שאלה הלכתית

מותר לפי הצורך במקום שיש לשער שדעת בעל האבדה שיעשו כן.

מקורות:

הנה ראשית כל יש מקום לטעון דחרם דר”ג לא נגזר כדי לבטל מצוה מן התורה ואפי’ במקום הפסד ממון שאדם יפסיד ממונו שלא כדין מחמת זה.

וכן נקטו הפוסקים לענין חדר”ג של איסור נשיאת ב’ נשים שהוא חומרא דרבנן וספקו לקולא (ט”ז אה”ע סי’ קיט סי”ב וסקי”ד וחת”ס אה”ע א ג וסי’ ד ד”ה וא”כ ודברי חיים אה”ע ב סי’ ו וסי’ מא והשמטות סי’ כב בשם רוב הפוסקים), וגם לפי אבנ”ז שסובר דכיון שהוא חרם דינו כמן התורה מ”מ יש לומר דלא תיקן במקום שמבטל מצוה מן התורה וכ”ש במקם דניחא ליה לבעל המצלמה שיעיין בזה.

וגם בחדר”ג של איסור ב’ נשים מצינו דהותר לצורך מצוה (תשו’ ב”ח סי’ צג, ועי’ חת”ס ח”א סי’ ג), ואמנם שם המנהג להצריך ק’ רבנים, וגם מש”כ הרמ”א אה”ע סי’ א ס”י בשם רשב”א ומהרי”ק שורש קא להתיר במקום הצורך כשאינו יכול לגרשה, כתבו ע”ז האחרונים דהיינו רק בהיתר מאה רבנים (ב”ח ותשו’ ב”ח שם וב”ש וט”ז וחת”ס שם) אבל היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, וגם אם היתר מאה רבנים היה כלול בתקנה מ”מ סברא דלא תקנו כן אלא במקום שאמרו ויש בזה טעם דבנישואין החמירו משא”כ באבדה לא שבקת חיי לכל בריה אם צריך היתר מאה רבנים לפתוח האבדה.

ויש אופנים שמתירים כשהאשה אינה רוצה גט גם בלא היתר מאה רבנים (עי’ מה שהובא באוצה”פ על הרמ”א שם ס”ק עג אות כד, וע”ע שבט הלוי ח”ה סי’ קצ).

וכ”כ הפוסקים דאשה שמעכבת ממון מבעלה אין לה חדר”ג דב’ נשים (שו”מ ח”א סי’ א וסי’ קע וסי’ קא וחת”ס אה”ע ח”א סי’ א ונו”ב תניניא אה”ע סי’ קב) וכי”ז מבואר במהרי”ק שורש סג דאפי’ אבי הכלה מעכב הנדוניא אין כאן חדר”ג, וע”ע אג”מ אה”ע ח”ד סי’ ג.

ויש להוסיף עוד דבעצם הוא לא דבר שנתחדש היום בשימוש במצלמה, דבעיקרון מצד דיני החרם בכל דבר סגור יש חדר”ג לפתוח אותו, מכובאר בפוסקים ועי’ בנו”כ ביו”ד ס”ס שלד לענין צמר סגור, ואעפ”כ פשיטא שהכל הותר בשביל לבדוק בסימנים, וממילא ה”ה בניד”ד כל שיש לשער שבעל האבדה רוצה בכך.

ויתכן עוד דחשיב כמו שיש לו רשות כיון דאנן סהדי שרוצה בעל המצלמה שיעיין במצלמה כדי להשיבו.

ומצינו בדומה לזה לגבי המוצא מציאה והיא דבר שטיפולו ממרובה משכרו שיכול למוכרה [חו”מ סי’ רסז סכ”ד וע’ ב”מ לח ע”א], ושם שיש חשש גזל דאורייתא אפשר דמשום הכי צריך למכור בב”ד, אבל כאן שהיא תקנה דרבנן יש מקום לומר דמעיקרא לא תקנו במקום כזה וכך המנהג.

ולדעת הרמ”א שם גבי דבר שטיפולו מרובה משכרו גם א”צ ב”ד וגם להמחבר מודה דיש כמה דברים שהותרו בלא ב”ד דברים שלולא האבדה לא היה מותר לו כגון להשתמש בהם לצרכן שם בסי”ט וס”כ ולגבי מוצא תפילין עי”ש סכ”א וא”צ ב”ד ופשוט.

וע”ע סי’ שנט ס”ב (בדברי היש מי שאומר) ובט”ז ונו”כ שם לענין לגזול באופן שהוא לטובת הבעלים.

ומ”מ יש להגביל הדבר בב’ תנאים, ראשית דלא הותר בזה אלא לראות כל דהוא הנצרך ויותר מזה אסור, וב’ דבכל מקום שיש לשער לפי הענין שאין בעל המצלמה רוצה בכך (כגון כרטיס זכרון פשוט שיש בו רק כמה תמונות והם מאוד אישיים) אין להקל בזה.

והואיל דאתאן לזה אציין מה שראיתי שהגר”י זילברשטיין הביא (ווי העמודים ח”ב עמ’ מז) שבא מעשה לפניו באדם שמצא מצלמה שהאובד היה אדם חשוב “המצטלם עם גדולי ישראל” והתמונות משמע שם שהיו דברי כיעור, והמליץ למוצא שיצרף פתק ויכתוב בו שאינו מכירו ואינו פוגשו וכו’ ועי”ש מה שכתב עוד.

ויש להוסיף דכמובן שיש לכתוב באופן המיישב את הלב באופן היודע לרצות כרב אידי, כגון שבודאי מיד ישכח כי אין זה תופס את מחשבתו ושלא יספר לאדם (כשאין צריך) ושאין בריה יודעת זאת ושאינו אומר זאת אלא ליישב דעתו.

וכמו כן יש להוסיף דאם התמונות אסורות יש למחוק לפני שמחזיר ע”פ ברכות כ ע”א וכמו שהורה החזו”א כעי”ז רק שהוא מנוע מלעסוק בהם אא”כ נימא בעבידתיה טריד וע”ע בש”ך יו”ד סי’ קצה סק”כ ותוה”ש שם, וצל”ע מתי אומרים כן.

ומה שכתב שם להוסיף דברי כיבושין לאותו אדם כמובן דהכל לפי הענין וכבר הבאתי בזה בתשובות אחרות לענין דברי תוכחה בזמנינו.