שבוע 69

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור”ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב”י.

והראיה מהרמ”א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס’ בר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי’ הגאונים דמש”כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה”א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי’ הגאונים.

ומ”מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי’ להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ”ש בתשוה”ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א”כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ”מ גם לשי’ הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג”כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי’ ב’ לפמשנ”ת בשו”ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס’ ר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי’ ג’ פסק השו”ע דברי התוס’ שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש”י ולא כהריב”ם והריב”א שבתוס’ שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

השלמה – ספק ספקא במקום שיש קולא וחומרא לכל צד

ברמ”א יו”ד סי’ שטז ס”ג כתב דבספק ראשון גרוע (כמבואר שם) אין לצרפו לספק ספקא באופן שהספק השני הוא ספק שיש כאן ודאי איסור ממ”נ בין ב’ בכורות, אבל כהספק הראשון בריא (עי’ שם) מבואר שם דמצרפינן ספק ספקא גם בכה”ג ועי”ש בש”ך סק”ז ונקה”כ על הט”ז סק”ה ובסי’ קי בדיני ס”ס דין יא, וזו ראיה נוספת על מה שכתבתי במקו”א דדברי הר”ן בד’ כוסות דלא אמרי’ ספקא דרבנן לקולא כשיש קולא וחומרא בכל צד, מ”מ בספק ספקא אמרי’, וכתבתי לדייק כן מהתוס’ ר”ה לג ע”ב וכאן ברמ”א הוא משמע ג”כ ואפי’ בדאורייתא ואפי’ באיסור באחד מהם בודאי כבהאופן של הר”ן דודאי אחד מהם בעו הסיבה ובאו לישאל בבת אחת (עי’ פסחים י ע”א) מ”מ בספק ספקא שרי, כך נראה לכאורה.

*

בשו”ע הל’ נפילת אפים סי’ קלא ס”ו מבואר דאין נופלין על פניהם בט”ו בשבט, וכ’ בבהגר”א שם סק”ו שהוא ר”ה לאילנות וכמו כל ד’ ר”ה שהן י”ט עכ”ל, ויש מקום לפרש דהיינו הך דמכיון שנזכר הלשון ראש השנה לגבי שאר ראשי שנים והם יו”ט א”כ זה מוכיח לנו שלשון ר”ה נאמר לגבי שהוא יו”ט.

אולם בהל’ תענית בסי’ תקעב ס”ב כ’ השו”ע ציבור שבקשו לגזור תענית וכו’ ופגע בתענית ט”ו בשבט התענית נדחה וכו’, כדי שלא יגזרו תענית בט”ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות ע”כ, ובבאר הגולה שם בט”ו בשבט אין להתענות וכו’ דלא אשכחן תענית בראש השנה ותו כיון דארבעה ראשי שנים מיתנו גבי הדדי מידמו נמי להדדי להא מילתא דכולן שוין שלא להתענות בהן ע”כ, ומקורו מהגמ”י פ”א מה’ שופר אות א’ שהובא בב”י שם, ומשמע בזה דב’ טענות הן, הטענה ראשונה מעצם מה שנקרא ראש השנה וטענה שניה ממה שנזכרו ד’ ראשי שנים יחד.

ויש לציין דביחזקאל ריש פרק מ’ כתיב בראש השנה בעשור לחדש ומפרש בערכין יב ע”א דהיינו ביובל שר”ה שלו בעשור לחודש, והמפרשים נחתו לבאר לענין מה קרוי יו”כ ראש השנה (עי’ בחת”ס ועוד שהובאו בפי’ לקט קדמונים בספר יחזקאל שם הוצ’ עוז והדר) ומשמע מזה דהלשון ראש השנה גרידא לא שייך להיות נקרא ביום בלא שיש טעם בדבר מאחר ועיקר שם זה הוא לראש השנה שהוא יום הזכרון וצריך להיות דומה לזה בדבר מה.

וכ”ש כאן (וזהו הטעם השני) דמדנקט המתני’ [בריש ר”ה] הלשון ראשי שנים לענין שאר ימים שהם ימים טובים שמע מינה שמחמת זה נקט בהם הלשון ראש השנה על שם יום טוב.

ובגוף מה שאין ביום טוב תחנון, הנה במגילת תענית אמרי’ אילין יומיא דלא להתנאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון, ומבואר דבי”ט אין הספד (ועי’ מגילה ה ע”ב), והמקור שאין אומרים תחנון בראש חדש כבר בירושלמי [ברכות פ”ד ה”א דף לא סע”ב] לפירוש החרדים שם, ובתשוה”ג שערי תשובה סי’ שלז שלח הובא מנהג קדמון כבר מזמן התנאים שלא לומר תחנון בימים שיש בהם שמחה (אם כי התשובה שם צריכה בירור היטב מה מקורה).

ובטעם מה שיש קצת שמחה בט”ו בשבט ואם הוא יום מיוחד מלבד לדיני מעשרות ציינו בזה שכן נמצא בספר אדני פז (למהר”א הקשר דיין דק”ק אלטונא נדפס שם תק”ג ומביאו פת”ש ובעל משנת חכמים סי’ תקמה הפליג בשבח המחבר) על השו”ע סי’ קלא שם שהוא יום דין לאילנות, וכעי”ז הובא כבר בשם האבנ”ז [עי’ שו”ת ארץ צבי ח”ב דרוש א’ וכ”כ בהדיא בנו שם משמואל] ובעל חידושי הרי”ם [עה”ת ט”ו בשבט עמ’ קט] שהוא יום דין על חידו”ת או כיו”ב, ומסתמא שכ”ש מסכימים שיש בו דין על הפירות דהרי מי נתלה במי (רצוני לומר שתולה החידו”ת בפירות האילן וכ”ש פירות האילן גופייהו), ואין דבר יוצא מידי פשוטו דר”ה לפירות האילן מלבד הרמז, אולם העירו דבמתני’ פ”ק דר”ה טז ע”א אמרי’ בד’ פרקים העולם נידון, ויש להוסיף על הקושי’ דבגמ’ שם מבואר דמ”ד אדם נידון בכל יום חולק ע”ז, וא”כ דוחק אפי’ לתרץ ולומר דהדין בט”ו בשבט הוא לפקידה בעלמא (עי’ בגמ’ שם), אם כי יש לדחות הקושי’ דלעולם יש דין ויש פקידה (דיש דרגות בדין וכמ”ש קדמונינו לענין הושע”ר), ובט”ו בשבט יש פקידה בעלמא, ושם קושי’ הגמ’ מדר’ יוסי היינו מצד מה דפליג עליה בהדיא ר’ יוסי אדר’ מאיר מוכח דבזמני הדינים המבוארים בדבריו לא סבירא ליה כווניה כלל עי”ש.

ובטעם מה שיש קצת שמחה ביום זה יש לציין דמצינו שמחה גם בר”ח לענין כמה דברים וטעם השמחה בר”ח יש לומר מלבד כפרה הוא גם מחמת שמתחיל החדש, ויש לומר דמהכי טעמא גופא נקבע כפרה בר”ח אם כי יש הטעם דאמרי’ בפ”ק דשבועות דף ט’ הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, והעיר עוד ידידי הרב זלושינסקי דאולי כל זה נרמז בכוונת הגר”א בביאורו (ומקורו קדום מהראשונים וכמשנ”ת) דמה שהוא ר”ה הוא ר”ח דהיינו ראש של שנה שהוא דבר חדש.

ויתכן לומר עוד שמאחר שיצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות חשיב זמן ברכה ששלח הקב”ה ברכה במעשי ידינו.

לגבי המקום אלימה הנזכר בתורה ויבואו אלימה, שהבאת שיש שכתבו הזיהוי על עיר מרוחקת במרוקו, לענ”ד הוא צריך תלמוד וביאור והדברים תמוהים, ובאמת אילו היה בזה לפנינו מאמר חז”ל שהעיר אלימה היא עיר מרוחקת, היינו צריכים ליישב וללמד שנעקר המקום ממקומו כמו שמצינו בכמה מקומות (כגון בהרי תבור וכרמל) או שנעקרו ישראל משם בנס (כמו שהובא במדרשים עה”פ ואשא אתכם על כנפי נשרים לענין ליל פסח) או באופן אחר (עי’ בספרי ריש דברים גבי דמשק), אך מכיון שהמסורת על הזיהוי של העיר מאוחרת והתורה ממסעי בני ישראל במדבר משמע שלא היה במקום זה, לכך לענ”ד אפשר להשאיר הקושי’ בצ”ע.

בהנ”ל יש להוסיף עוד דמבואר ברז”ל שבתחילת יציאתם ממצרים קבצם הקב”ה מהלך מ’ יום, וכן מצינו (ראה תרגום המכונה יונתן שמות יב לז וילקוט מעם לועז  וע”ע וברש”י ממכילתא) כשבאו לסוכות שבאו בנס מהלך ק”כ מיל, אולם אח”כ באילים לא מצינו להדיא שהיתה רחוקה ממקום שהיו שם קודם לכן  מהלך מ’ יום.

יש להוסיף עוד דבמכילתא עה”פ ויבואו אילימה מוכח שלא היה שם יישוב ולא היו המים משמשים אלא ע’ דקלים בלבד עי”ש בביאורי על המכילתא דרשב”י שם, ומ”מ אפשר שהמקום שהזכרת נתיישב אחר כך.

בעיקר השם אילימה יש לציין כי אף שבמקובלים שגור הלשון אילימה ואף רמ”ק כתב ספר אילימה מ”מ מבואר בגמ’ ששם המקום הוא אילים והה”א הוא אות השימוש וכן מבואר מלשה”כ שמות טז א ויסעו מאילים.

לגבי אם נשארה קדושה במדבר אחר שהיו שם ישראל הנה קדושה ממש כשמה אפי’ בסיני לא היה אחר שנסתלקו משם כמבואר בפ”ק דביצה וכן במקום המשכן אחר שנגללו הפרוכות, אבל אינו מופקע שרושם של קדושה היה במקומות של ישראל מאחר שהיו שם קדושים ועבדו את הקב”ה בקדושה.