שטר

מה שהקשה על מ”ש במגן אברהם ריש סימן תקצ”ז: ובמגיד מישרים כ’ בפ’ נצבים שלא לאכול בשר ולשתות יין בר”ה עכ”ל.

וק’ דהרי ר”ה ג”כ יש בו דין חג כבג’ רגלים, כדמשמע בל’ השו”ע שם אוכלין ושותין ושמחין בר”ה, והרי אין שמחה אלא בבשר ויין (פסחים ק”ט א’ ור”מ הל’ יו”ט פ”ו הי”ח).

תשובה – אפשר דהמגי”מ מיירי לפי הדעה דס”ל שאין מצות שמחה בר”ה, ושמותר להתענות בר”ה, וכ”ש שמותר שלא לאכול בשר ויין, והמחבר מיירי לפי הסברא החולקת, וכמו שפסק שאסור להתענות בר”ה.

ואביא לשון אור זרוע הגדול, הלכות ראש השנה סימן רנז { והטעם שאני מעתיק דבריו ולא שאר דברי הפוסקים, משום שמביא גם הדעות שמותר להתענות בבירור, וע”ע בגאוני מזרח ומערב סי’ פ”א, המנהיג ר”ה סי’ א’, סי’ ב’, ראבי”ה סי’ תקכ”ט, רי”צ גאות הל’ ר”ה, רי”ו ח”א נ”ו ח”א וח”ג, ס’ הפרדס לרש”י סי’ קס”ו וסי’ ק”ע, ריב”ש תקי”ג, רשב”א ח”ד רס”ב, מרדכי ר”ה סי’ תשח, רוקח סי’ ר”ג, ר”ן סו’ ר”ה, טור וב”י סי’ תקצ”ז, שו”ת מן השמים סי’ פ”ו, שאג”א סי’ ק”ב, מעשה רב להגר”א סי’ רז, ועיין הג’ בני בנימין להאדר”ת, על הר”מ פ”ו הי”ז מה’ יו”ט, אבן ישראל ח”ח סי’ י”ב, עי’ רע”א שו”ת סי’ א ובהשמטות שם.

}וז”ל: בתשובת הגאונים על שכתבתם שאנו מחללים שבת ור”ה שאנו מתענים בר”ה ובשבת שבין ר”ה ויוה”כ הלואי שכל ישראל יכולין לעשות כן ואנו נוהגין להתענות קודם ר”ה עשרה ימים ואפי’ בשבת שכך אמרו חכמים לפני ר”ה גדולי הדור מתחילין להתענות והקב”ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם מר”ה עד יו”כ התחילו היחידים להתענות והקב”ה מכפר להם עד שליש מעונותיהם הגיע יום הכיפורים כל ישראל מתענין אנשים ונשים וטף ולובשים לבנים כמלאכי השרת ועומדים יחיפים כמתים והקב”ה מתמלא עליהם רחמי’ ומכפר על עונותיהם ומקבל תשובתם שנא’ כי ביום הזה יכפר עליכם וגו’ ואמרו חכמים דרשו ה’ בהמצאו אימתי הוא מצוי לישראל בעשר ימים שבין ר”ה ליום הכיפורים קראוהו בהיותו קרוב ביום הכפורים יכול בלא תשובה ת”ל יעזוב רשע דרכו ואמרי’ נמי יחיד אימת אר”נ בעשרה ימים שבין ר”ה ליו”כ מיכן למדנו שצריכין להתענות ולבקש תחנונים בעשרה ימים הללו כדי שיתקרע גזר דינם וירחמו עליהם מן השמים עכ”ל אין מיכן שום ראיה שיהיה מותר להתענות בר”ה וכ”ש שאין לשבת ראיה להתענות בה ועוד שבפסיקתא מוכיח שלא היו מתחילין תעניות כ”א בער”ה ולא עשרה ימים קודם ר”ה דאמר בפסיקת’ מתענין ער”ה לקיים מה שנאמר לפני ה’ תטהרו משל למלך שסרחה עליו מדינה ובא לדונה ויצאו הגדולים לקראתו אמר המלך בשבילכם אניח מחצה כשקרב לעיר חצי מיל יצאו בני העיר לקראתו אמר עדיין אכפר בשבילכם וכשבא לפתח העיר יצאו אנשים ונשים לקראתו אמר המלך אכפר בשבילכם הכל כך הקדוש ברוך הוא יצא לדון בראש השנה ומתענים גדולי הדור והקב”ה מוחל עונות בזכותם לאחר ר”ה כשכבר מתקרב ליום הכפורים מתענים האנשים ונשים והקב”ה מוחל כל עונותיהם אבל לא היו מתחילין להתענות כ”א בער”ה ודוקא גדולי הדור ולא אחרים כדאמר בירושלמי פ”ב דתענית ר’ יונתן ציים כל עירובא דריש שתא ואם אחרים כמו כן היו מתענים מאי רבותיה דר’ יונתן אלא דוקא גדולי הדור היו מתענין ודוקא בער”ה ולא קודם לכן שא”כ אמאי נקט ער”ה אבל בר”ה ובשבת שבין ר”ה ליו”כ עדיין אין לנו שום ראיה שמותר להתענות ובפ”ק דשבת ירושל’ אמרי’ ר’ חייה רבה מפקד (לאילן דבי רב) [לרב] אין את יכול למיכל חולין בטהרה כל שתא אכול ואין לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא ופי’ רבי’ ר’ נסים גאון זצ”ל מיום ראשון דר”ה עד יו”כ ויוה”כ בכלל עשרה ימי’ כד דלית מנייהו שני ימים של ר”ה ויוה”כ שאין בהם אכילה ושתייה אשתייר שבעה ימים ועליהם צוה ר’ חייא לרב (אשי) [למדתי] מדבריו שלא היו מתענין בין ר”ה ליו”כ שאם תאמר שהיו מתענין ועל אכילת לילות צוהו א”כ הלא גם בר”ה אפי’ המתענה אוכל בלילה מיהו הוא סובר שמותר להתענות בר”ה מיהו אין לי ראיה משם שאני יכול לומר דלא צוהו ר”ח לרב אלא על שבעה ימים בשנה איזו שבעה שיהיו ומורי ה”ר יצחק בר מרדכי מפרגא היה מתענה בר”ה והיה דן ק”ו מתענית חלום שהתירו חכמים להתענות בשבת אף על פי שספק לו אם ע”י מלאך חלם או השד בלבלו כ”ש בר”ה ברור נידון שמותר להתענו’ ואינה ראיה דהתם אם ע”י מלאך חלם צריך להתענו’ דע”כ הראוהו והזהירוהו שיתענה אבל בר”ה אף על פי שנידון שמא לטובה דנין אותו ואם יודע בעצמו שצריך לסגף נפשו בתענית יתענה קודם ר”ה ור’ משה בן רבינו אפרים היה אומר להתענות בר”ה כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם שהרי בכל המועדים כתיב פרים ובראש השנה כתיב פר בן בקר אחד והשיב עליו ה”ר ברוך בר יצחק מריגנשפורק דא”כ בשמיני נמי יתענו דכתיב ביה פר בן בקר ותו לדבריו עשית ראש השנה חובה להתענות ובלקח טוב כתוב דיש בתשובת רב יהודאי גאון אסור להתענות בר”ה מפני שנקרא חג שנא’ בכסה ליום חגנו ופר”ח כתב דאסור להתענות בר”ה דכתיב גבי ר”ה אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו.

ויש אומרים שרב האי גאון כתב כן ובערוך בערך ראש כתב ר”ה אסור בתענית מהכ’ דאמ’ בירושלמי כדאיתא בגמ’ דפ’ סדר תעניות האלו ר”ע אומר מתריעין אבל לא מתענין ועוד הביא ראיה מפ”ק דר”ה דאמר התם מתיב רב אחא בר הונא בתלת בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרו מלכות יון הרשעה שמד על ישראל שלא להזכיר ש”ש על פיהם וגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירים ש”ש ואפי’ בשטרו’ וכך היו כותבין בשנת (לירח) כך וכך ליוחנן כה”ג דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר [אמרו] למחר הוא פורע לזה את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב ואי ס”ד בטלה מגיל’ תענית קדמייתא בטלנו אחרנייתא הוספנו הב”ע בזמן שבית המקדש קיים ותיפוק לי דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם.

כלומר אי בית המקדש הוה קיים בלא”ה הוי יום טוב דהיינו צום גדליה וקרייה רחמנא מועדים טובים (אפילו) בזמן הבית.

אמר רב לאסור יום שלפניו.

דהיינו ב’ בתשרי ושלפניו נמי תיפוק לי דהו”ל יום שלאחר (ר”ה ר”ה) [ר”ח.

ר”ח] דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק פי’ דאין צריך לאסור יום שלאחריו כדי שלא יתענה בו דכיון שהוא דאורייתא נזהרין היטב מלהתענות בו הם למדת שאסור להתענות בר”ה ואפ”ק דר”ה ירושלמי כי מי גוי גדול ר’ חנינא ור’ הושעיה חד אמר איזו היא אומה [כאומה זאת] שיודעת אופיה של אלהיה בנהוג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורי’ ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך דינו יוצא אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפורנים ואוכלי’ ושותים ושמחים בד”ה לפי שיודעים דהקב”ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם.

וחד אמר בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום וכו’ הרי הלכה שלימה שכן מנהג כשר בראש השנה לאכול ולשתות ולשמוח עכ”ל.

והנה ראשית כל יש לידע דדין שמחה ממש שצריך להקריב קרבן שמחה ברגלים אינו בר”ה וכמ”ש באגור סי’ קצ”א, הובא במלבי”ם אילת השחר פרק נב, וז”ל: ושם חג הונח על חגיגה שהיו מקריבים בימי מועד ר”ל שלמי שמחה, וע”כ ר”ה ויוה”כ לא נקראו בשם חג בשום מקום (אגור סימן קצ”א), עכ”ל.

[ובענין הפ’ בכסה ליום חגינו דנו האחרונים ואכמ”ל].

והנה אף לדידן שיש מצות שמחה בר”ה, וכמ”ש המשנה ברורה סימן תקצז ס”ק א: אוכלים ושותים ושמחים – ר”ל אף שהוא יום הדין מ”מ מצוה של ושמחת בחגך שייך גם בו שגם הוא בכלל חג כדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו ונאמר בנחמיה ח’ אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו’ כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ד’ היא מעוזכם עכ”ל, ודבריו לקוחין מן הראשונים [עטוב”י שם], מ”מ יש להגביל ענין זה.

ואביא לשון בזה, מס’ ערכי תנאים ואמוראים [ע’ רב ייבא סבא] לא’ מן הראשונים רבו של הרוקח, וז”ל: ואף על פי שאין אנו מזכירין שמחה בברכת ראש השנה ויום הכיפורים, [זהו] מפני שאין כתוב בהן שמחה, [ועוד] מטעם [שפתוחים] ספרי החיים והמתים התלויין שהרי אין בהן הלל.

מכל מקום לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים שבהן יוצאות בנות ישראל [וכו’], כדאיתא בשלהי תעניות וביש נוחלין שהיה יום כפרה וסליחה ויום שניתנו בו לוחות האחרונות.

וראש השנה [נמי יום שמחה כדאיתא] בירושלמי דראש השנה ישראל מגלחים ורוחצים ולובשים לבנים בער”ה שהן יודעין שהן זכאין בדין.

שנאמר אשרי העם יודעי תרועה ה’ באור פניך יהלכון, הילכך מברכין.

והנה אע”פ שהי’ דעתו שיש שמחה בר”ה מ”מ הגביל זה.

עפ”ז י”ל דדין שמחה בר”ה אינו דין שמחה כבשאר רגלים וכמ”ש השו”ע גופיה שם, [ומקורו מן הראשונים בב”י שם], וז”ל: אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

א”כ גם בשר ויין אפשר שאינו חיוב גמור, אכן דעת מרן הגרח”ק שליט”א לשתות יין בר”ה וכ”ד עוד פוסקים, וכמדומה שאין דעת כל הפוסקים שוין בזה [ראיתי ע”ז נידון בעבר].

באופן ג’ רציתי לתרץ דכונת המגיד מישרים רק למעט ממצות בשר ויין, ובעצם דבריו כשאר הפוסקים שהזכירו שיש למעט מן השמחה בר”ה, וכמו המהרש”ל המובא שם בב”ח ומ”א שלא אכל דגים בר”ה, ואל יתפלא עלי הקורא בזה כפי שאבאר.

דהנה מה שאנו אוכלין בשר בר”ה אינו ע”פ הגמ’ שם, דשם נזכר להדיא ששמחה זו של אכילת בשר בר”ה זהו רק בזמן שביהמ”ק קיים, ואייתי התם קרא ע”ז שהשמחה היא בבשר שלמים, ובזמן שאין ביהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, ומה שאנו אוכלין בשר בר”ה הוא עפ”ד הרמב”ם שם [ועי’ בחי’ הגר”ח שם מ”ש בזה], אכן המגיד מישרים לא ס”ל כהרמב”ם שם, וגם אם אין חולק על הרמב”ם אפשר דסובר דעכ”פ אי”ז עיקר חיוב השמחה שיהא מחוייב לאכול בשר תמיד בחג, דלהכי אהני הגמ’ שם, ולהכי אין עובר שום איסור אם לא ירצה לאכול בשר, ובר”ה ס”ל דעדיף שלא לאכול בשר { ורק אציין דההוראה שם ניתנה להב”י, ויתכן שלאדם פשוט יהא זה קצת זלזול בכבוד החג, וכ”א ישאל לרבותיו.

}.

ובענין יין אף דיין בזה”ז הוא באמת דין השמחה וא”כ צריך לשתות, י”ל בב’ גוני, א’ י”ל ע”פ מ”ש השאג”א [ולא עינתי בפנים] דדין השמחה ביין הוא לשתות משקה טוב וחשוב וה”ה יכול לקיים מצוה זו בעוד משקין, ולכך ס”ל להמגיד מישרים שיקיים מצות שמחה בר”ה במשקה אחר כיון דהיין משכר ומביא לשמחה טפי יותר מן הרצוי בר”ה.

ובאו”א י”ל איין, ותחילה אביא בזה מה שמצאתי כתוב בשם הגרי”ש אלישיב (ביאורים ומוספים על המ”ב סי’ תקכ”ט ס”ק יא) וז”ל השו”ע וחייב כו’ ולקבוע כל סעודה על היין, וכ’ המ”ב, היינו גם באמצע סעודה מלבד מה שקידש על היין מתחילה וכמו לענין שבת, וז”ל הספר: ולצאת ביין של קידוש ידי חובת מצות שמחת יו”ט, דעת הגרי”ש אלישיב שמועיל, ולפ”ז מ”ש במ”ב שישתה יין באמצע הסעודה אי”ז משום חיוב שמחה, אלא שיש ענין לקבוע סעודה על היין עכ”ל.

ולפ”ז שאי”ז חיוב מצד מצות השמחה א”כ לצורך גדול זה יש לבטלו וסגי במה ששותה יין הקידוש, ופשוט שאין כונת המג”מ לבטל הקידוש על היין.

עוד י”ל באופן אחר דהנה חיוב זה של בשר ויין אינו חיוב גמור כשאר מצות, וכמ”ש המ”ב שם בשם הרמב”ם פ”ל מהל’ שבת דזהו דוקא אם ידו משגת, וציין להל’ שבת בסי’ רמ”ב, והנה אף דבשאר מ”ע חיייב עד חומש נכסיו כמ”ש הרמ”א באו”ח סי’ תרנ”ו מ”מ במצוה זו אינו מחוייב בה כ”כ, ואפשר כיון דשמחה היא מצוה שבלב וכמו שמי ששונא מאוד יין פטור לכו”ע מזה { והנה כ”ז כתבתי לחיוב מצות שמחה בזמנינו שגדרו כנ”ל, אכן לגבי חיוב מצות שמחה בזמן שביהמ”ק קיים אפשר דהתם שאני, כיון דילפי’ לה מקרא בפסחים ק”ט א’ שישמח בבשר שלמים.

}, וכן נשים שמצוה לשמחן מ”מ יש לשמחם בראוי להן בדברים אחרים, כדאיתא בפסחים ק”ט א’, א”כ להכי כל זמן שאינו שייך פטור, ולהכי גם בענינינו כיון דס”ל דבר”ה עדיף טפי הירא”ש וטוב קצת למעט בשמחה א”כ ישמח בדבר אחר ולא בבשר ויין ואין עובר שום איסור.

וזה חידוש יותר מן התי’ הקודם, דלפי התירוץ הקודם אזלינן עכ”פ כפשטות הגמ’ שמצות שמחה בזה”ז היא ביין, אבל השתא אמרינן דבאמת אין ענינים הללו חובה מצד עשייתן אלא המצוה היא השמחה ויעשה מאי דשייך, ויל”ע בהלכה בכ”ז.

וראיתי לשון מנחת חינוך מצוה תפח, והנה דעת הר”מ והרהמ”ח דמצות שמחה מה”ת לאו דוקא בשלמי שמחה אלא כל עניני שמחה הן אכילה ושתיה ובגדים כל דבר המשמח אך בזמן שבהמ”ק הי’ קיים מצוה מן המובחר לאכול בשר שלמים עכ”ל.

והנה יש להעיר ע”ז מלשון הגמ’ מסכת פסחים דף עא ע”א מיתיבי והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון תלמוד לומר אך חלק מאי טעמא לאו משום דאין לו במה ישמח לא כדתניא מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו ע”כ, ולפו”ר משמע דכל מצות השמחה היא לשחוט שלמים, ויש לחלק כנ”ל דשאני שחיטת שלמים דאתיא מגז”ש ואי”ז כיין או כבשר בזמנינו שהוא רק כעין עצה לשמחה וכנ”ל, והיינו דיש ב’ דינים: הא’ דין שמחה שישמח איך שירצה, ובמקרה רגיל יעשה זאת ע”י אכילת בשר ויין, ויש מצות שלמי שמחה כמ”ש האחרונים, וזה סגי להקריב פ”א, אמנם ברש”י שם פי’ לרבות לילי יום טוב האחרון – ואין שמחה אלא באכילת שלמים, וצ”ל דכ”ז להס”ד דהתם אבל להמסקנא שם יכול לשמוח גם בכסות נקיה וביין ישן.

{עש”ק פ’ מקץ נר ה’ לחנוכה ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מה שנקרא מנשה איש קודם י”ג שנה, ובפרש”י באבות פ”ה מכ”א פי’ דילפינן משמעון ולוי דמי”ג שנה חשיב איש.

תשובה ראיתי להגרחיד”א ז”ל בס’ פני דוד עה”ת שעמד על קו’ זו, וז”ל שם, ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז”ל זה מנשה ותימה דפירש”י במס’ אבות ילפינן בן י”ג למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו אלא בני י”ג שנים כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תראה שלא הי”ל לכל היותר אלא תשע שנים מהר”ר חיים משם ה”ר אליעזר אבי העזרי וצ”ע פירוש התורה מרבותנו בעלי התוספות וזה עד ממהר כי פירש”י דאבות הנדפס במדרש שמואל ועץ החיים הוא אמת שהוא מרש”י זצ”ל וגם בטור סי’ רמ”ב א”ח מזכירו וכן הרשב”ץ בס’ מגן אבות מיחסו לרש”י ולאפוקי מהרב יעבץ בעץ אבות שלו שהתמרמר והטיח דברים על הפי’ הזה והחליט שאינו מרש”י וחשבו לטועה וחסר דעת למפרש הנז’ ואני בעניי אומר שהגם שהפירוש הוא מרש”י לא יבצר שנפלו כמה ט”ס בהעתקות מכמה מאות שנים ואין ראיה אם ימצא איזה קושי בדברי הפירוש הנז’ כי כזו וכזה אירע בכמה פירושי הראשונים ובדברי רז”ל כידוע ובכל דור ודור חכמי ישראל מגיהים וחוזרים ומגיהים התלמוד הקדוש ופירש”י והתוספות ובפרט בסדר קדשים כמפורסם ומאי דקמן בפירש”י דאבות הנדפס פ”ה והביאו הרב תי”ט כתב דלוי בן י”א כשיצאו מאצל לבן וששה חדשים שהיו בדרך וי”ח חדש בסוכות הרי לוי בן י”ג שנים וכתב על זה הרב תי”ט דרש”י לא דייק בפירוש החומש פ’ וישב שכתב ע”פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהיה ששה חדשים בבית אל אחר מעשה שכם עכ”ד וע”ז כתב הרב יעב”ץ שנעלם ממנו תלמוד ערוך ספ”ק דמגילה דקאמר ששה חדשים בבית אל כפירש”י בחומש וכן הוא בסדר עולם ופירש”י דאבות אינו פירש”י והרחיב לשונו על גאון עוזינו הרב תי”ט והאריך בזה ע”ש הן אמת דלכאורה היא תמיהא קיימת על הרב תי”ט מאחר שדברי רש”י בחומש הם דברי הש”ס וסדר עולם ועוד אני מוסיף לתמוה דגם בבראשית רבה סוף פ’ ע”ח אמרו בבית אל ששה חדשים כדברי רש”י בחומש ואיך הרב תי”ט כתב דלא דייק פירש”י בחומש אך אוסיף להביט בספר מגן אבות להרשב”ץ שכתב כדברי רש”י בפירוש אבות דששה חדשים עשה בדרך וי”ח בסוכות וכל קבל דנא אמרו בב”ר פ’ פ’ איש חרבו א”ר אלעזר בני שלש עשרה שנה היו וכפי מ”ש לעיל פ’ ע”ח ובש”ס וסדר עולם דבבית אל ששה חדשים איך יהיה ללוי י”ג שנה וראיתי לה’ מגן אברהם בספרו זית רענן [על הילקוט] שכתב פ’ וישלח בזה והוקשה לו דלוי היה בן י”ב ומחצה ואיך קרי ליה איש הלא לא הי”ל י”ג שלמים ותירץ דלוי ה”ל מופלא הסמוך לאיש ועכ”פ הי”ל לשמעון י”ג שלמים עכ”ד וקשה על הרב ז”ל דנעלם ממנו מ”ש רש”י בנזיר דף כ”ט ע”ב וז”ל איש הוי מבן י”ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג אבל בבן י”ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו ב’ בני יעקב איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעת’ בני י”ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ”ל הרי מוכח בהדיא מדברי רש”י דלוי הי”ל י”ג שנים שלמות וכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג ואיך סבר וקביל הרב הנז’ דלוי לא הי”ל י”ג אלא בן י”ב ומחצה היה גם לא זכר פירש”י דאבות ודברי הרב תי”ט הנז’ ועל רש”י בנזיר שכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג יקשה ביותר קושית ראבי”ה הנז’ דאתאן עלה דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי”ל ט’ שנים איברא דכעת לא מצאתי מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה ובין כך ובין כך הא דלוי הי”ל י”ג שנים צריך ביאור וראיתי שגם בספר ארחות חיים ה’ תפלה אות ע”ג כתב וכן מצינו לוי שלא היה במעשה שכם כי אם בן י”ג שנה ונקרא איש שנאמר איש חרבו על ירכו עכ”ל ונראה לישב קצת דברי רש”י בפי’ אבות והוא דהאמרי’ יולדת לז’ יולדת למקוטעין וכ”כ הרשב”ץ שם בס’ מגן אבות דעיבור ראובן שמעון ולוי היה לששה חדשים ויום אחד וא”כ בי”ח חדש וג’ ימים מספיק לג’ עיבורים וימי טהרה לראובן ושמעון הוסף קרוב לג’ חדשים על י”ח אכתי פשו יותר משלשה חדשים עד שתי שנים ומ”ש פ’ בן סורר דל תרתי שני לתלתא עיבורי לאו דוקא ומנין שלם נקט וגם הרשב”ץ שם שכתב שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד כתב תרתי שני לתלתא עיבורי ולאו דוקא וא”כ כי מדלית ז’ שני עבודת לאה וכ”א חדש לעיבורי ראובן שמעון ולוי עם ימי טהרה לראובן ושמעון נמצא לוי כשיצא מבית לבן הי”ל י”א שנים ויותר מג’ חדשים ובדרך היה ג’ חדשים בציר פורתא ואלו הם הששה חדשים דנקטי רש”י והרשב”ץ שהיה בדרך דנקטי מנין שלם והיינו שזמן הדרך השלים לששה חדשים עם מה שהיה ללוי יותר מי”א שנים בצאתו מבית לבן וי”ח חדש בסוכות הם י”ג שנה בדקדוק והש”ס וב”ר שמנו ששה חדשים בבית אל לאו דוקא בבית אל אלא נקטי מנין שלם ובכלל הם קרוב לג’ חדשים שהיה בדרך ויותר מג’ חדשים בבית אל ונעשה הכל ששה חדשים ועפ”ז הכל שפה אחת ודברים אחדים ודוק היטב שוב ראיתי מ”ש בלחם שמים ח”ב דכי דייקינן לוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוי ההיא שעת’ כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם ושלשה חדשים משם ואילך נמצא החשבון מכוון עכ”ל וכתב זה לדעת סדר עולם ורש”י עה”ת שכתבו ששה חדשים בבית אל כמ”ש בש”ס ע”ש וכתוב זה גם כן בסוף ס’ עץ אבות בהשמטות ודברים ככתבן אין להם הבנה מאי קאמר דהוי בר י”ג בציר תלת ירחי כשיצאו מארם והלא לא משכחת אלא י”א ועוד תלת ירחי וקצת ימים כמש”ל ותו י”ח חדש דסוכות איכא ודאי ואולי ט”ס נפל בב’ המקומות וצ”ל כשיצאו מסוכות וחשיב תלת ירחי ששהו בשכם טרם מעשה דינה ומאי דכתיבנא בעניותין נראה עיקר לפי קיצורנו והמעיין ישפוט בצדק ורבינו בחיי פ’ וישלח כתב דלוי היה בן ט’ חדשים וי”ב שנה עש”ב חשבונו ונראה דסובר דקרא הכתוב ללוי איש להיותו מופלא הסמוך לאיש כמ”ש הרב זית רענן כמש”ל ואחר זמן רב ראיתי בס’ לב שלם פ”ב דאישות דף ט”ל ע”ג שעמד קצת בזה עש”ב עכ”ל החיד”א שם.

וראיתי עוד בשו”ת דברי יציב חו”מ סי’ נ’ סק”ט, וז”ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס’ פרשת מקץ מ”ג י”ז על פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז”ל זה מנשה ותימה דפרש”י במס’ אבות ילפינן בן שלש עשרה למצוות וכו’ וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט’ שנים וכו’ ואפ”ה קורהו איש עיי”ש וחידוש שהחיד”א שם בפני דוד אות ג’ כתב שלא מצא מדרש זה דויעש האיש הוא מנשה עיי”ש ולפענ”ד הכוונה למ”ש שם בתרגום יוב”ע בפסוק הקודם ואמר למנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה וכו’ עיי”ש ועכ”פ לפי המדרש הזה יש למצוא סמך למ”ד בסוגיין כבר תשע ולהנ”ל דר’ יוחנן דאמר כדי חייו נמשך להאמור למעלה שנתנו בזה קצבה לפי שנים י”ל דלשיטתיה אזיל דבסוטה ל”ו ע”ב א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף וכו’ בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו’ הוה קא משתעי יוסף בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי הוה קאמר וכו’ א”ל אשתבע לי דלא מגלית וכו’ עיי”ש ומוכח מזה שבין המצריים לא היה אף אחד שידע לשון הקודש דאל”כ הרי היה הוא יכול לגלות שפרעה אינו יודע וא”כ מי היה המליץ בינתם בראשית מ”ב כ”ג וצ”ל שהיה מנשה כבתרגום יוב”ע שם ושהוא היה גם האיש על בית יוסף כבתרגום יוב”ע הנ”ל וא”כ חזינן שנקרא איש בבן ט’ ואשר מטעם זה נמי אמרו חכמים כבר תשע כבר עשר ומוכח דאינו אלא תקנת חכמים משום כדי חייו כדברי ר’ יוחנן כאן וכנ”ל ודו”ק וביתר שאת י”ל ולהשוות בין הלימודים דמ”ש רש”י דאיש היינו בן י”ג זה לגבי ישראל ומה שמצינו במנשה שהיה איש בבן ט’ היינו מחמת שהיה לו דין ב”נ דאין בהם זמני קטנות וגדלות בשנים דלא ניתנו שיעורים לב”נ כנ”ל מהח”ס דהנה כבר דיברנו במ”ש רש”י בראשית מ”ח ט’ שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה דצ”ב מי היו העדים שם במצרים והארכנו בזה עיין לעיל חאהע”ז סימן מ”ט אות ט’ ובשפע חיים מכתבי תורה ח”ד סי’ רל”ו ושפע חיים נישואין סימן מ”א וכעת נתקשיתי עוד דהא גרות בעי ג’ כמבואר ביבמות מ”ו ע”ב ואיך גייר את אסנת בת פוטיפרע שם במצרים ואם נאמר שבאמת לא היתה גיורת נמצא דולדה כמותה וממילא היה למנשה דין ב”נ וא”ש שלכן נקרא איש גם בבן ט’ דאין שיעורים לב”נ אבל בישראל צדקו דברי רש”י שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש רק בשמעון ולוי כשהיו בני י”ג ומיושב קושיית בעלי התוס’ הנ”ל וא”ש כנ”ל דכיון שאצל ב”נ הוה איש מבן תשע כדחזינן במנשה לכן בישראל נמי יש לו קנין עכ”פ מדרבנן שאמרו מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו כדברי ר’ יוחנן הנ”ל לשיטתו ודו”ק עכ”ל.

ואחר שהאריכו הגאונים הנ”ל בכ”ז אין לי מה שאוכל להוסיף ע”ד בדל שכלי.

שאלה

בסוטה דף כ”ה ע”א מבואר שסוטה שנסתרה גם אם לא שתתה נחשבת לעוברת על דת ואינה מקבלת כתובה, עיין רש”י ד”ה ”לאפסודי כתובתה”.

כיוון שכך הוקשה לי מה טעמם של בית שמאי במשנה בדף כ”ד ע”א שאם מתו בעליהן עד שלא שתו נוטלות כתובה.

נהי שיש ספק אם זינו, אבל בוודאי שנסתרו לאחר כינוי, וצריכות להפסיד כתובתן מדין עוברת על דת?

יעקב בלומנטל {אי”ז גיסי הנקרא כן, אלא אדם אחר בשם זה.

}

***

תשובה

עיין במשנה למלך [הל’ סוטה פ”ב ה”א] שהאריך בענין השייך לזה על מי שבעלה אינו רוצה להשקותה, ולסוף כתב וז”ל, והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לא משום דאינהו עבוד איסור דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה ונודרת ואינה מקיימת משום דקי”ל בעון נדרים בנים מתים אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה וכמ”ש הרא”ש כלל ל”ב סי’ ח’ יע”ש.

ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה התם לאו משום איסורא דידה הוא אלא כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו ומש”ה הפסידה כתובתה לא משום האיסור עצמו ולפיכך בהתברר לנו דאשה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עון אשר חטא כגון ע”י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתובתה.

ומש”ה במי שבעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לשתות ולברר שהיא טהורה והוא אינו רוצה לברר אינה מפסדת כתובה וזה נ”ל שהוא אמיתותן של דברים עכ”ל המל”מ.

ולפי זה יש לומר גם כאן, כיון שהיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה אלא שמת בעלה לא חשיב כעוברת על דת.

ושו”ר מ”ש הקרן אורה בסוטה כה ע”א, שם במאי קמיפלגי ב”ש סברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, יש לדקדק אכתי אמאי נוטלת כתובה אמאי לא יהיה דינה כעוברת על דת בהתראה דאבדה כתובתה.

ובשלמא אמר בעלה איני משקה או בא עליה בדרך דהוא גרם לה שלא תשתה אין לה דין עוברת ע”ד.

כיון דהיה אפשר להתברר כי טהורה היא.

וכמו שכתב גם המשל”מ ז”ל בזה בפ”ב מה”ס.

אבל מתו בעליהם דממילא בטלה שתייתה אמאי לא תיהוי ככל הנשים דלא שותות ולא נוטלות כתובה.

וגם עוברת ע”ד היא עכ”פ.

וצ”ל דס”ל לב”ש כל שהיתה ראויה לשתיה הכתובה היא בחזקתה.

ואפי’ אירע אונס שלא שתתה אח”כ מ”מ הכתובה בחזקתה.

וכמו שאמרו בירושלמי (פ”ד ה”א) דיכולה היא שתאמר הבא לי בעלי ואשתה.

ולהכי לא הוי גם בכלל עוברת ע”ד, כיון דהיתה ראויה לשתיה.

ולא הפסידה כתובתה לב”ש אלא אם לא היתה ראויה לשתיה כלל, או שהיא גרמה שלא לשתות.

כגון שאמרה איני שותה.

ולאו דוקא מתו בעליהן, אלא אפי’ שאר אונס כגון שנעשה הוא חיגר או סומא.

או היא.

לב”ש נוטלת כתובתה.

ויתבאר לקמן בזה באונס כי האי שאירע לאחר קינוי וסתירה אי מעכב השתיה.

וב”ה ס”ל דאפי’ בטלה השתיה ע”י אונס ג”כ לא נוטלת כתובה, דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ע”כ.

וע”ע בשפ”א כד ע”א מש”כ לתרץ על קושית המל”מ.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה רבה על התשובה המלאה והמאירה והמהירה.

ראיתי את דברי ה”שפת אמת” שציינת, יש להבין כיצד יפרנס את דברי רש”י בדף כ”ה שציינתי בתחילת שאלתי.

וכתבתי לו: הוא סובר שמ”ש רש”י שזה עוברת על דת אם נסתרה אם אנשים הוא בתנאי שהיה בכוונת פריצות.

וכתב אלי: כן, אבל בדף כ”ה מדובר על סוטה רגילה ועל אף שגם שייך לומר מה שכתב ה”שפת אמת” שעושה זאת להקניטו מכל מקום נחשבת לעוברת על דת יהודית, ומה ההבדל בין המקרה בדף כ”ה למקרה בדף כ”ד?

וכתבתי לו: אני יאמר לך את האמת שלא לבי הלך ליישובו של השפ”א להעמיד כל דברי ב”ש רק באוקימתות, אבל באמת י”ל דהוא סובר שסתם סוטה דינה כעוברת על דת אבל אם טוענת [ואולי צריכה להביא אמתלא או ראיה לדברי’] שמה שעשתה כן הוא מהטעמים הנ”ל המובאים בדבריו בכה”ג כל עוד שלא שתתה ולא נתברר שחטאה אין לה דין עוברת על דת.

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א

אחדשה”ט 

א) ב”ב דף קסג.

ב) שטר מקושר היה כותבים מאוחר דהיינו על שנה ראשונה למלך כותבים שניה כו’, וכתב המאירי וז”ל “זה מענין התקנה שכשיגיע הגט לידו יהא המגרש טועה וחושב עדיין אתה רשאי לגרש בגט זה שהרי הוזכרה בו שנה הבא ונותן לעניניו מתון עד שיתחרט”.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש 

***

תשובה

שלו’ רב

א אפשר שהכירו אדם בשם זה או אף שבא אליהם שטר בבהמ”ד בשם זה.

ב כונת המאירי שהאדם לא יהיה בהול לגרש היום שאם התאריך הוא היום הוא לא יחשוב על אפשרות להמתין עוד, אבל אם זה מאוחר לבו נוטה לחשוב שיש לו פנאי עוד לגרש עד התאריך הרשום שם ולא יחפוז במעשיו

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ וישלח ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מ”ט היה טענה על יעקב שלא השיא את דינה לעשו שהיתה מחזירתו למוטב, דהרי לא היה לעשו חלק בארץ.

תשובה לא הבנתי קושייתו כלל, דמי הזכיר כאן חלק בארץ, דאטו אם לא היה לו נכסים היתה מקובלת הנהגתו יותר, וכ”ש שהיו לו נכסים הרבה כמ”ש בתוה”ק ס”פ וישלח כי היה רכושם רב וגו’, ומה בכך אם לא היה לו חלק בארץ, והיא אשה בכלל שלעולם לא יהא לה חלק בארץ.

וג”כ אם היה עשו חוזר למוטב היה נכנס ג”כ בגדר האומה הנבחרת, שמתחילה בירר לו שלא יהא האומה הנבחרת, וברח מפני שטר חוב של כי גר יהיה זרעך, וכבר הארכתי בזה במקו”א, ומה שהביא ממ”ש ביבמות ק’ ב’ לא תנסיב עכו”ם ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרך, לא הבנתי קושייתו, דלא היה כאן לא גויה ולא שפחה, והו”ל להביא מה שארז”ל כי ביצחק ולא כל יצחק, דעשו אינו בכלל זרע אברהם, אך גם זה יש לדחות דאי משום הא הו”א דלא דוקא למעוטי עשו דעשו היה לו עוד תקוה לשוב וכנ”ל, אלא שמבנו או מבן בנו היה א’ עכ”פ שלא יהיה מן הזרע הנבחר לקיים כי ביצחק, ומיהו גם בלא זה ל”ק וכנ”ל.

ותו לא הבנתי דאדמקשה מצד זה, עדיפא ליה להקשות יותר מזה דאטו היתה דינה מחוייבת לינשא לצורר כזה בשביל שתחזירו למוטב, ושמא אינה אוהבת את הנהגתו, אטו יש חיוב להנשא לו כדי להחזירו למוטב.

ותו הרי כבר הזהירו חז”ל שלא להתחבר לרשע אפילו כדי להחזירו למוטב (עיין מכילתא דר”י ומכילתא דרשב”י ר”פ יתרו), כ”ש שלא להינשא עמו.

אלא הטענה היתה על יעקב שלא היה לו לערב עצמו בדבר, ואם היתה דינה מתרצית בדבר לא היה לו למחות בכח, וגם דמותר לו לדבר על לב דינה שלא להינשא עמו, אך מ”מ לא היה לו למנוע הדבר בכח.

ואחר כ”ז שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שאמר ע”ז בשם הגרא”מ שך זצוק”ל שצדיקים נענשים גם כשעושים מה שצריכים לעשות, והיינו שכ”ז היה עונש לפי גודל דרגתו של יעקב אבינו, וביאר שעונש יעקב היה על מה שנטל את לאה שהיתה זיווגו של עשו, וכבר כתבו כתובה, ולכך היה עליו טענה שהסתיר את דינה ממנו.

בס”ד

לגרע”מ סילבר שליט”א

שבו”ט וכט”ס

ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה:

כאשר יהודי שוכר נכרי בש”ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ”מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור?

דלכאורה תליא בשאלה האם האיסור של הישראל ששכר לנכרי הוא בעצם השכירות או שמא בכל רישום ורישום שיעשה הנכרי יהיה בזה איסור כלפי המשלח.

אם האיסור הוא כללי – ממילא הקונה אינו מוסיף דבר במה שקנה ואינו גורם להחמרת האיסור של הבעה”ב, ואולם אם האיסור בכל מלאכה ומלאכה, נמצא דמכשיל את הבעה”ב במה שמזמין מאכל והנכרי רושם.

אודה אם יוכל לציין מ”מ

יישר כח גדול וברכה עד בלי די להגדיל תורה ולהאדירה,

יהודה

***

תשובה

בע”ה ‏יום ראשון ט”ו אלול תשע”ו

לכבוד הרה”ג יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

הנה אמנם קי”ל דאין שליחות לגוי, והיה מקום לומר דאין הגוי ידא אריכתא של הישראל, אמנם מסברא נראה דבכל מלאכה שהוא עושה עובר המשלח על איסור, דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ רמג ס”א וז”ל, לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, וכתב עלה במשנה ברורה שם ס”ק ה’ וז”ל, וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא”י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע”י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג”כ צריך למחות בידו עכ”ל.

ומבואר מדברי השו”ע והמ”ב שהאיסור הוא מה שעובר הגוי בעצם על מלאכת שבת בזה עובר הישראל את האיסור.

ובשעה”צ שם ציין למה שכתב בבית יוסף סו”ס רמ”ד וז”ל, כתב סמ”ג במצוות לא תעשה סימן ע”ה (כד ריש ע”ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע”ג) אמנם י”ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע”ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע”כ.

ומ”מ לפי מה שדרשו מן המכילתא באסמכתא נראה דס”ל לרבנן לאסור כל מה שעושה הגוי עכ”פ בצוואת הישראל, וזהו צורת האיסור של אמירה לנכרי, דכל מעשה שהוא עושה בעצם הוא אופן עשיית האיסור של הישראל.

ויש עוד מקום לאסור מצד הדין שהישראל נהנה ממעשה שבת, והרי מסתמא כל החשבונות רשומים במערכת הממוחשבת כדרך המסחר בזמנינו, ואם הבעה”ב הישראל צריך יוכל מיד לראות את החשבונות מכל מחשב, ובכה”ג שהבעה”ב צריך גם אם אין כאן איסור מעשה שבת יש איסור מלאכה, והרי הוא מכשיל את בהעה”ב.

וגם אם כל המסחר הוא רק בדף ועט בלבד, מ”מ אם בעה”ב צריך לראות הדברים הרי הבעה”ב יעבור על איסור שטרי הדיוטות, עי’ במשנה ברורה סימן שכג ס”ק כ וז”ל, מה שנוהגין שכותבין מע”ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות עכ”ל.

אכן לפעמים לא יהיה איסור אמירה לעכו”ם באופנים מסוימים, ועי’ סי’ רנ”ב סעיפים ד’ ה’, וכתב בשו”ע או”ח סי’ רמה ס”ה וז”ל, מותר לישראל ליתן סחורה לא”י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, עי”ש כל פרטי הדינים בשו”ע ובמ”ב.

וראה מה שכתב בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת או”ח סי’ כ”ט וז”ל, מכתבם הטהור כו’ ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות.

והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא”כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא”כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל וכו’ ובסוף התשובה שם סיים וכתב, אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם עכ”ל, וציין ג”כ שהוא להלכה ולא למעשה, עי”ש כל אריכות דבריו.

אכן בזמנינו התנאים על העסקים בשבת לגבי השותפות עם הגוי אינם ברורים דיים להיתר, ועי’ שו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ כ”ג, ואולי בענינינו יש יותר להקל מכיון שהתנאי אינו קולא עבור מפעיל העסק שהוא בלאו הכי עובר איסורים מדאורייתא ואינו שומר תו”מ כפי הנראה מן השאלה, וזה יהיה תועלת להצילו מאיסורא רבא, ואולי אגב זה יועיל ג”כ להתיר עבור הקונה שהאיסור קיל מגבי המוכר.

וז”ל השבט הלוי הנ”ל, וחלק זה הוא מה שגדולי עולם התרחקו כ”כ ממנו להתיר חלק מ”ע וזלזול שבת קודש, ובאמת קשה לי להזדקק לזה, דלבי אומר לי דכל מה שהתירו משום הפסד היינו שאם יפסיד ישבור מטה לחם שלו או כיו”ב הפסד הניכר לפרנסתו, אבל מה שעושים כמה עשירים כהיום שיש להם עשרות עסקים ושותפות כאלה אף על פי שהם כבר גבירים גדולים בעמם כידוע אלא שרוצים להרבות הונם מאד ומכניסים עצמם כל פעם לעוד עסק גדול מזה, שגורם להם לנגוע בש”ק צפור נפשם של ישראל, ורוצים להשתמש בהיתר הפסד מרובה, כזה בעניותי מעולם לא נכנס במה שהתירו באו”ח שם סו”ס רמ”ד, ובדוק ומנוסה שכל אלו שמחפשים להם היתר בנוגע לשבת בתחילתן מתחרטין בסופן, כאשר הי’ גם עובדא אצלי עם אחד הגבירים בעמו ידיד שלי שיצא נקי מנכסיו עי”ז ר”ל עכ”ל, ועי”ש בפנים דבריו מה דמסיק, כי אני לא העתקתי אלא מקצת מן הנוגע לי ולא כל שיטתו.

ועוד אביא בזה מה שכתב האג”מ או”ח ח”ד סי’ נ”ה וז”ל, הנה בדבר לעשות שטרי מכירה בשביל היתר עבודה בשבת אין דעתי נוחה מזה אף כשהייתי ביוראפ [-באירופה] כי הערמה גדולה מזה וגם ברוב הפעמים הוא שלא כדין דהא עכ”פ נשכר משבת באופן שאין הנכרי שייך שיעשה אדעתא דנפשיה ועושה באמת רק אדעתא דבעה”ב להרוחה שלהם שזה באמת אסור, וכ”ש במדינתנו כאן ששמירת שבת בעוה”ר אינו כראוי ויש הרבה פרוצים, ואם יתירו ב”ד מכירה לנכרי יתחלל השבת בפרהסיא שיתלו להקל כו”ע וישבו בחנויות להערים שישב שם רק להשגחה וכו’, עי”ש במה דמסיק למעשה.

והנה כל מה ששייך למיחת לדון בכל נושא זה הוא רק מצד האיסור של לפני עיור שמכשיל את בעה”ב, אבל גם בלאו הכי כשהולך לקנות בשבת אפילו בהקפה צריך להקפיד על כל הדינים הנוהגין בזה, כמו שכתב בשו”ע או”ח סי’ שכ”ג ס”ד וז”ל, מותר לומר לחנוני תן לי ד’ ביצים וה’ רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה.

וכתב הרמ”א הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה”ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי.

וכן בסכום מדה, דוקא בכה”ג אסור, אבל בלאו הכי, שרי.

ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי אם לא שמזכיר לו סכום (א”ז והג”א פ’ אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, וכן בסכום מדה וכו’ – ר”ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס”ל להג”ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס”ל דבכל גוונא אסור גם בזה עכ”ל.

לסיכום כל הדברים, בענין המדובר לקנות מגוי שמוכר בשבת בשליחות הישראל לכאורה יש חששות לאסור וכמו שנתבאר, ומ”מ יוכל בדוחק לבוא לאיזה היתר ע”י מתן שטר עסקא ע”י כשרות מוסמכת בתנאי שגם בעה”ב לא יעיין בדברים בשבת [ועכ”פ אם תהיה מציאות שניתן יהיה לתלות שאינו מעיין בזה לכאורה ג”כ יש להתיר ואכמ”ל], וכמו כן יש להקפיד על דיני מכירה בשבת.

[וכן יש להקפיד רק לקנות דבר שיש בו צורך שבת].

***