה”ד).

אם כי כאן שלובש החליפה שלא כדרך לבישה שברוב היום הוא גרוע יותר מחליפה קצרה גרידא שהוא מלבוש שלם ואינו מגרע, (ויש להוסיף דעיקר המנהג בעולה לתורה הוא טלית רק שנתבאר בדברי החזו”א שמלבוש ארוך חשיב עיטוף ג”כ מעיקר הדין לענין מנהג זה, ולכתחילה יש שנהגו גם במלבוש ארוך ללבוש טלית וכן נהג הגריי”ק בעלייה לתורה, ראה בארחות רבינו ח”א הוספות עמ’ ח, והיו שנים שנהג כן הגרח”ק בש”ץ, ראה ספר ראה ישר עמ’ ק, ואינו שייך לענייננו שצריך שהמלבוש יהיה דרך כבוד לפני גבוה).

אם כי עיקרי הדברים שנתבארו הם בין בלבוש טלית גדול ובין באין לבוש טלית גדול דכל היכא שדרך לעמוד כן לפני גדולים אין איסור להתפלל כן ומצוה לקשט בגדיו דרך כבוד יותר.

טעם ראשון דלא סמכי’ על אשה שתשמור גופה (סי’ לח ס”ג ומג”א ומשנ”ב שם ועי”ש בב”י בשם כלבו ע”פ התוס’ בשם הפסיקתא, ועי”ש עוד באשל אברהם ולענין הנחה בזמן תפילה בלבד ג”כ אסור כמ”ש הפמ”ג שם וסתימת הפוסקים דלא כהתהלה לדוד והטעם דבתפילה קל להשמר להפסיק קצת קודם כדי הילוך ד”א ועי’ מגילה כח ע”ב וגם דתפילין חמיר יותר), וגם אם מיכל בת שאול הניחה בגלל עקרותה (עי’ בא”ח) מ”מ להלכה קיימא לן שהיא עצמה לא עשתה כהוגן (כדברי התוס’ בשם הפסיקתא שהביא הב”י).

טעם שני דיוהרא הוא (עי’ סי’ יז ס”ב).

(ואע”פ שהמשנ”ב שם בסי’ יז כתב שדדין יוהרא הוא דוקא בציצית כיון שאינו חובת גברא וממילא גם אשה אין מתבקש ממנה להדר בו לכשתדקדק תמצא דמאותו הטעם גופא יש יוהרא גם בתפילין כיון שאין מתבקש מאשה לקיים דבר שע”פ דין יש בו כמה טעמים שלא תקיימו, וממילא גם בתפילין שייך יוהרא, ומה שלא הזכירו הפוסקים יוהרא בתפילין משום דטעם דיוהרא קיל מכל טעם אחר שאינו נוהג באופנים שונים וגם אינו חמור כ”כ אבל מאחר שהזכירו טעמים אחרים לא הזכירו גם טם דיוהרא דיהודה ועוד לקרא משא”כ גבי ציצית שם כ’ הרמ”א דיכולות ללבוש ציצית ורק לא ילבשו מטעם יוהרא, ומ”מ אינו מוכרח דיש לטעון שעיקר היוהרא בציצית משום שיש בזה הידור משא”כ כאן דאם משום החיוב באיש הרי בדבר שיש חיוב באיש אין בו יוהרא באשה כמו לולב ושופר ואם משום שהוא חשש איסור באשה א”כ אין זה מצד יוהרא אלא מצד איסור, ומ”מ מאחר שיש בזה צד הנראה כהידור נראה לעיקר דכ”ש שיש להחשיבו יוהרא אם יש בו איסור).

טעם שלישי לא ילבש (עי’ אג”מ או”ח ח”ד סימן עה אות ג ותרגום יונתן דברים כב ה) ומהסוגיות משמע שלא חשו לחששא זו ובאמת הרבה מדברי התרגום יונתן אינן כהלכות הבבלי ואף לפעמים לא כהירושלמי (ועי’ ירושל’ פ”ד דמגילה ואילין דמתרגמין וכו’), ואכמ”ל, ובגוף הדין יל”ע (ועי’ שו”ת מהר”ם שיק יו”ד סוף סי’ קעג וארצה”ח סי’ יז המאיר לארץ סקט”ו) אבל בצירוף לכל הטעמים הללו יש להזכיר טעם זה ג”כ.

והנה להסוברים שיכולה אשה ללבוש כלי גבר בחמה מפני החמה וכו’ ולא נאסרה אלא במלבוש שהוא להתערב בין האנשים וכמו שהבאתי בתשובה אחרת לדעות אלו תוכל ג”כ ללבוש לצורך מצוה ולפי שכבר עמדו בזה האחרונים הנ”ל לא נאריך בזה עוד, ורק יש לציין שדברי האג”מ בזה לומר שכאן חמיר מכל כלי גבר מחודשים, וכאמור שמצינו בהרבה מקומות שדברי התרגום המכונה יונתן לא אזלי כגמ’ דידן, ואדרבה יש מקום לומר לאידך גיסא [ליישב פשטות הסוגיות שאין לא ילבש בתפילין] דאפי’ להמחמירים בחמה מפני החמה וכו’ כאן יש מקום לדמותו למנהג כללי של מצוות שאשה פטורה מהם שמנהג הנשים לקיים הרבה מהם ולא דייני’ על כל מנהג בפרטות אע”פ שיש מנהגים שהם כלי גבר על אשה ויש שלא, מ”מ באופן כללי אינו בכלל כלי גבר מה שמקיימת מצוות שלא נצטוותה בהם כיון שמנהג נשים לקיים הרבה מהם, וגם יש מקום לדון ולטעון דמה שגבר אינו עושה מחמת עצמו אלא מחמת המצוה ומצוות לאו ליהנות נתנו לא חשיב כלי גבר בכה”ג, ובהכי מיושב פשטות הסוגיות כנ”ל.

טעם רביעי שהוא מנהג המינים, והאומר בסנדל איני עובר ואיני עובר בצבועין לא יעבור כלל (משנה במגילה), וכן מצינו שהזהירו החת”ס והמשנ”ב והפוסקים הרבה על שינוי מקום הבימה ושאר מנהגים שהנהיגו המינים, ועי’ בספר חכמי גליציה שהביאו ליקוט עצום מהאחרונים כנגד שינויים ששינו המינים בבהכנ”ס.

וא”א לדון בדבר זה עוד מאחר שהלכה פסוקה היא ברמ”א (סי’ לח ס”ג) שהיא אסור ושמוחין בידן.

השלמה לתשובה על נשים בתפילין

הרה”ג זלמן פרלמוטר העיר דהמשנ”ב בסי’; תרלח ס”ג סקי”ב הביא דעת הפמ”ג דגם עבדים מוחין בידם אם מניחין תפילין, ומבואר מזה דה”ה מה שנשים אין זהירות לשמור גופן אינו משום שא”א לאשה להזהר בפועל אלא משום שאין מחוייבות ממילא אין נזהרות לכך עבדים כמותן לענין זה עכת”ד.

וכן הוא מבואר בפנים לשון הפמ”ג במשב”ז שם סק”ב וז”ל, עיין ט”ז ומ”א וכו’;, ומשמע עבדים אין מוחין שיכולין להזהר, וזה אינו דגם כן אין זהירים דפטורים, וגם גריעי תו מנשים דעד א’; נאמן באיסורים וכו’;, ועבדים בסתמן לא וכו’; עכ”ל, ומבואר מדבריו דעיקר הטעם מה שעבדים אין זהירים היינו משום שהם פטורים ובזה שוו לנשים, וזהו שכ’; “אינם זהירים דפטורים”.

ומ”מ עיקר דברי הפמ”ג הללו להשוות נשים לעבדים אין מוסכמין לכו”ע, עי’; במשנ”ב שם מה שהביא דעות בזה, וכן בפמ”ג גופיה משמע לפו”ר דמ”מ הט”ז והמג”א לא סברו כדעתו בזה.

לענ”ד א”צ לחשוש לזה, דמאחר שהרבה ראשונים כתבו איך לעשות הקשר באופן שניתן שפיר להתפרש בלא שום דוחק כמו שנהגו ונוהגים בהרבה מקומות בעולם לעשות הקשר המרובע הרגיל כידוע, הלכך אמרי’ כאן נמצא כאן היה, ובודאי מה שכתבו איך לעשות הקשר הוא כמנהג זה, ובכל הראשונים שכתבו היאך לעשות הקשר לא היה מהם מי שלא כתב המרובע, גם שכולם קראו לו דל”ת משום שכך היה שמו מלפנים בכל תפוצות ישראל מאיזה טעם שיהיה (והיה מן הדין להאריך בזה אבל מאחר שכבר הביא הרבה בזה בספר פרי אליעזר באר היטב לא אכפול הדברים), ואינו מסתבר שכולם התכוונו למנהג אחר עלום ומחודש שלא שמענו ממנו עד כה בעוד שבעשרות מקומות בעולם נהגו במרובע הרגיל ממזרח וממערב ומצפון ומים.

והאמת שלפני יותר מעשר שנים חידשו שני אברכים יקרים בשכונת רמות פולין (והם הרב פנחס איתן והרב שטיינר) לפרש כל דברי הראשונים הנ”ל לענין קשר שהוא משולש שיותר דומה לדל”ת מהקשר המרובע, וכ”ז ג”כ משום שהוקשה להם מאוד מה שהראשונים הנ”ל כתבו שהוא דל”ת ולכן הוציאו מדעתם קשר חדש שהצליחו לפרש בו דברי הראשונים הנ”ל ומאז נשתקעו הדברים ולא שמעתי מדבריהם שוב אחר כך, כי באמת הוא תמוה מאוד דהראשונים הנ”ל כתבו בדיוק סדר עשיית הקשר כמו שנהגו בעשרות מקומות בעולם, והקשר המשולש הנ”ל לא נהגו בו בשום מקום, ויש להוסיף עוד לחדד הדברים דגם הראשונים גופייהו לא בהכרח שכתבו מסברא מסוגיית הגמ’ דמרובע הוא הקשר הנכון אלא כתבו המנהג והמסורת שהיה ידוע להם, וזה מה שנודע הרבה שנים גם אחר כך, וממילא אין מקום להמציא בדבריהם קשר חדש אחרי שיש מנהג נפוץ המתפרש שפיר בדבריהם באופן אחר.

והנה הדוחק של שני בעלי הקשרים המחודשים הנ”ל הוא שבכל הראשונים נקרא הקשר שלהם דל”ת ולכן לא היו יכולים לפרש שכוונתם למרובע, אולם לענ”ד אחרי שמצינו הרבה ראשונים ואחרונים שיש בדבריהם משמעות חזקה שקראו למרובע דל”ת מאיזה טעם שיהיה שוב אין קושי’ כלל, דזה היה שמו הידוע והמקובל בכל תפוצות ישראל, והשאלה למה נקרא בשם זה אינה שאלה הנוגעת להלכה.

ויש להוסיף עוד דהפירוש דנוייהן לבר דפרש”י והרא”ש משמע שהיה צד שכולו נוייהן שהיה לבר, והוא היה צד שנראה כעין דל”ת, ולא שהיה יוצר חלק ממנו שנראה כעין דל”ת והוא לבר.

ואין להחמיר כדעת רב בעל מחשוף הלבן גם לא בתורת חומרא, דאדרבה אם מהפך חלק מן הרצועה יש בזה גנאי דר”ה אתהפיכא ליה רצועה ונתענה וכל מה שהוא בכלל הקשר יש לחשוש דאתהפיכא ליה רצועה מקרי, ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר שנתנה למשה מסיני שהוא מעכב לדעת רבינו שמחה המובא באו”ז ומלבד מה שמפסיד בזה ענין ב’ דלתי”ן המובא במקובלים לפי מה שביאר בשו”ת הרי”ט וייל בן בעל הקרבן נתנאל.

השלמה לתשובה על שיטת מחשוף הלבן בקשר של תפילין

יש להוסיף דיש כמה מילות בלשונות שלנו שזר לא יבין, כמו לשון שיעור שהכונה לרב שמלמד תלמידים, זר יחשוב שיש שיעור של זמן או של בני אדם כדי שיבוא לכלל שיעור, וכן מיטה של מת זר יחשוב שיש הקפדה שתהיה הולכת מת דוקא במיטה, וכן בפוסקים בהרבה מקומות נזכר הלשון הקורא בתורה כשהכונה רק למברך הברכות ולא לבעל קורא כלל וזר לא יבין זאת (והרחבתי בזה בתשובה לגבי מי אומר חזק ונתחזק), וכן הלשון ‘כולל’, וכן מה שקורין לכותל הכבוד (או לרוח שמתפללין לשם) מזרח אע”פ שבחלק ממקומותינו אינו מזרח וכן מה שקורין לרוח מערבית בשם מעריב אע”פ שעיקר התיבה באה מברכות של תפילת ערבית, וכנ”ל יש הרבה לשונות שנשתקעו שהכונה לענין אחר לגמרי ובפרט והמפורסמות אינן צריכות ראיה דלשונות וכינויים כאלו היו בכל הדורות ובכל המקומות בכל מקום לפי עניינו.

ועד”ז יש להבין שכבר נתברר להדיא בהרבה לשונות פוסקים ראשונים ואחרונים דכינוי דל”ת הוא כינוי לצורת הקשר של ד’ ריבועים, והאריכות בזה הוא אך למותר אחרי שהרבה מהלשונות הובא בספר פרי אליעזר על קשר של תפילין, בין הראשונים שהזכירו צורת הקשר עד שפירשו שהוא “כמין דל”ת” למרות שיוצא מרובע, ובין הראשונים שהזכירו “מרובע כמין דל”ת” או “מ”ם כמין דל”ת”, ובין המפרשים שהזכירו היאך נרמז הדל”ת בד’ ריבועים, ויש עוד לשונות שלא הובאו שם, אבל זה ברור שכך היתה צורה זו נקראת בקרב הקהילות בחו”ל “דל”ת” ולא עוד אלא שמקרוב זה כמה שנים מצאתי איש אחד שבא מקהילה בחו”ל וכמדומה שעדיין קורא לד’ מרובעים דל”ת באופן פשוט כמו שזה תיבה בלשון שלו ולא בכינוי כלל, והרבה לשונות מוקשים בפוסקים מתיישבים לפי יסוד זה.

וגם לשון המשנ”ב ס”ס לב ס”ק רלג כידוע תמוה מאוד בניד”ד שהוא סתור מיניה וביה כמו שהעירו בהרבה חיבורים אבל אם נפרשנו ע”ד האופן שנתבאר כל דברי המשנ”ב בזה מיושבין כמין חומר דוק ותשכח.

וכמובן שגם עיקר תמיהת הרב מחשוף הלבן ושאר החכמים הנזכרים בפנים התשובה מיושבין לפ”ז.

ולפני כמה שנים אמר לי הרב בעהמח”ס “קשר הדל”ת של תפילין” דאפי’ אם יהיו כמה עשרות ראשונים שכ’ דהקשר שהוא מרובע מ”מ יש מ”ח ראשונים (וה”ה יותר) שהזכירו שהקשר הוא דל”ת, ולהמבואר זה אינו נידון כלל דכל הראשונים שהזכירו שהוא מרובע הם עצמם הזכירו שהוא דל”ת.

וכבר דור אחד לפני בעהמח”ס הנזכר היה הרה”ג שרגא פייבל פרנק מעיה”ק ירושלים שג”כ כתב חיבור בזה שלדעתו צריך דוקא דל”ת ולא מרובע וכסימוכין לדבריו הביא כל לשונות הראשונים המובאים בב”י סי’ לב שכתבו ש”יוצא כמין דל”ת” ומזה הסיק שהוא דל”ת, ומכח זה הושיב ע”ז מושיב ב”ד לפסוק לדינא שכל מי שעושה קשר מרובע הוא מנהג רע ואף נקט שהוא קרקפתא דלא מנח תפילין, כמבואר בספרו שם, ולא טרח כלל לבדוק סדר עשיית הקשר בכולם שהוא יוצא מרובע וא”כ מה שהוא מעתיק מלשונותם שהוא יוצא כמין דל”ת התכוונו לענין אחר לגמרי ממה שהבין וכמשנ”ת.

*

עוד השלמה לתשובה בשיטת מחשוף הלבן

מה שכתבתי בהשלמה הקודמת דיש פוסקים שקורין למרובע דל”ת אע”פ שאין בו דל”ת אינו סותר דאף לשיטתם בגמ’ רמזו הדל”ת בקשר זה, ועיקר דברינו בא לומר דבתורת דיבור ושיח לא היה שייך לקרוא לזה דל”ת מלבד אחר שכך נקבעה מילה זו בשפת הפוסקים, אבל לענייני רמזים וכיו”ב בודאי שייך לקרוא לזה דל”ת וכמו שכבר האריכו בזה רבים (כגון בשו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל ועוד).

*

עוד השלמה על שיטת מחשוף הלבן בתפילין

בפנים התשובה נזכר דלשי’; האו”ז ששינוי בצורת הקשר מעכב ה”ה אם יעשה כשי’; המחשוף הלבן לכאורה יהיה פסול, אם כי יש לציין דלגבי עניבה יש פוסקים שלמדו מהגמ’; בעירובין דשרי, ולשיטתם שינוי קל בצורת הקשר אינו לעכב [והוא נידון בפני עצמו מה מוגדר כשינוי קל], אבל באו”ז גופיה סי’; תקסו תפס הסוגי’; דעניבה באופן אחר שאינו משנה הקשר אלא רפוי עי”ש, ודעת כמה פוסקים למסקנא לפסול עניבה בתפילין, ועי’; משנ”ב סי’; שא בשעה”צ ס”ק קצו, ועי’; בפרי אליעזר עמ’; תקלו ואילך באריכות דברי שיטות הראשונים והפוסקים בנידון זה, ועכ”פ האו”ז נתבאר ששינוי בצורת קשר פוסל אפי’; שינוי קל.
.

מכתב להרהמ"ח מחשוף הלבן

נתקבלתי חיבורו ועברתי על החיבור וניכרת עמלו ויגיעתו בסוגי’; זו ויש”כ.

הנני לבקש מחילתו במה שכתבתי כמ”פ דלא כמ”ש כת”ר כי כך הוא הנלענ”ד דלא מסתבר לבאר דברי הקדמונים שהיה להם מנהג קשר אחר שאינו ידוע מן המנהגים הידועים לנו בלא שיהיה הכרח ברור המספיק לענ”ד המכריח לומר כן, כי איך נתחלף המנהג לגמרי בלא שנשאר שריד מהמנהג שלהם וכ”ש אם גם נימא שהם לא נהגו ולא סברו משום מנהג מהמנהגים שלנו, ועכ”פ זה בודאי שלא שייך לענ”ד לומר שמזמן הגאונים והשימושא רבה עד זמן רש”י ועד זמן המהרי”ל והמג”א הכירו בכל תפוצות ישראל קשר שלאחר מכן פתאום פג ונעלם מכל המדינות ומכל מקום שדבר המלך ודתו מגיע ואיננו ולא נודע מקומו איה, והנלענ”ד כתבתי ולבי אנסני לכתוב כן ומיני ומיניה יתקלס עילאה.

להלן כמה הערות על החיבור של כת”ר:

לענין מה שיש מקום להעלות צד בדעת רש”י דהחילוק בין הפירושים ברש”י אם הדל”ת בלבד מתוך הקשר הוא לצד חוץ או כל הקשר או כל הרצועה, לענ”ד הוא דבר שאינו מסתבר מכמה טעמים שחלק מהם כתבתי בפנים המאמר ואחזור עליהם שוב:

א) לא מסתבר דרש”י הכיר קשר שאף אחד לא ראינו שהיה לו ובשום מקום לא ידוע לנו שנהגו כן (היינו קשר שרק חלק מהרצועות הפוכות לצד חוץ) כל שאין בידינו הכרח מספיק המצדיק לחדש כן, וזהו עיקר ההכרח לענ”ד שלא לבאר כן בכונת רש”י, וכל שאר הדברים דלהלן הם כיהודה ועוד.

ב) לא משמע דיש חילוק בין הפירושים ברש”י בצורת הקשר והוא דבר דחוק מאוד (גם אם נימא דיהיה כשר מצד הדין בדיעבד לפרש”י מלבד מה שיש כאן רצועה הפוכה כמשנ”ת בדברינו בתשובה ומלבד מה שמשנה מצורת הקשר המקורית).

ג) המשמעות בפוסקים שקראו דל”ת לצורת הד’; ריבועים וממילא מש”כ שיהיה המקום שנראה כעין דל”ת לצד חוץ א”צ לדחוק כלל דהכונה לחלק מהקשר, ויש להוסיף עוד דלכך כ’; רש”י שנראה כעין דל”ת ולא צורת הדל”ת כמו שרגילים לומר לענין שי”ן של תפילין דלא אמרי’; “שנראה כעין שי”ן”.

ד) מלבד זו המשמעות ברש”י על המקום שנראה כעין דל”ת הוא על האזור והצד שנראה כעין דל”ת להפכו לצד חוץ ולא שחלק מהרצועות הקשר יטלם במקומם בקשר ויהפכם לצד חוץ, ומלבד זה דוחק לפרש ברש”י שיהפכנו לצד חוץ בסדר עשיית הקשר עצמו אלא כמו שמקובל לבאר שהכונה שיסדר ויהפוך את הקשר לצד חוץ.

ה) איתהפיכא ליה רצועה לא משמע שטעה בסדר עשיית הקשר אלא שמעצמה נתהפכה רצועה לאחוריה וכך מתפרש הלשון לאו אדעתאי לפי פירוש רש”י בכמה מקומות לא שמתי לבי אבל לפי פירושכם ברש”י דלעיל הפשטות של ההיפוך הוא שלא החזיר הרצועה בהיפוך כפי הצורך בעשיית הקשר דהרי זה באו ללמד כאן בסוגיא והוא לא יתכן כן, אם כי אינו מוכרח דיש מקום לפרש גם לפירושכם דכל הקשר כולו אתהפיך.

ו) מש”כ רש”י שיהא ניכר הדל”ת לצד חוץ יש להעיר דלפי הראשונים שסוברים שאין דל”ת ממש אלא צורת כשר ידוע כהאו”ז בשם רבינו שמחה ופשטות דעת הרמב”ם הנה אין ענין שיראה דוקא הדל”ת לצד חוץ אלא הצורה הנקראת דל”ת תהיה לצד חוץ, וגם רש”י מיירי על אותה הצורה הנקראת דל”ת  שתהיה נראית לצד חוץ גם אם נימא דמסכים שבדיעבד כשר בכל צורת דל”ת אחרת שתהיה נראית לצד חוץ כמו שיש שטענו כן.

לענין דעת המג”א בסי’; כז סקל”ב מאחר שנתברר שבלשון הפוסקים נקרא צורת המרובע בלשון ד’; א”כ מש”כ ד’; מב’; צדדים הכונה לקשר העשוי מרובע מב’; צדדים שיש קצת שנהגו בו והמג”א בא לאפוקי מזה וק”ל.

ולענ”ד הפלוגתא בין דעת המג”א לדעת הדגמ”ר הוא דלהמג”א עכ”פ לכתחילה יש לעשות כצורת הקשר המקורי (בין אם נימא דחשש דלהחולקים על רש”י ס”ל כהאו”ז אף אם לא היה האו”ז לפניו ובין אם נימא דבין לרש”י ובין להתוס’; סבר דלכתחילה ראוי לעשות הקשר בלא שינוי), ואילו להדגמ”ר לא אכפת לן דהעיקר שבצד החיצוני יהיה הקשר כצורתו המקורית [ואפשר גם כעין צורתו המקורית מהני לשיטתו ולא גילה דעתו בזה].

ואולם באמת כבר דעת הב”י בסי’; לב בשם הא”ח והרי”א שא”צ שהקשר בצדו הפנימי יהיה כצורתו המקורית, אבל אין להקשות מזה על המג”א דהשינוי שלהם מהמקור (כדי לבטל צורת שתי וערב כמבואר שם) הוא שינוי שאין בו משמעות בכפילת רצועה אחת ומלבד זה הוא גם נעשה לצורך, משא”כ העושים הקשר המרובע מבחוץ ומבפנים הוא שינוי משמעותי וגם הוא שינוי שאינו לצורך, ולכן השיג ע”ז המג”א.

לענין דעת התה”ד לענ”ד הוא תעלומה שאין בידינו יישוב מוחלט לבארו כיון שמבין עשרות ראשונים שידוע לנו בבירור מה היה להם משמע שהתה”ד יחיד בזה כנגדם שברור לכאורה שהיה לו אחרת [ולא אאריך בזה מאחר שנתבארו דברי הראשונים באריכות בספר פרי אליעזר, ורק אציין שקביעה זו מתבססת על מה שכבר נתבאר בדברינו כמ”פ בביאור הביטוי דל”ת בלשון הפוסקים], ולא נראה ליישב שקורא למרובע ד’; (למרות שיש פוסקים שכן קראו כן כמשנ”ת) כדמוכח בסוף דבריו דאדרבה בא לאפוקי מזה.

ולכן אמנם מחמת הקושי שיש בזה מחד גיסא א”א לדחות לגמרי את היישובים שיש שכתבו בביאור דבריו כדי ליישבו עם המרובע שהיה ביד הראשונים (עי’; פרי אליעזר), אבל מ”מ לענ”ד הדבר נוטה דהתה”ד היה לו הקשר הדל”ת המצוי כיום וגם משמע שם שבא לאפוקי ממנהגים אחרים שביארו ענין הדל”ת באופנים אחרים והרי המנהג הכי מוכר בזה הוא המרובע, ואף שבזמן הראשונים לא מצינו מי שידוע בבירור שהשתמש בקשר הנפוץ מלבד התה”ד מ”מ שבקיה לתנא דדחיק ומוקי אנפשיה ואפשר שהקשר כבר מוכן היה אימת שהוא היכן שהוא, בפרט שטבע העולם לרצות דל”ת ממש כמו שראינו בעינינו בדורות האחרונים, וצא ולמד שאף קשר שהבינו בזוהר חדשו המקובלים במשך הדורות, ואינו מן הנמנע שכבר בימי המהרא”י היה לפני המהרא”י הקשר דל”ת הנפוץ שהוא דל”ת ממש כפשטות הלשון ועם הזמן נתפשט יותר, אבל אינו מצד הדין לדעת שאר הראשונים ואכמ”ל, אבל לא מסתבר לחדש מדעתינו קשר שלא ראינו בשום מקום ולומר שזו היתה דעתו.

ובענין ההכרעה בדעת התה”ד אפשר להותיר הספק בצ”ע במצב פתוח ולא פתור, מכיון שיש כאן תמיהה רבתי ואין בידינו די נתונים לדעת בבירור גמור מה היה לפניו וממה בא לאפוקי, ואם בדק את סדר העשייה שבשימושא רבה ושאר גאונים וראשונים, אבל אם כנים הדברים עכ”פ יש כאן עוד לימוד זכות על המנהג הנפוץ כיום אחר עוד כמה צירופים (והיינו בסך צירוף כמה דעות יחידאות, דהיינו פשטות דעת רש”י שמעכב רק צורת אות דל”ת משום שד”י, בהנחה שכל דומה לדל”ת כשר, אף שכמעט כל הראשונים נקטו דדל”ת אין בו קדושה וכן פסקו השו”ע והאחרונים שהרצועות תשמישי קדושה ולא קדושה עצמה כמשנ”ת בתשובה אחרת, ובצירוף שי’; בעל העיטור והארצה”ח שכל קשר כשר, וכן בצירוף צד זה בדעת התה”ד אף שהוא דחוק מאוד לדינא מאחר דבסדר עשיית הקשר של כל הגאונים והראשונים לא נתבאר כן והוא לכל היותר מחלוקת בבירור המציאות, מ”מ הואיל ונפיק מפומיה דמר אחד מגדולי פוסקי הדורות וצ”ע, ולענין אם שייך לצרף גם השיטות דתפילין אינם חיוב בכל יום או בכל רגע הרחבתי בתשובה אחרת דכל הראשונים והפוסקים כמעט פליגי על שיטה זו, ומ”מ בשביל לימוד זכות בודאי סגי בכ”ז).

ובתשלום הדברים אציין שלפני למעלה מעשור השתדלתי וניסיתי ברצות ה’; להקיף דברי הפוסקים בענין צורת הקשר של תפילין וכבר שלחתי הדברים להקלדה, ואחר שהראוני שעומד לצאת לאור החיבור פרי אליעזר המקיף הנושא בהרחבה כל הצורך גנזתי המאמר מאחר שכבר לא היה בו צורך.

אע”ג דלגבי מעשה דההוא כלילא המובא בפ”ק דב”ב דף ח נזכר לענין מלך גוי וקרי לה פורענות, מ”מ נראה להביא ראיה לזה מדאמרי’ בפ”ק דסוטה דף י ע”א שאסא המלך נענש מפני שעשה עבודת המלך בת”ח ושם מיירי בצורך שהיה למלכות כנגד כיבוש נגדי כמבואר במקרא דמייתי התם, ומסתמא דה”ה בשאר עניינים דקי”ל בהם שת”ח פטורים.

ויש לציין מענין לענין הא דאמרי’ בפ”ז דיומא עא ע”ב שת”ח בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו, וזה מיירי בזמן המלכים דאפי’ חיובים המוטלים על הת”ח שקלן מיניה ורמיין על חביריו.

ומה שציינת מירבעם שבחרו בו ישראל כיון שרצה להצילם מן הניסים כמה אפשר לתרץ בזה, דראשית כל רשע היה והיה שקרן כדמוכח בחלק גבי עובדא דגושפנקא דאחיה השילוני, ושנית מנין שלא אמר כן לטובת העם, ושלישית מנין שהוא זה שהשיא את המרד לענין המיסים אף אם נשווה עבודת המלך למיסים, דהרי הוא הרים יד במלך שהקיל במלכות שחלץ תפילין בפניו ואולי בטחו בו שיקל מעליהם ומאת ה’ היתה, אבל מנ”ל שהוא זה שהבטיח, ועיקר טעם שמרד משום שביקש גדולה לעצמו וכעי”ז אמרי’ על אביו שבע שניבט וכו’ בסנהדרין שם.

וע”ע סוטה מד ע”ב לגבי מלחמת דוד לרווחה דמוכח שם שהעוסק במצוה פטור מהשתתפות במלחמה זו לכו”ע משום שעוסק במצוה.

יסמן לאדם אחר שיוציאנו בברוך המבדיל.

מקורות:

נראה שעיקר העצה שהבאתם שיבקש מאחר להוציאו בברוך המבדיל היא הנכונה, ואם אין לו אדם כזה עמו יוכל גם לחזר אחר מי שיוציאו בזה אף אם יבוא לשיהוי קצת על ידי זה דבדיעבד נקט המשנ”ב שיהוי קצת לא הו”ל הפסק ויוכל להראות לו בסידור ברכה זו ולרמז לו על אזניו שיוציאנו באמירה זו.

ולהסוברים דמותר להפסיק בדיבור בין ברכה למצוה לצורך המצוה אפשר שיוכל לומר ג”כ ברוך המבדיל אלא דלכתחילה לא קי”ל כדעה זו כמבואר במשנ”ב בהל’ תפילין ובהל’ נט”י.

ולהסוברים דברכו מוציא בכל מוצ”ש לענין הדלקת הנר יש מקום לומר דגם ברכת להדליק מוציא, אבל אינו מוכרח בפרט דיש אומרים דהדלקה לא תליא בלילה ממש, וגם לא קי”ל לקולא כדעה זו לענין ברכו.

אבל העצה שהזכרתם שיביא לאשתו להדליק לא ברירא לי שיכול לפתור הענין אפי’ אם אשתו היתה כאן ושמעה הברכה דהרי גם מה שהזכירו הפוסקים שבני הבית ישמעו הברכות של ההדלקה ויתכוונו לצאת אין ברור דכוונתם לצאת היא ברכה גמורה, דהרי מעיקר דינא רק אחד מדליק והשאר הם פטורים לגמרי בהדלקתו וראי’ מדר’ זירא שלא היה כלל מדליק כשהיה יוצא בהדלקתה של אשתו (עי’ במשנ”ב סי’ תרעה סקט”ז ועי”ש בפמ”ג במשב”ז סק”א דמה שאינו יכול להתחייב מדין מהדרין להסוברים כן הוא מצד אשתו כגופו או דין מיוחד באורח שאינו יכול להתחייב מדין מהדרין, ויש לציין דהנפק”מ בין התירוצים אם יכול להתחייב בבית), וממילא אינו ברור לי שאשתו יכולה להדליק דהרי לא נתכוונה לצאת תוצאה גמורה בברכותיו שבירך ושמעה היא.

וגם לפי הדעות והצדדים שיכולה להתכוון להדליק בפני עצמה (עי’ במשנ”ב הנ”ל) אינו מועיל כל שידוע שלא התכוונה לזה וממילא לא יצאה באמת בברכות כדין.

ובשו”ת חכם צבי (נוספות סי’ יג) כתב להדיא דבני הבית אינם צריכים לשמוע הברכות, ויש להוסיף דגם מה שהמשנ”ב בסי’ תרעה סק”ט הביא מדברי הפוסקים שהשליח צריך להוציא הברכות להמשלח כבר דנו בזה מנ”ל, אבל עכ”פ בבני בית לא מיירי וכנ”ל בדר’ זירא, וא”כ גם אם יש משמעות במשנ”ב שם דמיירי אפי’ באחד מבני הבית מדליק שישמעו שאר בני הבית מ”מ לענין בני בית הוא רק לרווחא דמילתא, אבל יש ויש בידי להוכיח דאין כוונת המשנ”ב לזה דהרי קאמר שם המשנ”ב אשה וכו’ בעד כל בני ביתה ואפי’ איש יכול לעשות אותה שליח וכו’, א”כ גם המשנ”ב ג”כ מדבר בשני אופנים, האופן האחד שמדלקת בעד והאופן השני שמדלקת בתורת שליח, ושליח היינו שאינה מבני הבית, וע”ז קאמר המשנ”ב שיהיה שם להוציא.

ויש להוסיף עוד דלשי’ הסוברים שא”א לשמוע ברכה לבטלה גם בשמיעה (ועי’ רע”א בעין הגליון או”ח ס”ס קד מה שהביא בזה בשם הצל”ח) א”כ כל אשה ששומעת ברכות אלו ומתכוונת לצאת בברכות כאדם המדליק למרות שאין בכוונתה להדליק עוברת איסור במה שיוצאת בברכות אלו, דהרי אילו היתה רוצה להדר ולהדליק היתה יכולה (עכ”פ אם לא נימא אשתו כגופו ועכ”פ אם מיירי’ בבנו או בתו, אבל גם אם אמרי’ אשתו כגופו עי’ במשנ”ב סי’ תרעה סק”ט) מכח ברכות אלו ולא תצטרך לברך שוב, ועי’ רע”א, א”כ יכולה לצאת בברכות אלו תוצאה גמורה כברכת המצוות ויוצאת על מנת שלא לקיים המצווה אחר כך א”כ עוברת איסור, ולמה נימא שתתכוון לצאת בברכות ולעבור איסור לדעה אחת, ועי’ בשעה”צ סי’ תפט סק”ה דמשמע קצת שחשש לדעה הנ”ל דברכה שאי”צ אסורה גם באופן שיוצא מאחר.

אבל אם אמרי’ כנ”ל שאין ההוצאה הוצאה גמורה כמוציא בשאר ברכות אלא דין שמיעה והשתתפות בברכות שלא מדינא א”כ מיושב.

וממילא אינו בהכרח פוטר מה שהיא תדליק דהרי לו יצוייר שנתכוון להוציאה באופן שאינו תוצאה גמורה וכנ”ל א”כ היא לא תקנה שהדליקה בלא ברכה והוא לא תיקן שבירך ברכת המצוה בלא שהוציא אדם ולא קיים המצוה.

והנה כל הנ”ל אינו שייך למה דאנו קי”ל לעיקר דינא דשומע כעונה אינו לחומרא אלא רק לקולא (ולכן הזכרתם העצה בשם הגר”א גנחובסקי דמועיל שישמע עכשיו מאחר ברוך המבדיל ולא הוי הפסק וציינתם דכ”א בשוע”ר שמועיל לצאת מאחר באמירה זו), אלא דהבעיה (אחת הבעיות) בכל הנ”ל דמאחר שעד עכשיו לא היה לה שום רווח לאשתו לצאת הוצאה גמורה בברכה במקרה כזה לא נתכוונה לצאת הוצאה גמורה שלא לברך חשש ברכה לבטלה לפי אותה דעה, ולכן א”א לסמוך על מה ששמעה קודם לכן הברכה, מלבד שאר הבעיות שנזכרו, ולכן לא יעזור מה שעכשיו אינו רוצה לחשוש לאותה הדעה (ועכשיו אם היה יכול לתקן למפרע שיהיה הוצאה גמורה בברכה לא יהיה בעיה גם לאותה הדעה רק שא”א לתקן מעכשיו ואילך).