שאילתא

רוב מלכי יהודה וישראל לא נזכרו צאצאיהם ובניהם במקרא, שאפי’ נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה יד ע”א) וכ”ש דברים אלו, ומה שנזכרו בהרחבה תולדותם של דוד ושאול היה לצורך משום שנזכרו עם בניהם כמה מאורעות ואגב הם נזכרו עוד בניהם.

ואע”ג דגם לענין רחבעם בן שלמה נזכרו בכתוב כמה מאורעות מ”מ מאורעות אלו נזכרו עליו כמלך בפני עצמו ולא כבן שלמה משא”כ מה שנזכר לגבי יהונתן בן שאול ומפיבושת ובני רצפה בת איה וכיוצא בהם נזכרו כבני שאול ואהכי כתיבי כל בני שאול וגם לפרש מי נהרג וכן גבי דוד נזכרו אבשלום ואמנון ואדוניה וכלאב כבני דוד (ולפי חלק מהדעות גם תמר היתה בת דוד כמו שנתבאר בתשובתי לענין אם גר מותר להתייחד עם אמו) ואגב הם נזכרו גם שאר בניו וגם אולי לפרש ברכת ואם מעט ואוסיפה לך וגו’ עי’ בספ”ב דסנהדרין דכ”ב.

ויש לציין דגם שהיו לו לשלמה נשים רבות מ”מ נעמה העמונית אמו של רחבעם היתה מוכנת לו מעיקרא מדורות עולם כמבואר בב”ק לח ע”ב.

ומ”מ יש קצת משמעות דבאמת שלמה המלך לא היו לו בנים מכל נשים רבות שנשא, וז”ל האותיות דר”ע נוסח ג’ פכ”ז (מהדורתי עמ’ קלב) ולמה נשא שלמה אלף נשים אלא שאמר כדי שהיו לו אלף בנים בשנה מכל אחת ואחת, בעשרים שנים עשרים אלפים בנים שלא יהו כל בריה וכל בשר ודם יכולין לשלוט בי ולעשות לי כל דברים, אמר לו הקב”ה שלמה בני אתה נוטל אלף נשים כדי שהיו לך אלף בנים בשנה אני נותן לי בן אחד שאין לו אלא חצי הגוף ובן שלמה רחבעם (דברי הימים א’ ג י) ע”כ.

ואעתיק בזה מה שכתבתי בביאורי שם בזה”ל, שאין לו אלא חצי הגוף, הכונה שאין לו אלא חצי המלכות של ישראל, שלבסוף לא הועיל כל זה לבסס את מעמד משפחתו בישראל, ומש”כ  ובן שלמה רחבעם אפשר דמייתי קרא זה דמשמע שעיקר בנו והמשכו היה רק בן אחד, וזהו ובן שלמה רחבעם, ולשאר רוב בניו לא היה זכרון, ובאמת המשמעות במדרש כאן שלא היו לו עוד בנים מלבד רחבעם, ויל”ע אם לא מצינו שהיו לו עוד בנים ומ”מ בנות היו לו כדכתיב טפת בת שלמה (מלכים א’ ד יא) בשמת בת שלמה (שם טו) ע”כ ממה שכתבתי שם.

ויש לציין דיש משל עם על בתו של שלמה המלך שהלכה להנשא עם עני אחד במגדל נידח שבים אבל על כל כה”ג לא תסמכו לנא שכבר מחא ביה בעוכלא הגרי”י וויס במאמרו על מדרשים שאין להם מקור שנדפס בהרבה מקומות (ישורון וקולמוס וכן בסוף רב פעלים לר”א בן הגר”א הוצאת מישור וכן בספרו ברכת אלישע).

האיסור להפסיק באמצע הלימוד הוא רק בדברי שיחה כלשון הגמ’ ועוסק בדברי שיחה, דהיינו דברים שאין בהם צורך, וכלשון המשנה באבות שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם צריך לאיזה צורך להודיע לחבירו דבר מותר לומר כן באמצע הלימוד.

וכן מצינו שמותר להפסיק לשאלת שלום באמצע ק”ש מעיקרא דדינא באופנים שנתבארו בגמ’, וגם דלהמשנ”ב האידנא הוא חמור יותר מצד שהמנהג קבע איסור ויש לומר ג”כ דמוחלים מחמת זה, אבל עכ”פ לענין ת”ת לא שמענו דהאידנא יש חומרא בהפסקה לצורך באמצע יותר.

וכן מצאתי שהעיר ביוסף אומץ (עמ’ רסח) דלא חמיר הפסקה באמצע לימוד יותר מק”ש לענין שאלת שלום, והוסיף שלכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עימו מה שאלתו ובקשתו הוי כמו שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בית הכנסת ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו ע”כ, ועי”ש שלא היה ברירא ליה דין זה ונקט כן בעיקר רק כדי ללמד זכות, ועי”ש עוד לימודי זכות שכתב שם, אבל מוכח שם לעיל מינה דגם הוא הבין דהאיסור הוא רק בשיחה בטלה, רק דככל הנראה ששאלת שלום היה לו צד להחשיבו כשיחה בטלה לענין זה כיון שאין בו צורך (וכמו מה נאה אילן זה דצורך כל דהוא שאין בו צורך כ”כ לא סגי להתיר ההפסק כמבואר שם דאע”ג שהיה יכול מחמת זה לברך ככה לו בעולמו) לולא הך דינא דק”ש.

ועי’ בה”ל סי’ תכב ס”ד דהקורא תהלים יכול להפסיק לכל דבר, ופשוט דהיינו לכל צורך וכנ”ל.

ועי’ בכתר ראש סי’ ע ענין דברים בטלים אמר רבינו שהכל בכלל זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד וטוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו וליוהרא לא חיישינן עכ”ל, ועי”ש עוד, ומבואר להדיא בדבריו דמיירי גם לענין העוסק בלימודו דמה שיש צורך מותר להפסיק.

ויש להוסיף על הנ”ל דבאופן שיש קטן שאומר דבר ויהיה הקטן עצוב ומצטער אם לא יגיבו לו לכאורה מותר להשיב לו בקיצור כגון יפה מאוד וכיו”ב, דהרי יש כאן צורך שהקטן לא יצטער ויש דברים שלצורך שבת חשיב צורך קטן כצורך חולה וגם אם לא בכל דבר חשיב צורך כחולה ממש (וכבר דנו הפוסקים באיזה צורך ואם בכל קטן מדובר), אך עכ”פ צורך גמור יש כאן.

יש להוסיף גם סוגי’ דשבת ר”פ נוטל אדם את בנו שקטן שיש לו געגועים על אביו שרי להגביהו במוקצה באופן המבואר שם.

(ואמנם גם לענין שמונ”ע מותר לרמז לקטן לצורך, אבל שם הוא צורך השמונ”ע ולא צורך הקטן, אלא דבתפילה הוא חמור יותר דאסור להפסיק בדיבור לשום דבר וגם בשאר הפסק כשאין צורך אסור).

בשו”ע סי’ נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ”א שכך המנהג.

ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה”ש שם ס”ד וע”ע כה”ח סקי”א).

וכתב שם המשנ”ב סק”ו בשם הא”ר סק”ג והגר”א בסי’ נא דבין הפרקים (וכ”ש באמצע הפרק) של פסוקי דזמרא אסור אפי’ לצרכי רבים ולצורך מצוה.

ומ”מ עיקר חילוק זה נאמר על מי שהוא עצמו התחיל פסוד”ז אבל בבהכנ”ס שמתפללים פסוד”ז ורוצה להכריז אדם שכבר התפלל או שעדיין לא התחיל להתפלל לא מיירי בזה שם המשנ”ב.

אם כי יש קצת משמעות בפוסקים שאינו ראוי ואינו הזמן והמקום להפסיק (ועי’ עוד שו”ע סו”ס נז), וכך מסתבר.

ובאופן שששאלתם שהיו סמוכים לסוף זמן ק”ש איני מבין הצדדים בזה, דהרי בודאי שסמוך לסוף הזמן אין היתר לעסוק בשום דבר עד שיקרא, ולא שייך כאן עוסק במצוה פטור מן המצוה להיפטר מק”ש על ידי הכרזת המצוה, מאחר שבא עליו החיוב דק”ש קודם לכן.

והנה הפוסקים (הב”י וד”מ ושו”ע) שדנו בסו”ס נד ובסו”ס נז נקטו איסור הכרזה בכל מיני אופנים ולא נחתו לאופן שהמכריז אינו בתפילה עכשיו, ובפשטות נקטו דבר ההוה שהיה מצוי בעיירות קטנות שבחו”ל שיש מנין אחד לתפילה, אבל היה מקום לומר דנקטו כן משום שהשומעים ג”כ עוברים באיסור הפסקה משום שומע כעונה, אולם אינו נכון לדינא דקי”ל בס”ס קד דלא אמרי’ שומע כעונה לחומרא (עי”ש בהגהות רע”א בשם הצל”ח ועי”ש במשנ”ב), וגם להחמירים בזה הא קי”ל דשייך לכה”פ כוונה הפכית ודלא כהמחמירים גם בזה (עי’ בב”י הל’ ר”ה), ואפי’ להמחמירים שם לא יתכן שכל רעש שאדם שומע חשיב הפסק, אלא ע”כ צ”ל דהמחמירים שם לא יחמירו בהפסק דשומע כעונה כמו בניד”ד ויסברו כהמקילים בס”ס קד, או לומר דלהך דעה בב”י בהל’ ר”ה יש צורה מסויימת של מצוה דחשיב לדידהו שומע כעונה בלא כונה אבל לא בכל שמיעה.

אולם מ”מ אמת הוא דבמקום שכ’ הפוסקים שאין להפסיק אין ראוי שיעשה ההכרזה גם מי שכבר התפלל כיון שעוקר דעתו מן הפסוד”ז, ובפרט דלכתחילה מחמירים שגם שיהוי יותר ממהלך כ”ב אמה עכ”פ שלא לצורך הו”ל הפסק.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ קיד ס”ב דאין נכון לכתחילה עצה זו להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם באמצע התפילה, אם כי משם אין ראיה ברורה שהוא מצד זלזול בתפילה דשם יש בעיה נוספת עי”ש וגם בתפילה הוא חמור יותר להשמיע קול הכרזה, עי’ ביומא יט ע”ב, ועי’ מנהגי מהרי”ל (עמ’ ה ו) דקילס המנהג שהנערים מכריזין בין גאולה לתפילה ר”ח שלא יצטרך השמש להפסיק, אם כי שם מיירי בהכרזה לצורך התפילה דמותר אף לשמש להכריז לכמה פוסקים ולמהרי”ל מכללם ואעפ”כ לכתחילה רצה שהנערים יכריזו, ואילו להפסקה אחרת כלל וכלל לא.

ועי’ בתנא דבי אליהו מעשה נורא מא’ שהיה בנו מכריז דבר של תפלות בתפילה במקום לענות עניה דקדושה ונענש על זה מאוד, ומשמע שם דגם עצם מה שענה דבר אחר באמצע התפילה היה בזה איסור מלבד שהיה דבר של תפלות.

ועי’ במשנ”ב סי’ תקסו סקי”ב בשם הפמ”ג על מה שנוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש, דמ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ עכ”ל וכ”ה בכה”ח סקט”ו.

ובפמ”ג בפנים (משב”ז סק”ז) כתב עוד גם בשני וחמישי הגבאין הולכין במעות קערה כמה פעמים אמרתי להם שלא לילך בשעת קריאת התורה דתקנת עזרא הוא (בבא קמא פב ע”א) ומבלבלין רק לאחר קריאת ספר תורה ונכון הוא עכ”ל.

ומשמע דבחזרת הש”ץ ודאי אינו טוב כיון שצריך לשמוע לש”ץ, וכן בקריאה”ת שצריך לשמוע לבעל קורא, ומ”מ יש לומר דגם במקומות אחרים אינו טוב כגון בפסוד”ז שמבלבל דעת האומרים פסוד”ז.

וכ”כ במשנ”ב סי’ קלב סק”ב בשם המג”א כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש”ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש”כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי”ז כונתן ע”כ, וכתב שם עוד בפמ”ג (על דברי המג”א שם) ואין נכון מה שמסבבים בנדבה וכדומה וכל שכן בשעת חזרת התפלה, דמבלבלים הכוונה ע”כ.