תפילה

בתוס’ ברכות יא ע”ב וברבינו יונה שם מבואר דיש ענין שיהיה מקרא משנה ותלמוד, אבל לגבי המקרא גופא לא נזכר שיש קפידא איזה מקרא יהיה למרות שנזכר שם שאמרו פסוקי ברכת כהנים.

אבל נראה פשוט שיש טעם במנהג זה למה אמרו ברכת כהנים מאחר שיש בו סימן טוב וגם חביב, ועי’ ברמ”א בהל’ שמחת תורה גבי קריאת הנדרים שבתורה ובמשנ”ב שם דהיינו פרשיות שרגילים לנדור לקנותם, וכמו דאי’ בירושלמי שיש לסיים המקרא בדבר טוב כ”ש שיש להקפיד שהקריאה עצמה תהיה דבר טוב.

ועיקר הדין שלא להפסיק בקללות נזכר במשנה ובגמ’ סוף מגילה ואי’ במד”ר אמר הקב”ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך, הלכך ודאי אחר ברכה”ת יש טעם לומר פסוקי ברכה וטובה.

ובמרדכי ריש יומא בשם תשוה”ג שאתם משחקים על מנהגינו גבי הסימנים בליל ר”ה עי”ש באריכות, ומשמע ממסקנתו שכל דבר שיש בו משמעות של דבר טוב יש מקום לתפוס בו וכפשטות הגמ’ בהוריות ובכריתות גבי סימנא מילתא.

אם כי במעשה רב הובא מנהג הגר”א לומר פרשת התמיד אחר ברכה”ת, ונראה שאינו רק במקום ברכת כהים אלא גם במקום משנה ותלמוד דהגר”א סבר שאין צורך בזה (גם בתוס’ שם אי”ז מנהג התוס’ גופייהו דהם סוברים שאף דבר אחד א”צ לפירוש הב”י בתוס’ וכפשטות דבריהם אבל הב”ח חולק בדעתם), ומה שכ’ רבינו יונה הוא רמז בעלמא כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ואינו מדינא כלל.

ובבה”ל הל’ ת”ב הביא בשם המאמ”ר דיש צער לת”ח ללמוד מה שאין עסוקין בו עי”ש, וגם הגר”א לשיטתו שסובר שאין לקבוע פסוקים בתפילה מפני טורח ציבור כמו שמצינו לדעתו בכמה דברים, הלכך לא אמר ברכת כהנים אלא רק פרשת התמיד שממילא מחוייב בה כתקנת הראשונים כמו שנתבאר בתשובה אחרת.

והגר”י דויד חתניה דהגר”י הוטנר ביאר ע”פ רמז הנגת הגר”א בזה אבל בודאי שמצד הפשטות אין בזה דין באופן זה דוקא אלא רק שאינו מחוייב ביותר מזה, וכמו הרבה דברים במעשה רב המיוסדין על דינא דגמ’ בלבד.

במקרה זה שגם אמר צ’ פעמים וגם המתין צ’ יום במצב שקבע עצמו לומר ותן טל ומטר לכאורה כבר יוצא מכלל כל ספק, ולכן לא יצטרך לחוש ולהתפלל נדבה גם אם ירצה לחזור ולחוש לשיטות אלו.

מקורות:

יש מקום לומר דגם לפי שי’ רבינו פרץ (המובא בטור ס”ס קיד) והגר”א שאין מועיל אמירת צ’ פעמים אלא המתנת ל’ יום גרידא (ואולי גם הט”ז עי’ במשנ”ב ובבה”ל שם), מ”מ עצם מה שהמתין ל’ יום אחר שהתחיל לומר ותן טל ומטר מועיל לזה, גם בלא שידוע לו שאמר בכל הימים הללו.

דלכאורה שורש הפלוגתא הוא, דלפי שי’ מהר”ם מרוטנבורג (המובא בטור שם) והשו”ע שם והפוסקים (עי’ בה”ל שם ד”ה אם) שמועיל אמירת צ’ פעמים הוא משום שהחזקה נמדדת לפי כמות האמירות שנקבעו לצ’ פעמים (וכמו שנתבאר בתשובות אחרות דהשיעור הוא כמות אמירות הנאמרות בל’ יום, עי’ בתשובה ד”ה או”ח סי’ קיד ובתשובה ד”ה האם יותר טוב לומר ותן וכו’), ואילו לפי שי’ רבינו פרץ וסייעתו דאין מועיל אמירת צ’ פעמים הוא משום שהרגל הל’ יום קובע ולא כמות האמירות שיש בל’ יום.

וממילא מאחר דלשי’ רבינו פרץ וסייעתו השיעור נקבע לפי מה שקבע עצמו ל’ יום לומר ותן טל ומטר, א”כ מאחר שקבע עצמו לומר בימים אלו לומר ותן טל ומטר וזוכר שכך מוטל עליו לעשות והשתדל ככל יכלתו לומר כשזכר לומר (גם אם לשי’ זו אינו מוחזק שאמר בכל הפעמים) ממילא עברו עליו ל’ יום בזמן שקבע עצמו לומר ותן טל ומטר ומה שאמר קודם לכן ותן ברכה כבר עקר עצמו מחזקה זו.

אבל יש מקום לטעון לאידך גיסא דרבינו פרץ לא בא להקל שא”צ אמירת תשעים פעמים אלא להחמיר בא שתשעים פעמים הללו א”א לאומרם ביום אחד, אבל מ”מ בלא צ’ פעמים לכו”ע אינו מועיל, ואילו מה שאמר צ’ פעמים ביום אחד הרי הוא כמאן דליתא (דלא אמרי’ בזה קירב נגיחותיו לכ”ש כמבואר שיטתם בטור) כך היה מקום לטעון לאידך גיסא.

אבל במשנ”ב בסי’ קיד סקל”ז לכאורה מוכח כהצד הראשון, דהרי כתב דלהגר”א אזלי’ בתר תשעים יום בין לקולא ובין לחומרא גם כשהיו שבתות בינתיים שלא היה בהם שאלת ותן טל ומטר.

והיה מקום לטעון דכאן חמור יותר מכיון שכאן הרי לפי שיטת רבינו פרץ מוחזק לן שלכה”פ בחלק מהפעמים אמר ותן ברכה מאחר שלא דקדק וסמך על הצ’ פעמים שאמר, וא”כ אין מועיל בזה חזקה כלל, כך היה מקום לטעון.

אבל יש להשיב על זה דהרי אם החזקה נקבעת לפי ל’ הימים האחרונים, א”כ בל’ ימים האלו הרי בודאי כשזכר השתדל לומר ותן טל ומטר שהרי קבע עצמו לכך, ממילא אין לו בל’ יום הללו חזקה לומר ותן טל ומטר והו”ל לכל היותר ספק (ובספק בכה”ג לכאורה קיל עי’ במשנ”ב ס”ס קיד סקל”ז, והיינו אע”ג דבספק התפלל מחמרי’, וכאן בפרט יש מקום להקל שכן כאן יש ס”ס לקולא).

ועדיין יש לטעון עוד ולומר דהחזקה לומר ותן ברכה נקבעה אצלו בל’ יום הקודמים מז’ תשרי עד ז’ חשון, וכיון שעדיין לא נעקרה א”כ נשארה חזקה זו ולא פגה ממנו, אבל זה דחוק מאוד לטעון כן, דהרי לא בגברא רשיעא עסקי’ אלא בגברא שנתכוון להזהר לומר ותן טל וברכה ורק שיש לו ספקות ושכחות (שמחמתן הוצרך לסמוך על השיטות שמועיל אמירת צ’ פעמים), וא”כ היאך שייך לטעון שעדיין חזקה ראשונה נשארה.

אולם יש לפקפק בהכרעה זו, דהרי המשנ”ב בס”ק הנ”ל הביא דעת הט”ז סקי”ג שאם פשע ביום אחד ולא התפלל עולה לו למנין צ’ פעמים ומשמע שם שכ”ד גם מגן גיבורים באלף המגן סקי”ד (עי”ש במשנ”ב מה שהביא בשמו), ומאידך המחה”ש סקי”ד ומאמר סקט”ו ודה”ח דיני סמכיות גאולה לתפילה וכו’ סמ”א פקפקו בדין הט”ז.

ולכאורה לפ”ז יוצא דעיקרון זה תלוי בפלוגתא האם אזלי’ בתר הימים או בתר צ’ פעמים.

אולם המעיין יראה דלכאורה לק”מ דהרי הט”ז לפי שיטתו סובר כרבינו פרץ וסייעתו דאזלי’ בתר ימים, וגם המגן גיבורים שם הקל בדיעבד כרבינו פרץ בזה באופן שהוא לקולא כמו שהקיל הט”ז, כמ”ש השעה”צ סקכ”ח, [ויש שלמדו בט”ז שמקיל מן הדין גם בפעמים וגם בימים, כעין מה שהמשנ”ב נקט להקל בתורת ספק, אולם עי’ בבה”ל שם ד”ה אם, וצל”ע בזה], אבל הדה”ח אי’ בשעה”צ שם שאינו מסכים להר”פ וסייעתו אפי’ במקום שהוא לקולא, ממילא ניחא מה שסובר שיום שלא התפלל אין עולה לו, וגם צ”ל כן בדעת המחה”ש והמאמ”ר דאזלי לשיטתייהו שסוברים כשהו”ע דאזלי’ בתר פעמים ולא בתר ימים.

ממילא בניד”ד דמיירי באדם שכבר אמר צ’ פעמים ולדעת השו”ע אין לו לחשוש כלל, וכרגע הנידון רק לדעת הר”פ וסייעתו, הרי העומדים בשיטתו סוברים שאינו מפסיק מה שלא אמר יום אחד, וקל להבין.

הנה מעיקר הדין היה עדיף לעשות כן דהרי הדעה העיקרית להלכה היא שיש ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים שנזכרה בירושלמי והובאה בכמה ראשונים (תוס’ ורא”ש) ושו”ע סי’ רכג ס”ד ומשנ”ב שם (ומבואר שם לפו”ר שהוא יותר חיוב מברכת שהחיינו שהיא רשות לרוה”פ, השוה שם סקי”ח עם סק”ו), וכמה ברכות וטופסי תפילה מקורן מירושלמי ומדרשים כמו לעולם יהא אדם (שהוא מתד”א) וברוך שפטרני ונחם של תשעה באב (שנחם הוא מהירושלמי ג”כ) ומקרא מגילה בקריאת מגילה של מנהג (שהוא מיוסד על מ”ס).

וכמו כן הדעה הפשוטה מסברא לענין ברכת השחר שלא נאמר בה זמן ושהברכה היא על היום (עי’ סי’ מו ס”ו בהג”ה) ובפרט שאפשר לצרף גם את הדעות שהברכה היא על הלבישה (עי’ בשו”ע שם וע’ במעשה רב להגר”א, וע”ע משנ”ב סי’ מז סקל”א), ויש לומר לשיטתם דכל זמן שלובש יכול לברך (עיין בבה”ל הלכות ציצית גבי שהחיינו ומשנ”ב ריש סי’ רכג בשם הפמ”ג), ובפרט שכאן לובש קודם הברכה עוד בגד דיש מקום לטעון שיכול לברך על סיום הלבישות גם לפי הצד שאי אפשר לברך מצד לבישה חדשה גרידא.

ומ”מ למעשה נראה שלפי המנהג אין טוב לעשות כן, דהרי המנהג סובר שעיקר הדין שאין מברכין מלביש ערומים על בגדים חדשים והמנהג גם סובר להקפיד לברך ברכות השחר בשחר ממש, ממילא עדיף להדר בהידור שהוא יותר עיקרי מצד המנהג ויש להוסיף דגם אין מנהג לאחר את ברכת מלביש ערומים ביום שיודע שילבש בגד חדש ולא מצינו כ”כ מי שינהג כן.

ולכן בודאי שההידור העיקרי המובא באחרונים (א”ר ומשנ”ב וקצש”ע ושאר אחרונים) הוא ללבוש הבגד בשחר ממש ולברך עליו אז מלביש ערומים.

ואם אינו יכול יברך עכשיו מלביש ערומים של שחרית, ולגבי הבגד החדש ימתין עם הברכה עד למחר ובינתים פטור מצד המנהג דלכל היותר פטור מצד ספק ברכה, ולמחר יוציא עצמו בברכת מלביש ערומים של מחר, ואז לא הפחית בהידור של ברכת מלביש ערומים של חובה.

ולגוף מה שכתב האליה רבה שיכול לברך בשחר ולא כתב שצריך כדי למעט בברכות היינו משום שאינו צריך לשנות זמן הלבישה בשביל למעט בברכות כמ”ש הפוסקים לגבי דיני קדימה כשאינו רוצה לאכול עכשיו ואי נמי בא לאשמעינן שאין צריך להפריד הברכות אע”ג דקיימא לן שברכה זו על היום וזו על הבגד והיה מקום לומר דאין עושין מצוות חבילות חבילות כעין מ”ש הכתב סופר לגבי פרי חדש בקידוש בליל סתם יום טוב ע”פ דברי הגמ’ בפרק ערבי פסחים קב ע”ב, מ”מ מאחר שגם של שחרית עיקר התקנה היתה לברך בזמן הלבישה כמ”ש בברכות ס ע”ב (וע”ע משנ”ב סי’ מז הנ”ל), ממילא לא חשיב חבילות חבילות וגם דברכות שלא נזכרו בבבלי יש פוסקים שלא בירכום או בלא שם ומלכות, ממילא במקום שבא להוציא עצמו מידי ספק מותר לעשות חבילות חבילות כדין שהחיינו בליל יו”ט שני של ר”ה כמ”ש בשו”ע סי’ תר, וכעי”ז מצינו שמותר להרבות גם בברכות כשבא לצאת ידי ספק (כמו בשתית מים בסעודה ועוד).

ולגוף דברי הכתב סופר יעויין בתשובה אחרת (שכתבתי לענין ברכת ב’ שהחיינו על אתרוג) שהרחבתי דעכ”פ באופן שמברך ב’ ברכות על אותו הדבר יש חולקים על הכתב סופר וגם המשנ”ב לפום ריהטא בב’ מקומות אינו סובר כך, ויתכן שהא”ר צירף סברא זו, וגם אפשר דלכך כתב הא”ר “יכול” משום שהחושש לסברת הכתב סופר אפשר שיש לו ג”כ מעליותא במה שיחלק הברכות (עכ”פ שילבש בנפרד הבגד החדש), וממילא אשמעי’ הא”ר שאינו מחוייב לחלק הברכות.

הנה עיקר הקושיא היא קושיית הראב”ד על הרמב”ם שם, ומ”מ יש להעיר זה דדברי הרמב”ם מיוסדין על המדרש (פסדר”כ פ’ עשר תעשר) דאיתא שם שאברהם אבינו הפריש תרומה גדולה ויצחק הפריש מעשר שני ועיין בביאורי על הפסיקתא שם שכתבתי לבאר מנלן שיצחק הפריש מעשר שני  דילפי’ לה מקראי, וגם ביארתי שם ולמה אברהם הפריש תרומה ויצחק הפריש מעשר דאברהם מצד חסד לכך נתן תרומה לכהן ולכך נאמרה כהונה באברהם (נדרים ל”ב וב”ר שם) ויצחק מצד הגבורה דלוי גבורה ומעשר גבורה.

ויש להוסיף דלפי המדרש שאברהם הפריש תרומה גדולה מדכתיב ויתן לו מעשר מכל יש לומר דהיינו מעשר מיבולו של אברהם, ויתכן עוד לומר דשם שהוציא לחם ויין מזה נתן לו אברהם לשם תרומה גדולה כיון שהיתה טבולה ביד שם כמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו ועלתה לו בזה נתינה לאברהם אבינו מחמת כן דשם היה כהן אז כמ”ש בנדרים שם, ודלא כהחזקוני שכ’ היפך הגמ’ ומדרשים ששם נתן לאברהם, וכנראה נתקשה דהרי עד עכשיו שם נתן לאברהם כדכתיב הוציא לחם ויין, ועכשיו יש ליישב דהיא הנותנת דכיון ששם הוציא לחם ויין לכך נתן לו אברהם מעשר.

אבל עדיין קשה דמכל מקום היה להרמב”ם לכתוב שאברהם נהג בתרומה גדולה, כמו שכתב שיצחק נהג במעשר, ויש לומר לפי מה שכתבו התוס’ ישנים ברפ”ג דיומא כח ע”ב שהיו מצוות שנהג אותם אברהם בתורת תקנה (וגם בתקנה גופא יש מקום לחלק בין דאורייתא לדרבנן לכך לא הזכיר הרמב”ם תפילה באברהם) והיו מצוות שנהג אותם בתורת הנהגה שלא מן הדין, וצ”ל שתרומה דאברהם לא נהג אותה מן הדין.

ויל”ע עדיין מנ”ל שאברהם לא נהג התרומה מן הדין (ובאמת ליישוב החת”ס ניחא דמיישב דאברהם עישר רק מעשר כספים וזה אינו דאורייתא עכ”פ לדעת הרמב”ם ולכך לא חשיב לה הרמב”ם במצוות שנתחייבו בהם האבות אבל במדרש שהוא לכאורה מקור דברי הרמב”ם לא נזכר, אם לא דהרמב”ם פסק כמדרש אחר), ואולי ההכרח לזה הוא ממה ששם לא נתקיימה בו כהונה כדאמרי’ בנדרים שם וב”ר שם, ואברהם נעשה כהן אחריו, וממילא לא מסתבר להרמב”ם שקיבל אברהם מצוה שנתבטלה ממנו מיד.

מה שכתב כת”ר שהמתפלל בזמן העבודה על חשבון העבודה אם הבעה”ב מקפיד על התפילה צריך לתאם איתם, יצוי’ מש”כ השו”ע בסי’ קי ס”ב דהאידנא אין קולא דפועלים דתפילה וה”ה בברכהמ”ז (סי’ קצא ס”ב), כיון שאין מקפידין.

ומ”מ דבר פשוט שלפי המצוי כיום שזמן תפילה מתחיל ג’ או ד’ שעות קודם זמן המוקצב לעבודה שאין כוונת מחילה לזה בסתמא, דהרי היה על הפועל להתפלל לפני בואו לעבודה.

ואף כ’ המשנ”ב שם סקי”ב בשם המג”א סק”ו דאפי’ דינא דהשו”ע הוא רק במקום שאין בעה”ב מקפידין.

ועי’ עוד במור וקציעה להיעב”ץ וערה”ש שם שנחלקו אם בעה”ב מתנה עם הפועל שיתפלל רק הביננו אם חל התנאי או לא, דלהיעב”ץ חל, ולעה”ש אי אפשר דלאו כל כמיניה להתנות כנגד המנהג, וכוונתו מצד מנהג התפילה שקבלוהו בעה”ב על עצמם כחובה להתיר לפועלים להתפלל, או דמנהג דהפועלים קבלו עליהם בחובה וממילא אינם נפטרים מן התפילה מכח התנאי, וממילא אין רשות לבעה”ב לעכבם מלהתפלל.

אבל אין כוונתו מצד מנהג מדינה דפועלים, דמצד זה יכול להתנות שלא יהיה כמנהג המדינה כמבואר במשנה וגמ’ ר”פ הפועלים.

וגם היעב”ץ הביא שם שיש חולק על זה, ועי’ בתורת חיים מה שביאר בדעתם בזה דחיישי’ לדעת הרי”ף והרא”ש שלא פסק כמותם השו”ע וסבירא דלא כהרמב”ם ושו”ע בקולא דפועלים אלא דפועלים מתפללים שמונ”ע ככל אדם.

ולכן באופן דלעיל (שהיה מוטל על הפועל להתפלל לפני העבודה) שלא היה מחילה על התפילה ומאידך גיסא יתכן שמחוייבים הפועלים להתפלל כרגיל יצטרכו לחשב עם בעה”ב שכרן ולנכות לפי החשבון או לבקש מבעה”ב שימחול להם.

הנה יש כאן נידון ראשון האם מועיל תנאי בא”י דהשו”ע מחמיר בזה, ויש שמקילין בזה ועי’ בבה”ל מה שהביא בשם הר”ח והאו”ז ובאמת יתכן לומר דלמסקנת הסוגי’ רוב ראשונים מקילין בזה ושדברי התוס’ מחודשים, וגם יש שנקטו שהמנהג בזה בפועל להקל, אם כי עיקר הדבר תליא בפלוגתא וגם התנאי אינו מתיר חשבונות ושאר קלות ראש אף שאינו ביזיון.

אמנם בהכנ”ס דאקראי מבואר בסי’ קנד ס”א וס”ב שאין בו קדושה, ואעפ”כ דבר ביזיון ממש אסור גם שם כמבואר בשע”ת שם בשם תשובת כנה”ג ובבה”ל בשם הריטב”א, ולכן התיר המג”א מבואות בהכנ”ס וכן העה”ש התיר אפי’ קפנדריא במבואות בהכנ”ס, ואילו הפמ”ג באשל אברהם וכן במשב”ז נקט דהאידנא שכבר בא לידי קבע התפילות במבואות בהכנ”ס כבר יהיה אסור קפנדריא, וכ”א בכה”ח ועי’ במשנ”ב.

והנה האחרונים הנ”ל לא הזכירו קולא במקום קבוע לתפילה שמותר מצד שלא ייחדו המקום בקביעות לתפילה.

ובתשובת נוב”י דן במי שמתפללין בביתו אם יש בזה קדושת בהכנ”ס ונקט דכל עוד שיש מקום לומר שאינו קבוע להשאר כך מותר ואם נקבע הדבר כגון שרשם שמות שאין נמחקין וכו’ המקום נאסר, ויתכן שמדבריו אין להביא ראיה לא לכאן ולא לכאן.

וגם בדברי שאר פוסקים הנ”ל שמא לא דנו אלא בסתמא אבל באומר לא, ומ”מ אפשר שצריך הוכחה שמייחד המקום לשימוש אחר ולא לתפילה, דומיא דכל אופני האקראי שנזכרו בפוסקים בסי’ קנד ובנוב”י, אבל אם מייחד המקום רק לתפילה ובהערמה אומר שאינו מתכוון שיחול אין מקור בפוסקים הנ”ל שלא יחול.

וגם במשנ”ב שדן במה שהקילו אנשים וכן בבה”ל בסוף הסי’ שהאריך להביא הדעות אם מהני תנאי, מסתימתו לא משמע שמקום שמיועד לתפילה בלבד שייך לעשות איזה תנאי.

אולם באחרונים שאחריהם מצינו כמה שהצדיקו המנהג בזה שאם מתכוונים שהמקום לא יהיה לבהכנ”ס מהני תנאי כזה, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה.

ויש מהאחרונים שכתב דלכך יש שנהגו למקום שטיבל לומר שהוא בית ולא בהכנ”ס, ויש לציין דעיקר הדבר כבר הובא בגמ’ לעונש על הקוראים לבהכנ”ס בית עם, אלא דשם יש לדחות שכבר חלה קדושת בהכנ”ס.

ומ”מ האידנא בודאי שאין סניף היתר במה שנקרא המקום שטיבל כיון שעכשיו שטיבל הכונה בהכנ”ס כמו קלויז.

ולגוף הענין אם תנאי כזה מהני בחלק מהמבנה (להשיטות שמועל תנאי כזה גם אם מתפללים או עכ”פ לכו”ע אם אין מתפללים שם) יש לציין בזה לדברי הפוסקים שדנו בגג בהכנ”ס ונקטו (עי’ במרדכי בשם מהר”ם ובמהרי”ק המובאים בב”י) שאינו מעיקר הדין מאיסור גמור, וחזי’ מזה דאע”ג שאין מתפללים שם מ”מ הוצרכו לזה שהוא רשות נפרדת, אבל עצם מה שאין מתפללים לא מועיל אם הוא אותה הרשות.

והנה המור וקציעה נתקשה בדבריהם ממתני’ דתנן אין שוטחין ע”ג פירות ומבואר דהוא איסור מן הדין להשתמש למלאכה בגג בהכנ”ס, ועי’ במאמר מרדכי שנשאר בקושי’ בזה.

ובבה”ל תירץ מדנפשיה לחלק אם הגג בנוי או פתוח, ועכ”פ מבואר מדברי הבה”ל שאם הגג של בהכנ”ס בפתוח ואינו משמש שימוש אחר הוא כחלק מקדושת בהכנ”ס ממש למרות שידוע שאין בו תפילה כלל, ומהיכי תיתי לומר שאם מתנה להדיא הוא קל יותר, בפרט דכל התנאי לא נתברר כל הצורך.