שינה

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ”מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

ואכמ”ל).

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע”ה

א’ דר”ח כסלו – נר ו’ דחנוכה תשע”ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט”א

הנה ז”ב שמעכת”ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו”ת אבקת רוכל הוא שו”ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא”כ י”ל שאפילו אם נדפסו אחר הב”י או נסדרו אח”כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי’ שו”ת ויאמר יצחק ח”ב ליקוטי דינים דף רי ע”א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב”י, וגם הר”ח פלאג’י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ”ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב”י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו”ת עטרת פז ח”א כרך ב’ יו”ד סי’ ב’ וז”ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב”י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב”י חחו”מ (סי’ קי סקי”א) בשם הר”י בן הרא”ש שכתב, דאם הרא”ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע”כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו”מ (סוס”י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא”ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ”ל.

ע”ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש”מ דס”ל נמי הכי דמש”כ הרא”ש ז”ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז”ל בב”י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא”ש, שכתב בבית יוסף חחו”מ (סי’ קכו סק”ח) והרא”ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי”ל כריב”א ור”ת.

עכ”ל.

ע”ש.

ומזה נראה ג”כ דס”ל למרן דהעיקר הוא כמש”כ בפסקיו].

וממילא הכ”נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז”ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו”ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש”כ בב”י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג’י בספרו כל החיים (מער’ י אות זך) שכתב שם וז”ל: מרן הקדוש ז”ל היכא דדבריו סותרין ממש”כ בבית יוסף למ”ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ”ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע”א מדברי הרב חיים שאל ח”א (סימן עד סי”א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו”ע יעו”ש.

הרי דתשובה עדיף משו”ע, ומאחר דקיי”ל דהיכא שסותר מבב”י לשו”ע השו”ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו”ע אות יג) יעו”ש, כ”ש כשסותר מב”י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו”ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ”ז בתשובה בספר חק”ל (מהדורא בתרא דף קעד ע”ב) שכתב וז”ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ”ש בב”י דרך שקלא וטריא.

יעו”ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ”ש בב”י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו”ש בס”ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא”ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב”י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ”ש בתשובה עיקר וכ”כ בסימן רא יעו”ש.

ובתשו’ פ”מ (ח”א סימן יב דף כז ע”ב) וכן נראה מתשובת מהרי”ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו”מ (סימן עב הגה”ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו”מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ”ו ע”א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי”ל וכו’ ומה גם כי מצינו למרן בב”י בתשובה לחלק אבהע”ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש”כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס”ד לעיל חזינן שמרן ז”ל ציין לדברים אלו ג”כ בב”י חחו”מ סי’ קכו ובסי’ קי שהביא שם את תשובת ר”י בן הרא”ש שכתב כיו”ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי’ קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא”ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ”ל בחו”מ סו”ס עב.

ודו”ק].

עכ”ל שו”ת עטרת פז.

ועי”ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו”ד שיו”ב סימן קמא סק”ג) שכתב וז”ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו’.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב”י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד”ק בהגהותיו כ”י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס”ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר”ם מפאדוה שם סימן ס”ה.

והסכימו עם מהר”א קאפסאלי דאסר.

ע”ש, עכ”ל הברכ”י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ”ל, עי’ במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו”ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

.

.

.

.

.

.

.

הורים שאין בידם להשיא את בנם, או ביתם, רשאים לקבל עבור זה כספים מקופת הצדקה.

וכתב מהרי”ק (שורש קכג), “גבאי שיש בידו מעות צדקה, אי לדידי ציית, ישיא מאותן המעות בתולות עניות.

ופשיטא, דאין לך צדקה גדולה מזו”.

והנה בשו”ת אבקת רוכל (סי’ ג) מנה את סדרי העדיפויות שיש לעשות בכספי צדקה, והם, א’ ליתן לאלמנות ויתומים, ב’ פדיון שבויים, ג’ לתת לעני שאינו יודע מי נתן, והד’ הוא “להשיא יתומות או עניות”.

אולם בשו”ע (יור”ד סי’ רמט סט”ו) שינה טעמו וכתב “גבאי צדקה שיש בידם מעות צדקה, ישיאו בהם בתולות עניות, שאין צדקה גדולה מזו”.

ומקורו הוא דברי מהרי”ק הנ”ל, כמ”ש בבית יוסף.

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו”ע הוא כמו שכתוב בשו”ע, וכ”כ החכמ”א שער משפי צדק כלל קמז סי”ג, וע”ש בש”ך סקי”א מה שהביא משו”ת מהר”ם אלאשקר, ובבהגר”א שם סקי”ט, ועי’ שו”ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו”ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק”ו.

בכבוד רב

***

{בע”ה פ”ק מודיעין עילית קרית ספר
עש”ק פ’ ויחי י”ג טבת ע”ו}

א) מה שהקשה עמ”ש רש”י (בראשית מ”ז כ”ט) דחסד של אמת הוא שאינו מצפה לגמול, והקשה דהרי יש לו גמול מלמעלה, וגם המת יוכל להמליץ בעדו.

תשובה הדבר נכון, ואמנם יש את קיום כל המצוות ששכרו מוכן לו משמים, אך אין האדם רגיל להרגיש זאת, והפועלים עצלים, ומי שאבדו לו עשרים שקלים הרי אינו שמח באותו היום, משא”כ אם אדם הפסיד מצוה או עבר עבירה שאפילו עבירה קלה הפסדה מרובה מאוד מעשרים שקלים וכל סכום כסף, אך אין האדם שת לבו לזה כ”כ, ומתנחם ועובר לסדר היום [הגראי”ל שטיינמן שליט”א, צדיק כתמר יפרח].

ואמנם אין לנו מושג באבות הקדושים, אך בודאי שזוהי המציאת בשאר כל אדם, שאם עוסק במצוה ויציעו לו סכום כסף אם יתבטל ממנה, הרי הוא עלול להסכים לבטל המצוה, וגם אם לא אך יתכן שבלבו יתעצב על הפסד הממון, ועכ”פ ירגיש בעצמו שאדם טוב הוא שהסכים להפסיד סכום זה בשביל המצוה.

ולכך חסד שאין מצפה לגמול נקרא חסד של אמת.

ב) מה שהקשה עמ”ש במדרש לקח טוב בקרא דויגד ליעקב הנה בנך יוסף בא אליך (מ”ח ב’), שהיה א’ מבני יוסף, והקשה הרי בקרא שלפנ”ז נאמר ויקח את שני בניו עמו, לא הבנתי קושייתו, דהרי לא נאמר שלקחן עמו עד יעקב, דלעולם לקחן עמו לכיוון יעקב אך מנ”ל שלקחן עד אליו, וז”ל הפסוק, ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים ע”כ.

[אכן ראיתי שהרא”ם כתב דלכך לא פירש”י כך שהיה אפרים מטעם קו’ זו, אך להדעה הנ”ל צ”ל דאינו מוכרח וכמ”ש].

ג) ומה שהקשה עוד כשאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור וכו’, דהוה ליה למימר זה כבר כשאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שיקדים מנשה לאפרים.

תשובה עיקר הקפידא שהיתה ליוסף להקדים את הבכור היינו על הברכה, שמשמעותה גדולה, ועיין גם בזוהר הק’ דברכה אותיות בכרה [לענין יעקב שנטל הבכרה לזכות בברכה], אבל באמירה גדירא אין קפידא ומי שירצה יקדים.

ד) מה שהקשה עמ”ש רש”י (זכריה י”ג ז’), בהא דכתיב שם, חרב עורי על רעי ועל גבר עמיתי נאם ה’ צבאות הך את הרעה ותפוצין הצאן והשבתי ידי על הצערים, וכתב רש”י, על הצוערים, על השלטונים הצעירים מן המלכים ויונתן תרגם ותפוצנה הצאן ויתבדרון שלטוניא ותירגם על הצוערים ממונים שלהם השניים להם וכן ת”י המקרא הזה באומות חרבא איתגלי על מלכא דבבל ועל שלטוניא חבריה דכוותיה דדמי ליה אמר ה’ צבאות קטול ית מלכא דבבל ויתבדרון שלטוניא ואין לשון התרגום הזה נופל על ישראל שלא מצינו בתרגום ובמקרא שלטונין בישראל אלא מלך ושרים ותרגום שלהן רברבין, עכ”ל רש”י שם, וצ”ע, דבתרגום בפ’ לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ”ט ט’) תרגם אונקלוס, שלטון יהא בשירויא.

תשובה הנה הקושיא לכשעצמה קו’ אלימתא היא, ואיני יודע אם יעלה בידינו לתרצה אל נכון, אכן הנה יש לברר כונת רש”י, דהיינו שרצה לפרש דברי הת”י שם על האו”ה ולא על ישראל, משום שעל ישראל לא שייך בתרגום שיהא כתוב שלטונין, דגם השררות שמצינו בישראל לא היה תרגומן שלטונין אלא רברבין, וא”כ ע”כ שלא לזה כונת התרגום יונתן כאן.

לפ”ז י”ל דכוונת רש”י רק בת”י, ר”ל דאמנם מה שהוא שלטונין בל’ הת”י אינו לשון שלטונין בתרגום אונקלוס, ומה שהוא ל’ שלטונין בת”א אינו כך בת”י, וכונת רש”י שעניין שלטונין לא מצינו זאת בתרגום יונתן [ה”ה בתרגום אונקלוס לא מצינו את המילה המקבילה לזה], ולכך לא קשיא מידי, וידוע שלשונות התרגום אונקלוס ות”י משונין זמ”ז, ומו”ז הג”ר מנחם מנלי סילבר שליט”א [שהוא בקי גדול בענינים אלו] אמר לי דגם ל’ התרגום תהילים ייחודי משאר התרגומים.

אך באמת הקושיא היא גדולה, וצל”ע היאך אפשר לתרצה.

ה) מה שהקשה עמ”ש בפרשתין דלעיל פ’ ויגש אל תרגזו בדרך, ופרש”י אל תעיינו בדבר הלכה וכו’ וע”ש בתוס’ השלם, וצ”ע דהרי רק לעיוני אסור אבל למיגרס שרי כמ”ש בתענית י’ ב’.

תשובה כנראה יש כאן חשש שמא ימשכו לדבר הלכה ויבואו לידי עיוני, עי’ עירובין מ”ג, וכן בירושלמי אמרו על ריש לקיש דמשכיה שמעתתא ויצא חוץ לתחום, ע”ע עירובין נ”ד גבי ר”א בן פדת ובמעשה דנמצא נחש כרוך וכו’.

ו) ומה שהקשה גבי פרשה הנ”ל דאי’ במדרש תנחומא כיון שהכירוהו ליוסף בקשו להרגו וכו’, דהרי מעיקרא רצו כבר להרוג או ליהרג עליו כדי להביאו ונתחרטו ממכירתו.

תשובה לכאורה אלו מדרשות חלוקות, [ושייך ג”כ באותו המדרש], וי”ל עוד דאחר שהכעיסן הרבה שאמר להם מרגלים אתם וכל הענין, ועכשיו הכירו שיוסף הוא, וא”כ לא חשד בהם בודאי, ועל חינם ציערן, וע”ז כעסו עליו.

וכן מה שלקח את בנימין, שהרי הכיר את יעקב וידע שזה יצער אותו, וכל הענין שם קיבל משמעות אחרת כאשר נודע להם שזה יוסף.

ח) ומה שהקשה הג”ר יעקב סוקל [ר”מ דבית מדרש עליון] ע”ד רש”י מ”ו ל’ שהיה יעקב סבור שיתבע הקב”ה מיתתו של יוסף, דממ”נ אם היה זה סכנה מה ששלחו יעקב א”כ מ”ט שלחו, ואם לא היה הדבר קרוב שיהרגוהו א”כ מ”ט היה סבור שיענש.

תשובה הנה גם לדרך שהלך בה השואל לק”מ, דיעקב לא התבונן שיש כאן סכנה והיה עליו להתבונן (ועיין מ”ש לעיל גבי אל ישנה אדם וכו’, ומ”ש לקמן בכמה תשובות בפ’ שמות ח”א סק”ג), אבל אפשר לפרש דקפידת יעקב שהיה עליו להגן בזכותו כיון שהובטח שאם הוא בן עוה”ב לא ימות אחד מבניו בחייו כמ”ש רש”י לעיל ל”ח ל”ה.

היינו כעין קפידת אליהו על ריב”ל שנהרג אדם בתחומו ולא הגינה זכותו עליו.

ט) מה שהקשה עוד רי”י פרבר מ”ט שינה רש”י מלשונו הכא והתם, הנה להאמת אני הייתי סבור דהיינו הך, ורש”י סתם כאן וסמך עמ”ש שם, וכמו שביארתי וכנ”ל, אכן גם את”ל דמדרשות חלוקות הן י”ל דרש”י רצה השמיע ב’ הדרשות, ולכך כתב כל דרש במקו”א וכעי”ז כתב ר”ח דואלאז’ין.

ט’ סיון תשע”ה בס”ד

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

א.

איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז”ל, ככה אתו אתו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.

והנה כתב התה”ד סי’ קל”ט, ד’צריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע ואין לבלוע הזית של מצה מעט מעט’, והובא בכל הפוסקים באו”ח סי’ תע”ה (ב”י, ד”מ, מ”א סק”ד, פר”ח וש”א, וכן במ”ב סק”ט), ולכאורה תקשי ממכילתא זו, דבתה”ד שם שהביא דברי התו’ ס”פ ג”ה דף ק”ג ב’, חזינן שכונתו על בליעת כל המצה כא’ ממש שאין לך חפזון גדול מזה, [ומ”ש בגמ’ קי”ד ב’ אכלן לחצאין יצא דמשמע דיעבד דייקא כמש”ש הגר”א, היינו שלא יאכלם בחצאין ממש אלא באכילה א’ בלא להפסיק, ואין הכונה לאכול בחפזון ממש].

תשובת מרן שליט”א: אין חייב בחפזון.

{ כלומר דבשאר שנים אינו חיוב, דהרי אינו מדין חפזון.

}

ב.

בהנ”ל.

ראיתי שהובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב ז”ל מקור לדברי התה”ד מדברי הירוש’ רפ”ו דנזיר, רבי בא בן רבי מלל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אמר רבי יוסי בי רבי בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית, וצ”ע מאי ראי’ מייתי מהתם, דהירוש’ הוא דעה מחודשת שצריך להכניס כל המצה בפעם א’ לפיו, וזהו גם אם אינו בולע בב”א כלל, וכדין אבר מה”ח להסוברים כן (עתוס’ הנ”ל ועה”ש יו”ד סי’ ס”ב סי”א), וזהו גם לעיכובא להירוש’ [ודלא כהבבלי שם], עיין שם בפי’ ק”ע ז”ל, ודינא דהתה”ד אינו על מעשה ההכנסה כלל אלא על הבליעה וגם אינו לעיכובא.

תשובת מרן שליט”א: אין מוכרח.

ג.

ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

וא”כ ראיית הב”י ג”כ ממה שהותר לה להתקשט בימי נדותה, ש”מ שמותר לו להסתכל בה ג”כ, וכ”פ בשו”ע שם.

ושאלתי את מרן שליט”א במכתב אחר, דהנה כתבו איזה מחברים לאסור על חתן שפירסה אשתו נדה להסתכל בכלה, והוקשה לי דבגמ’ פ”ק דכתובות דף ד’ א’ איתא אפירסה נדה, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

ואז השיב לי מרן שליט”א ע”ז בכי”ק בזה”ל: ‘היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך’.

ואמנם השתא לפ”ד הב”י שמקור ההיתר להסתכלות כימי נדותה, מהא דשבת ס”ד ב’ שמותר לה להתקשט בפניו שלא תתגנה, א”כ ה”ה בכלה כל ל’ יום כיון שמותר לה להתקשט שלא תתגנה.

תשובת מרן שליט”א: נכון { ר”ל דלפ”ד הב”י באמת יהא מותר.

}.

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי { אין התשובה מובנת, ואכן חסרה תשובה א’ במכתב [והושלמה ממכתב אחר] ויתכן כי זו התשובה החסרה, ותשובה הנוכחית קאי על השאלה הבאה, אשר שם יתכן יותר לקשרו לענין שם.

}.

ה.

ראיתי [לפני זמן רב] בס’ אעלה בתמר בשם מרן ז”ל דהקורא בהברה אחרת לא חשיב כקורא בכל לשון אלא כקורא בלעגי שפה בלה”ק, וק”ל ממש”כ הר”ן ז”ל ברפ”ק דנדרים ב’ א’, ואיכא למידק לר”י דאמר לשון נכרים הם, – מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי, עכ”ל הר”ן.

תשובת מרן שליט”א: אין מביאין ראיה משיבוש { אין כונת התשובה ברורה, ואבאר את הקושיא, דמבואר בר”ן על תיבות אלו דאף שעיקרן הן מלה”ק אך מ”מ כיון שנשתבשו חשובין כל”א, וה”ה הברה משובשת דינה כל”א, וממילא אין בקריאה זו איסור ‘לא דקדק באותיותיה’, אכן יש מקום ליישב דהתם מוכחא מילתא משום ששאר לשונם אין לו שום שייכות ללה”ק, משא”כ בהברה משובשת שכל הלשון הוא שיבוש מלה”ק שאני, דבזה הרואה אומר שהוא מתכוון לקרוא בלה”ק אלא שהוא עילג לשון.

}.

ו.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י”ב ל”ח, ערב עלה אתם ערב רב עלה אתם וגם ערב רב עלה אתם מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.

ושם בפרק יג גרסי’ ד”א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.

וא”כ סתרן אהדדי.

ובמכילתא דר’ ישמעאל מצאתי דעות בזה, אבל ליכא התם למ”ד שהיו ה’ כיו”ב, אכן בהגהות הר”ס אוחנה (הנקראין הגו”ב לחכם קדמון ספרדי) גרס גם דעה זו ושמא שום ספר נזדמן לו שכתוב בה כך, אבל מ”מ קשיא סתמא אסתמא.

תשובת מרן שליט”א: גרים שלושה ועבדים חמישה { צ”ע חילוק זה מנ”ל, דהרי בברייתא נאמר בתרוייהו ‘גרים ועבדי’, ואולי כונתו לחלק בין ערב רב לבין עבדי ישראל, וה”ה גרים שעבדו את ישראל קרויין עבדים בלשונו, וכן עבדים שיצאו עם הערב רב קרויין בלשונו גרים.

}.

א’ אד”ב תשע”ד

לידידי הג”ר חיים הכט נ”י

בדבר משה”ק משם זקנו שליט”א בהא דיומא נ”ז א’ נתערבו לו דמים בדמים דקאמר עד השתא קרו לן טפשאי והשתא קרו לן טפשאי דטפשאי, והקשה ואיהו מאי סבר, דהא באמת לכאו’ היינו הך דמ”ש נתערבו לו דם פר בדם שעיר קודם כל המתנות, דקי”ל אם יתן פ”א הו”ל מקדים למעלה דשעיר קודם למעלה דפר, ה”ה כשנתערב אחר למעלה דפר, אם יתן פ”א למטה ז”פ ופ”א למעלה הו”ל מקדים למטה דשעיר קודם למעלה דשעיר, וא”כ מאי ס”ד כלל לחלק.

ע”כ.

תשובה

נראה לחלק בין שינה הסדר בב’ קרבנות לבין שינה בקרבן א’, דאע”ג דאהני חוקה שלא יקדים שעיר לפר, וה”ה במתנות דכל חד וחד אהני שאם חסר א’ מן המתנות לא עשה ולא כלום, מ”מ אם הקדים מתן דם למתן דם חבירו, ס”ד דלזה לא אהני חוקה, וה”נ הוי ס”ד דלהגרלה לא אהני חוקה משום דלאו עבודה היא, ואיכא תנא דס”ל הכי למסקנא, וה”נ דברים הנעשים בחוץ לא מעכבי ואיכא למ”ד אפילו בבגדי לבן בחוץ.

ומה דהוה ס”ד לחלק במתנות, משום דבעלמא לא מעכבי מתנות יותר מא’ וה”נ קאמר בשיריים לר’ נחמיה אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי, וה”נ דס”ל דשירים בעלמא מעכבי, ולולי זה לא מעכבי, ואע”ג דבחוץ נינהו מ”מ עיקר הסברא דמה דבעלמא לא מעכבא הוה ס”ד דעכ”פ סדרא הכא לא מעכב, משא”כ מה דתליא בסדר קרבנות יוה”כ עצמו בזה אין סברא דלא אהני חוקה, דכל מה דשייך ליוה”כ עצמו יותר שייך ע”ז חוקה לעכב, כמו שדעת כמה ראשונים על פיס של קטרת ותה”ד שהי’ שוה בכלן ביה”כ, (וכן יש דיעה בתו’ לעיל, וע’ בכ”מ רפ”א מה’ אה”כ מה שהביא תמצית דעות הראשונים בזה), וה”נ י”ל דס”ד במתנות של כ”א בפ”ע אבל דמשונה מתנותם משאר מתנות, ס”ד לדמותם עכ”פ לזה דלא מעכבי טפי ממתנה א’.

וה”נ יש להביא ראי’ לזה מדתנן בסוף פרקין הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה וכו’, נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יחזור וכו’, וכן בהיכל וכן במזבח הזהב שכלן מתנה בפ”ע, ר”ש ור”א אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל ע”כ.

ומבואר לגבי נשפך הדם דשאני מתנות של כ”מ שמזין לענין זה ולא שמענו בנשפך אחר שהזה למטה דיחזור ויזה בתחילה למטה דאין חילוק בזה.

ועפ”ז הי’ הס”ד לחלק גם בסוגיין לגבי הזה למטה קודם שהזה למעלה דע”ז לא כת’ חוקה לעכב.

ויש מקום לברר ענין זה בפנים (כעת אין עמדי שום ספר לעיין בו).

תמצית הדברים דיש חילוק בין עבודות דשייכי בחול לעבודות דיוה”כ ואע”ג דבפנים אין חילוק ס”ד דעכ”פ נחלק שלא יעכב הסדר.

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא משה סילבר שליט”א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע”ה י”ג טבת ע”ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: רש”י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי – שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר – זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו – יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ”ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

תשובה

שאלה זו שאלתי להגרח”ק שליט”א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו”ס שו”ת עם סגולה חלק א’.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי.

וה’ יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ”ב א”כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי”ז שאלתי להגרח”ק שליט”א על יואב דאמרי’ בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו’ [שעי”ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת”ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי”ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ”מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו’.

שאלה: מבואר ברש”י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ”ב – א”כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח”כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון – כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן – אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו”מ עי’ שהבאתי המ”מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ”ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על “בל תוסיף”, שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע”פ שודאי אינו הגון.

ויעוי’ בס’ ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה”ט שכתב וז”ל, שצ”ל בשר עוף מן התורה מותר דאל”כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע”פ דין האו”ח סי’ קפ”ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג’ אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד’ וכן בשבת י”ד ע”א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ”ל.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ צ’, ועיין בשבת דף י”ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא”ר ביבי א”ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ”מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ”פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב”ם פ”ב מממרים ה”ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ”פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ”ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב “גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם”.

מה מחמד אדם יותר: האם גזל – או עריות.

דלכאורה עריות, וא”כ צ”ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ’ שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב “ואפי’ הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו’ ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר”.

וצ”ב למ”ד עובר ירך אמו, א”כ הו”ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס”ט סע”א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי”ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ”ב – הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד”כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה’ סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה”ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי’ כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו’ לחו’ לעשות המצוה וא”כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע”ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר”י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי”ד פסקו ‘המוציא מחבירו עליו הראיה’, חשוקי חמד ב”מ ו’ ב’.

***

מה שהקשה הג”ר עזרא קנזביץ נ”י מק”ק אופקים יע”א, בהא דאשכחן בתרגום אונקלוס, שתרגם קרא דאי’ בדברים פרק כט פס’ ט אתם נצבים היום כלכם לפני ה’ אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל, ותרגם אונקלוס: אתון קימין יומא דין כולכון קדם יי אלהכון רישיכון שבטיכון סביכון וסרכיכון כל אנש ישראל, ומאידך בר”פ שופטים, דברים פרק טז פס’ יח כתיב, שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק, ותרגם שם: דיינין ופורענין תמני לך בכל קרוך דיי אלהך יהיב לך לשבטך וידינון ית עמא דין דקשוט ע”כ וצ”ע אמאי שינה לשונו הכא והכא, דכאן תרגם השוטרים סרכיכון וכאן תרגם פורענין.

תשובה – הנה באמת זהו שינוי לשון בתרגום, ויש להתבונן בזה, ונראה דיש חילוק בעצם האיזכור של שוטרים בב’ המקומות, דהנה בר”פ שופטים לא נזכר זה כלל בהקשר לשררה וחשיבות, אלא דין מינוי הוא שצריך למנות אנשים שיוכלו להעניש בציווי הדיינין, וכמו שתרגם תרגום יונתן: דינין קשוטין וסרכין אלימין, ר”ל חזקים ותקיפים, ובמדרש לקח טוב לרבינו טוביה ב”ר אלעזר [המכונה פסיקתא זוטרתי] איתא: ‘ושוטרים אלו שוטרי ישראל בעלי אגרופים המכריחים את העם לשמוע דברי תורה למען לא ילכו איש בשרירות לבו’.

משא”כ כאן בר”פ ניצבים שמצד השררה שלהם נזכרו כאן, וכדפרש”י החשוב חשוב קודם, והיינו משום שמינו אנשים חשובים לכך כנצרך.

וממילא כאן שנזכר בהקשר לשררתם נזכר זה בשם הכבוד שיש ע”ז בל’ ארמי, והיינו דבל’ הארמי יש לזה ב’ תרגומים, א’ שמדגיש יותר ומבטא את תפקידם ותוקפם, וא’ שמבטא את שררתם וחשיבותם, ולכן שינה אונקלוס לשונו לתרגם כאן כך וכאן כך.

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט

א) דף כה.

רש”י ד”ה בר ביניתוס, אוזיף הלוה.

אשמח בביאור כוונתו בזה.

ועיין רש”ש וצ”ב.

ב) דף לב.

רש”י ד”ה מתני’ אחד דיני ממונות, בדרישה וחקירה, חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת עכ”ל, יש להעיר מדוע שינה מסדר המשנה וכתב חקירה ואח”כ דרישה.

ועיין רש”י שברי”ף ובנמוקי יוסף.

וע”ע בספר משכן העדות שער ג פ”ג (כה – ד) שביאר מדוע דרישה קודם חקירה, עיין שם.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלום רב

א.

רש”י מתרגם המילה אוזיף, ועי’ מה שכתב הר”י קאפנטון בכללי התלמוד שעל מפרש א”א להקשות אם אומר דבר פשוט מכיון שזה תפקידו, ויש לזה קצת סתירה מהרא”ה בריש קידושין, אבל היסוד הנ”ל של הרי”ק הנ”ל [שהיה מדורו של הנ”י] מיישב הרבה קושיות.

ב.

המשנה הקדימה דרישה כסדר הפסוק.

ורש”י כנראה הקדים לפי סדר הדבר העקריי והפשוט יותר.

בכבוד רב {וכתב אלי: חקירה יותר עיקרי מדרישה?.

וכתבתי אליו: הכונה שזהו יותר בסיסי בשאלות ששואלים מצד פרטי המקרה, ר”ל שהפרטים הבסיסיים במקרה הנידון בב”ד שייכים לחקירה.

וכתב אלי: מה החילוק בין דרישה לחקירה.

וכתבתי אליו: זה שבע חקירות וזה שאר החקירות שאירעו שם במקרה.

ר”ל יש דין היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שעה באיזה יום וכו’ ויש בדיקות מלבד זה כגון עוקצי תאנים לבן זכאי שזה אינו מהשבע דברים הבסיסיים.

וכתב אלי: שאילתי אם יש חילוק בין דרישה לחקירה.

וכתבתי אליו: החקירות הם שבע הבסיסיים והדרישות הם כל השאר, וכלשון הגמרא דף ט ע”ב כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות וקמיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ע”כ.

וכתב אלי: דרישות=בדיקות? [ע”כ דברו], וי”ל שכן הוא אע”פ שלע”ע אין לזה הכרח ברור.

}

***

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו

{נשאלתי, במה דקי”ל שמיטה של ת”ח אין מניחין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה וכו’, מה הדין להניח תחת המיטה שמיכות פוך כשאינם בשימוש בימות החמה.

}

תשובה

גרסינן בבבא בתרא דף נ”ח א’, וז”ל, מטה של תלמידי חכמים כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס, ופי’ ברשב”ם וז”ל, כל שאין תחתיה כו’ – דאמרינן בפסחים (דף קיב) אוכלין תחת המטה אפי’ מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן.

דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט.

אלא סנדלים בימות החמה – שמניחים שם עד ימות הגשמים שיצטרך להם.

לאוצר בלוס – בסמ”ך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול (דף עו:) עיסה מעורבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס (גיטין דף סז) מינין הרבה מעורבין בתוכה ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניחין תחת מטתן אוכלין וכלים עכ”ל.

ולפ”ז יתכן לכאורה דלאו דוקא סנדלין אלא כל מה שאינו אוכלין שרי להכניס תחת המטה.

אכן כתב ברש”י סוכה דף כ”א ב’, וז”ל, להכי נקט גבי מטה מנעלים וסנדלים, דאמרינן בבבא בתרא (נח, א): איזהו מטה של תלמידי חכמים – כל שאין תחתיה אלא מנעלים של בעל הבית בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים, שנותנים שם כשהוא בא לשכב ולישן חולץ מנעליו ונותנן תחת מטתו, אבל לתת תחתיה דברים אחרים – גנאי הוא לו, שמרגיל בני הבית לשם עכ”ל, ולפ”ז כל מה שיניח תחת המיטה הרי זה בכלל גנאי כיון שמרגיל בני הבית לשם.

ויתכן דגם הרשב”ם מודה להא, דהרי אי איתא דבאמת כל מידי שרי חוץ מאוכל, לא הו”ל לתלמודא לסתום שרק סנדלין שרי וצ”ב.

וראיתי שכתב בפי’ רבינו גרשום שם וז”ל, כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה.

לפי שבימות החמה שאין טיט נועלין מנעלין ומשמרין הסנדלין עד לימות הגשמים ואותן סנדלין יהיו מונחין תחתיהן בימות החמה ולא יותר.

וכן בימות הגשמים [משמרין] המנעלים לפי שאסור להניח אוכלין ומשקין וכלים אחרים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהן עכ”ל.

והזכיר הר”ג בלשונו ‘וכלים אחרים’, ולאו דוקא אוכלין ומשקין, וצריך ביאור מ”ט לא יכניס כלים אחרים, ואולי בכלי אוכלין ומשקין איירי, דחיישינן שמא יכניס אוכלין עצמן או כלים ובהן אוכלין, ולפ”ז מ”ש בגמ’ סנדלין ה”ה כל מה שאינו כלי אוכלין, ואולי י”ל לאידך גיסא שת”ח אינו מניח שום כלי תחת מיטתו כי היכי דלא לשתלי ויניח בטעות אוכלין תחת המיטה.

ויעויין מה שכתב ברש”ש מסכת בבא בתרא שם וז”ל, סנדלין בימה”ח כו’.

עיין פר”ש.

ולע”ד הנל”פ בהפך דדרך סנדלין לנעול בימה”ח ולכן כשחולצן קודם שינה (עיין יומא (ע”ח ב’) האי מאן כו’ ליסיים מסאני וליגני) מניחם תחת המטה.

וכן תפרש במנעלים בימות הגשמים.

אח”ז ראיתי שכוונתי בזה לפרש”י בסוכה (כ”א ב’) וע”ש שהיה לפניו הגירסא בהפך עכ”ל.

והמאירי שם כתב וז”ל, וכן מטה של תלמיד חכם שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ולא שיעמיד שם כלי תשמיש עד שיצטרכו בני ביתו לילך שם לפעמים ליטול את הכלים עכ”ל.

ועיקר דבריו הם כפרש”י דסוכה, אבל יש להסתפק האם כונתו כפרש”י לגמרי דהיינו מה שמוריד כעת לצורך השכיבה והקימה, או דקאמר ג”כ ע”ד הרשב”ם והר”ג דהיינו מה שאינו לובש כעת, אבל שאר כלים שהם בשימוש אסור, ומלשונו ‘כלי תשמיש’ משמע קצת כצד השני הזה.

אכן לכאורה לר”ג עכ”פ ברור דה”ה כל מה שאינו שייך לימוה”ח בקיץ וכן איפכא, יהא שרי להניח תחת המיטה בקביעות, דמ”ט נוהג הת”ח איסור להכניס מה שאינו סנדלין ובסנדלין מקיל, כיון דבכל שאר דברים שהן בשימוש תדיר חייש שמא יבואו בני הבית הרבה פעמים לשם, דהרי מכל טעם שיהיה לא גזרו על סנדלים בימות החמה כיון שאין דרך להרגיל עצמן לבוא לשם, אבל מה שמניח בקביעות לכמה חדשים לא חיישינן שמא יבואו בני הבית לשם כ”כ, וא”כ ה”ה כל מידי כגון שמיכות פוך כאשר מצניעין אותן לכל ימות החמה, ואין בדעת בני הבית להשתמש בהן כלל בימות החמה, דינן כסנדלין בימות החמה שמותר כיון שאין משתמשים בהם כלל.

אבל לפרש”י הנ”ל [וכמ”ש הרש”ש] דמיירי במה שרוצה עתה להניח על מנת לשכב ולישן, לכאורה שמיכות א”א להניח, ואדרבה הא קאמרינן דוקא סנדלין בימות החמה [או בימה”ג לכל גירסא כדאית לה], כיון שעתה צריך לשכבו ולקומו, אבל כגון סנדלין בימות הגשמים שאינו צריך כעת לתחת המיטה אלא למקום איחסון בעלמא, משמע בהדיא דלא, ולפ”ז ה”ה שמיכות שאינם בשימוש שצריך למקום איחסון ולכן רוצה להניחן תחת המיטה, בזה אין להניחן תחת המיטה, שכן אינן בכלל מנעלים שהן ההכרח לצרכי השכיבה והקימה.

ויעויין מה שכתב החתם סופר בבבא בתרא שם, וז”ל, ואמר מטתו של ת”ח אין תחתי’ אלא סנדלין ומנעלים פי’ שאיננו שוכב על מטתו אלא לנוח מיגיעו’ ומיד שניעור אינו מתעצל וקם בזריזו’ לתורה ועבודה ואין לו אלא הכנת סנדלין ומנעלי’ לקום ממטתו אך העם הארץ עצל שוכב על מטתו וכל רעיוניו על משכבו סליקו כל תאותיו וחשבנותיו וערמומיותיו ותחבולותיו על משכבו סליקו וכדכתי’ גם השובע לעשיר אינו מניח לו לישן א”כ מטתו כאוצר בלום עכ”ל.

ולפירוש החת”ס הכונה למנעלים וסנדלים דוקא, והכונה למה שהולך ללבוש כעת, וא”כ כ”ש ששמיכות אינן בכלל, וכמו שכתבנו בדעת רש”י הנ”ל.

אכן ראיתי בשו”ת ציץ אליעזר חי”ט סי’ נ”ו, שרצה להתיר מטעם אחר הניח כלי מיטה ע”י המיטה, וכתב וז”ל, וא”כ נלמד גם זאת מדברי רש”י, דמכיון שהטעם הוא רק כדי שלא ירגיל בני הבית לשם, א”כ כשנתן לשם רק כלי המטה בארגז המיוחד לשם לכך לא שייך הך דלא ירגיל בני הבית לשם מכיון שיודעים שנתונים שם רק כלי המטה וכו’, וזה שלא הוזכר מזה בגמ’ הוא מפני שמטותיהם לא היו עשוים בכזאת בארגז המיועד לכך תחת המטה, ועל הרצפה לא שייך מלהזכיר מזה כי משום אחד לא היה מניח בכזאת כדי שלא יתלכלכו.

ומכיון שבאנו לכך, תו אפשר כבר להחיל נוספות לזה גם הטעם שהנך כותב, ושיהא זה אליבא דכו”ע, והוא, מכיון שעשוי מלכתחילה ב’ דברים יחד ארון לאיחסון הבגדים ועליו נוסף מטה, ושייך לומר דלא מקרי תחת המטה כסתם מיטות עכ”ל.

לסיכום לדעת ראשונים נראה להקל בזה לגמרי, והם הרשב”ם והר”ג ואולי גם המאירי, והציץ אליעזר כתב להקל לדעת רש”י מטעם אחר { ואם כי יש לדחות שסברת הציץ אליעזר שייכא רק בדבר שהוא בעצם לצורך סדיר של האדם ההולך לישון, כמו סנדלים וכו’ לגי’ רש”י עיין לעיל ובדברי הרש”ש שהבאנו, משא”כ בדבר שהוא לאיחסון בזה לא שייך קולא זו, וילע”ע, אבל מ”מ א”צ להחמיר כ”כ בדבר זה וכמש”כ.

}, ולכך כיון שבלאו הכי אינו אלא הנהגת ת”ח ולא חיוב [וגם לא הובא בר”מ ושו”ע], כ”ש היכא שיש להקל כנ”ל, ולכן נראה שא”צ להחמיר בנידון זה.

הלכות ק”ש

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש’יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית’.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: ‘ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית’.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון ‘מעשה רוקח’, לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים ‘עבודת השם’ שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו’.

יעקב י.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

א) משנה דף מ.

אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע בעיבורו של חדש זה אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה

ויש לעיין, חדא, מדוע קתני מתניתין אחד אומר בשנים, בשלשה כו’ הול”ל אחד אומר באחד בחודש כו’

ועוד מדוע קתני מתניתין בשלשה, בחמשה, הול”ל בשנים בארבעה וצע”ק

ב) רש”י במתניתין ד”ה העובד ע”ז- אם מעידין בכך שואלין את מי עבד פעור או מרקוליס.

ובמה עבד – “למרקוליס” בשחיטה או בהשתחואה.

ועיין ברייתא לקמן דף מ: העובד ע”ז את מי עבד לפעור עבד למרקוליס עבד ובמה עבד בזיבוח בקיטור בניסוך בהשתחואה.

ויש להעיר, חדא, מדוע כתב רש”י בד”ה ובמה עבד למרקוליס, ולא כתב כמו שכתב הברייתא.

ועוד מדוע השמיט קיטור וניסוך וצע”ק.

ג) מא.

רש”י ד”ה תאינים שחורות תאינים לבנות – דעל כרחך בתאינים עצמן אי אפשר להרוג.

וצ”ע מגמרא מכות דף ח שמבואר שם שאפשר להרוג בתמרים וקשה לחלק בין תמרים לתאנים.

ובאמת קשה על הגמרא במכות, דלכאורה תמרי אין בהן כדי להמית וצע”ק

ד) מא: כי הוה למד בן זכאי הוה קרי ליה כתלמיד היושב לפני רבו כי הוה לימד הוה קרי ליה רבן יוחנן בן זכאי כי קרי ליה בן זכאי על שם “דמעיקרא” וכי קרי ליה רבן יוחנן בן זכאי על שם “דהשתא”

וברש”י והאי דקרי ליה בחדא מתני’ בן זכאי ובחדא רבן יוחנן בן זכאי לא תיקשי מאן דקרי ליה בן זכאי על שם “ההיא שעתא” דאמרה להא מילתא ומאן דקרי ליה רבן על שם “סופיה” קרי ליה, ויש לעיין מדוע שינה רש”י מפשטות הגמרא וכתב באו”א.

וצ”ע

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

אפשר שא’ וב’ אי”ז חידוש כ”כ, דעבידי אנשי לקרוא לב’ דר”ח ב’ בחדש שאינם יודעין בעיבורו של חדש אבל על המשך החדש מה שאינם יודעים הוא יותר חידוש.

ואחר דאשמעינן על ב’ ו’ כבר שמעינן על יותר מזה עד רובו של חודש דביותר מזה כבר אין חילוק כ”כ וכיון שלא השמיענו התנא גדר ברור אין לנו לחדש גדר שאין לו דבר קבוע וברור רק רובו של חדש שזה כבר גדר ברור.

שוב ראיתי בתפארת ישראל [יכין, סנהדרין פ”ה מ”ג] שכתב וז”ל, ויש לדקדק טובא למה נקט תנא ב’ וג’ והדר נקט ג’ וה’, טפי הו”ל למנקט א’ וב’, וא’ וג’, ונ”ל דרצה למנקט בימי החודש בגוונא דבעי למנקט בשעות, דצריך למנקט ברישא בשעות ב’ וג’, דאי הוה נקט א’ אומר בשעה ראשונה, וא’ אומר בשנייה, לא פסיקא מלתא שתהיה עדותן קיימת, דהרי בשעה ראשונה נכלל נץ החמה והרי באחד אומר תוך הנץ וא’ אומר אחר הנץ, עדותן בטלה [כש”ס מ”ב א’], ומדרצה למנקט כולה מתני’ בחדא גוונא, נקט נמי בימי החודש בב’ וג’, והא דלא נקט בסיפא דרישא בימי החודש ב’ וד’, דוגמת רישא דרישא דא’ אומר בב’, נ”ל דלהכי נקט בסיפא שלשה וחמשה, דקמ”ל דלא אמרינן מדשני המלות אלו בסופן שוין בהברה שה שה, מטעה טעי העד במספר השעות, ושמע וטעה, קמ”ל דלא תלינן בטעות כה”ג עכ”ל.

ב.

הכלל הוא בזה דמחד גיסא רש”י יותר מבאר הפשט ומאידך גיסא פחות מוסיף פרטי דינים, ולכן מחדש גיסא הוסיף ענין שהעדים אמרו שעבד למרקוליס על מנת להבהיר יותר המשך הדברים ומאידך גיסא השמיט שאר פרטי דינים בברייתא הנוגעים פחות לפשט.

ג.

כתב הערוך לנר סנהדרין דף מא ע”א ברש”י ד”ה תאנות שחורות, דע”כ בתאנים עצמן א”א להרוג, אף דבמכות (ח א) מוכח דשייך מיתה בתמרים אפשר דקים ליה להש”ס דתאנים קטנים או רכים יותר מתמרים וא”א להרוג בהן ע”כ.

ד.

זה ממש פשטות הגמרא השאלה איך קוראים לזמן הראשון ‘מעיקרא’ או ‘ההיא שעתא’ אבל שניהם אותה המשמעות.

האם כונתכם להקשות דמשמע שהמעשה היה באמת אחר כך ורק רש”י פירש שהמעשה היה מתחילה.

כנראה שרש”י היה לו סברא לומר כן שאין מסתבר להוריד מאדם גדול את התואר שלו אע”פ שכשנולד לא היה לו תואר זה, ודוקא אם המעשה כבר אירע מתחילה.

***

{יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
פ”ק קרית ספר}

שאלה – הקשה הג”ר שמאי גראס שליט”א על מ”ש בשבת י’ א’ איתא שלא ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל ששינה יעקב ליוסף ירדו אבותינו למצרים ע”כ.

ויעקב ששינה יוסף בין הבנים, משום שסבר שכיון שיוסף היה בן זקוניו, לא יקנאו בו אחיו, ואפ”ה שמעינן מיניה דאפילו אם יש סיבה לשנות בנו בין הבנים ג”כ אסור.

אך צ”ע מביצה כ”ח א’ דהנהו שב בניתא דאתו לבי רבי ואשתכח חמש מינייהו ביה ר”ח וכו’, וראה פי’ יעב”ץ על אבות פ”ה מ”י דרבי הביא לר”ח יותר משאר אחין, בשביל שילמד תורה מתוך הרחבה, וראה שם הגדולים גדולים אות י’ ס”ק קל”ז.

וצ”ע איך שינה רבי בין הבנים.

ואין לומר שכיון שר’ חייא היה לומד תורה לכך הבינו שאר האחים שמגיע לו יותר, ואין חשש שיקנאו אותו, זה אינו, דהא מכאן משמע שאפילו כשיש סיבה ג”כ אל ישנה.

עד כאן לשון השאלה.

תשובה הנה הספר שהזכיר כת”ר שליט”א אינו לפני, אבל באמת איני מבין מהם פשר הדברים, דהרי ר’ חייא לא היה בנו של רבי אלא תלמידו, ורבי רצה להיטיב עמו מאהבתו אותו, ומה שייך לאל ישנה אדם בנו בין הבנים, דכל מה דאמרינן אל ישנה היינו מי שהוא בנו, שאהבתו טבעית, וע”ז תמהים שאר הבנים מדוע אהבתו אליו יותר, אבל בכל שאר אדם לא מצאנו דבר כזה, וכי אסור ליתן לאדם אחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה, הא ליכא למאן דאמר לכאורה.

וכ”ש אם הוא משום שעסוק בתורה.

ואפילו מס אין הת”ח צריכין לשלם.

ואף שהיה ר”ח ניזון מבית רבי (עיין ס’ יוחסין אות ח’ ערך ר”ח) מ”מ לא היה בנו, וכדחזינן שהיה אוכל עכ”פ בבית שלו, ולא דמי לבן.

והדבר ידוע ומעשים שבכל יום שנותני לאורח יותר ממה שנותנין לבן (ועיין חולין צ”ד א’).

ונהי שגם אח בין האחים אין להפלות כדמוכח במגילה ט”ז סוע”א ע”ש { ר”ל שאם נותן מתנה לכל אחיו לא יתן לאחיו אחד יותר משאר האחין.

}, מ”מ אורח בין הבנים מילתא אחריתי היא.

ועוד לא הבנתי קושייתו, דהרי בן זקונים אינו טעם מספיק כדי להפלות בן אחד משאר הבנים, דהגם שנטיית הלב בזה תיתכן לשנות, מ”מ אינו כמו הטעם של לימוד התורה, ויש מקום לחלק בדברים, ומ”מ איתא בתענית כ”ג ב’ מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי אמר להו האי קאי בביתא והאי יתיב בבי כנישתא ע”כ, ומשמע דהטעם הוא משום שהיה יכול לאכול בבית, וז”ל רש”י שם, ינוקא קאי בבי כנישתא קמי רביה ולא אתי כולי יומא ע”כ.

אכן שמא היה מקום לפרש כפשוטו, שמשום שעוסק בתורה נוטל יותר, כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה יותר ויל”ע.

ומש”כ שסבר יעקב שכיון שיוסף היה בן זקונים לא יקנאו בו אחיו, זה מנא ליה, דשמא לעולם לא ידע יעקב שעשויין לקנאות, או דסבר שעדיפא ליה ליוסף מעלה זו מ”מ, דהקנאה אינה גרועה כ”כ, וזה גופא אמרי’ בגמ’ דלאחר מעשה אנו למדין שלא היה לו לעשות כן.

וכן אהא דחולין צ”א סע”א דגרסי’ ויאבק איש עמו עד עלות השחר אמר רבי יצחק מכאן לת”ח שלא יצא יחידי בלילה, ותימה היאך יעקב עשה כן, אלא דלא שייך להקשות, דמהא גופא ילפינן שלא לעשות כן, וה”ה נימא הכא.

{וה’ יראנו נפלאות מתורתו}

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א

סנהדרין מד.

רש”י ד”ה הראוי לשריפה כסף וזהב ובגדים עכ”ל.

ועיין ספר יהושע פרק ז פסוק כד “וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עָכָן בֶּן-זֶרַח וְאֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הָאַדֶּרֶת וְאֶת-לְשׁוֹן הַזָּהָב” כו’.

ויש לעיין מדוע רש”י שינה מסדר הפסוק.

אולם עיין פסוק כא “וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד”, וצ”ע בכל זה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

רש”י נקט בסדר התורה בשמות יב וכמ”ש במכילתא שם חביב האחרון שהשמלות חביבות מן הכל.

ואפשר דכיון שביהושע יש שינויים בסדר נקט רש”י כבר בבסדר התורה.

* **

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

כתב רש”י שמות כ”ב כ”ה, עד בא השמש תשיבנו לו כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה ע”כ.

והקשה כת”ר מאי שנא הכא דנקט זמן שצריך להחזיר וכאן נקט עד אימתי צריך להחזיר, ולא כתב אימתי צריך להחזיר אם בעה”ש או בצה”כ.

תשובה הנה ל’ השאלה אינו מדוקדק, דזהו פשיטא דאי אזלינן בתר יום ולילה א”כ בכל דוכתא מדאורייתא היום מתחיל מעה”ש, (עיין מגילה דף כ’), אלא כונת השאלה מ”ט לא נזכר זמן עה”ש.

ונראה דתלא קרא מילתא בבא השמש בין לענין השבה בין לענין גמר זמן ההשבה, כיון דמינכר טפי, וממילא שמעינן ג”כ בעה”ש [דמה”ט לא גזרו חכמים זמן קודם השקיעה באכילת בשר שלמים כיון דמינכר, אלא רק באכילת תודה שזמנה כל הלילה י”א דגזרו על אכילתה כיון דלא מינכר עה”ש, ואכמ”ל], וי”ל עוד דכיון דלאו כו”ע קיימי בזמן עה”ש כמבואר בברכות ריש דף ט’, א”כ ממילא זמן עה”ש אינו זמן גמור, דכיון שהוא קם אחר עה”ש ממילא יש להשאיר אצלו המשכון עד זמן קימתו.

ולהכי לא קאמר זמן תחילת היום.

ולשון הגר”א פשטי’ דקרא כאן בכסות לילה ולהחזיר לו קודם הזמן שיצטרך שלא יצטער וכמ”ש במה ישכב.

ולפ”ז א”ש מ”ט נאמר בל’ זה ‘עד בא השמש’, דאתי לאשמעינן גם ענין זה.

ואידך קרא ג”כ גבי כסות לילה מיירי, וכסות יום לא אצטריך קרא דממילא שמעינן לה מכסות לילה.

וז”ל ס’ הכתב והקבלה (לתלמיד רע”א) ונ”ל גם דעת רז”ל דהכתוב מדבר בכסות לילה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דהא במדרש תנחומא אמרו אמור מעתה שאין צריך להחזיר לו במה שיישן שנאמר עד בא השמש במה ישכב הרי צנה פוגעת בו בלילה ע”כ אבל מדאמר קרא במקום אחר דברים כ”ד לשון כבא השמש וכאן שינה בלשונו לומר עד בא השמש אע”ג דיש בלשון זה משמעות לשון בבוא השמש דהרי מצאנו מלת עד להוראת ענין המשך הזמן וואהרענד דער צייט כמו עד כה ועד כה מ”א י”ח עד גשתו עד אחיו בראשית ל”ב מ”מ מדהוציא כאן לשון עד שיש במשמעותו ג”כ הגבלת זמן ביס כמו עד אשר תשוב חמת אחיך עד אם דברתי לכן דרשוהו רז”ל כדרכם שבא להורות שנוהג בו הגבלת זמן השבה מהתחלת היום עד סופו והיינו כסות יום ביום מודים הם דהמקראות עצמן בכסות לילה מדברות כבעלי הפשט ואין המקרא יוצא מידי פשוטו אמנם כסות יום הוא נלמד ממלת עד לבד שיש במשמעותו שתי כוונות המתחלפות כנזכר והוא כמשפט צדדי וכן דרך בעלי התלמוד בכ”מ עמ”ש בתחלת בראשית תדע שכן הוא שהרי פרשת כבוא השמש דא”א לפרשו כ”א בכסות לילה בכל זאת אמרו שם בספרי השב תשיבנו לו את העבוט מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה הנה ראו רבותינו לרבות שם כלי יום ביום מכפל לשון לבד ע”כ.

ובס’ רביד הזהב (הוב”ד בהכתב והקבלה) בשם הירושלמי מפרש עד בא השמש היינו זריחה וכפשטי’ דקרא, ולפ”ז ג”כ לק”מ.

בע”ה עש”ק פ’ האזינו י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – ז”ל בעל הטורים דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, כפי הפשט האזינו השמים פירוש יושבי הערים הגדולות בצורות בשמים.

ותשמע הארץ יושבי הארץ, פירוש יושבי כפרים וערים הקטנים ע”כ.

ותמוה דהרי כל ישראל אז היו במדבר ולא בכרכים ובכפרים.

ואת”ל שדיבר משה אל דורות העתידים, פשיטא, דמאי ס”ד דלא שהוצרך לפורטן.

תשובה – הנה ראשית כל יש לידע דשבט ראובן וגד כבר הי”ל ערים אז, והיו גם כפרים כדכתיב ויאיר הלך וילכוד את חוותיהם, ומתרגמינן כפרניהון.

אמנם בל”ז לק”מ דברי התורה נכתבה גם לדורות הבאים, ומה שתמה דפשיטא שאין השמים והארץ חלוקין בזה, לא הבנתי מדוע תמיהתו מתעוררת רק אם נפרש דמיירי על הדורות הבאין.

אמנם מאחר שהקשה טוב הדבר שתבוא הקושיא לידי יישוב, מלהשאירו בלא מענה, וז”ל הספרי, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמים לעדה למצות השמים, והארץ – למצות הארץ עכ”ל.

ולפרש הדברים לענינינו י”ל ג”כ דיש מצות דשייכי בכרכים, כמ”ש בפ’ ערבי פסחים רווק הדר בעיר ואינו חוטא, ואמרי’ בגמ’ יושבי כרכים שמצויין ביניהן גזל ועריות, ויש מצות דשייכי בכפרים, כגון ראשית הגז וערלה כו’.

ובא לצוות על שניהם.

והרב אלשיך ג”כ הזכיר דרשא מעין זו דמיירי על יושבי השמים והארץ, אם כי בסגנון אחר, וז”ל על דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה’ דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז”ל.

עכ”ל.

והנה מה שהניח השואל דמיירי רק לישראל, ומכח זה הקשה מה שהקשה, איני יודע זה מנ”ל דאע”ג דעיקר השירה לישראל נאמרה אבל הרי נאמרו בו דברים ג”כ המכוונין כלפי הגוים כמו הרנינו גוים עמו כו’.

ובזה מתורץ קו’ זו מכמה פנים.

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון.

תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג”כ ע”ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד”כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ”ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו”ר שעמד בזה האלשיך וז”ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי”ש מה שהאריך בזה.

וז”ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז”ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו’ (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו’, כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ”ל.

פרשת לך לך

שאלה

לכבוד הרב הגאון רב עקיבא שליט”א

שלום וברכה

הערה קצרה ברש”י עבודה זרה לא.

ת”ר בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בירת סריקא ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי ושל זגדור אסור מפני כפר שלים.

וכתב רש”י, עין כושי.

מקום כותים: בירת סריקא.

עובדי כוכבים הן וסמוכין לעין כוש: ברקתא.

עיר של כותים: כפר פרשאי.

עובדי כוכבים: וזגדור.

כותים: עכ”ל.

יש להעיר, חדא, מדוע שינה רש”י בלשונו ומתחילה כתב מקום כותים ואח”כ עיר של כותים ואח”כ כותים סתם.

ועוד, מאחר שהאריך כ”כ מדוע לא כתב גם אצל כפר שלים – עובדי כוכבים.

וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

על הקושיא הראשונה – הנה עין הוא מעיין, ולכן יתכן שלא היתה עיר מיושבת אלא רק מעיין שהיו סביבו דיורין.

ולכן לא החליט רש”י מעצמו שהוא עיר.

משא”כ ברקתא הוא שם עיר.

על הקושיא השניה – מצינו בעלמא שאפשר להאריך שני פעמים ולא שלשה דאטו תנא כי רוכלא לימני וליזיל, שפעם אחת לא סגי להשמיענו שכך הוא בכולם, אבל אחרי שני פעמים כבר שמענו שכך הוא בכולם, ואז כבר אין צורך לכתוב פעם שלישית.

בכבוד רב וכט”ס

***