שאילתא

הטוב ביותר הוא לאכול בבוקר כמ”ש הרמ”א בסי’ תרצה ס”ב בשם התה”ד שאף בכל השנה יכול לעשותה בשחרית ובשם המנהגים דעכ”פ כשחל פורים ביום ו’ יעשו הסעודה בשחרית משום כבוד שבת עכ”ד הרמ”א, ואפי’ מה שעושין בבוקר סעודת מצוה מבואר בפוסקים דלכתחילה מה שאפשר לעשות סעודה גדולה ביום אחר אין לעשות ואפי’ בברית מילה נקט המשנ”ב שיעשו ביום ו’ משום דלא אפשר ובשוע”ר נקט שיש לצמצם במזומנים לסעודה, וכ”ש סעודת פורים דלכתחילה יש לעשות בבקר כמ”ש הרמ”א.

ובמשנ”ב סי’ תרצה סק”י כתב בשם סידור עמודי שמים שיש לעשות הסעודה בשחרית קודם חצות, וכתב “ועיין ביד אפרים מ”ש בשם מהרי”ל” ובפנים היד אפרים כ’ בשם מהרי”ל סי’ נו ס”ח עד שעה עשירית.

ובמשנ”ב סי’ רמט סקי”ג לגבי סעודת מצוה בע”ש שזמנה קבוע כתב ומ”מ לכתחילה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמ”ש בסי’ תרצה ס”ב לענין סעודת פורים עי”ש ובדיעבד יכול לעשותה אפי’ ממנחה ולמעלה עכ”ל, וכתב בשעה”צ דאף שבב”ח נזכר דמצוה להתחילה קודם שעה עשירית לאו דוקא הוא דלא עדיפא סעודה זו מסעודת פורים וכמו שכתבנו וכ”כ בחי”א עכ”ל.

ומבואר מזה דהוה פשיטא ליה דמש”כ הרמ”א בשם מנהגים לעשות הסעודה בשחרית היינו שלא לפני חצות, וכמו שמצינו תפילת השחר לרבנן עד חצות דתמיד של שחר לרבנן קרב עד חצות, ואחר חצות לא שייך בו שחרית דהחמה אינה בצד זריחתה, והמ”א בשם הב”ח שכ’ שעה עשירית לאו דוקא הוא כמ”ש בשעה”צ סי’ רמט, ואילו המהרי”ל שכ’ עד שעה עשירית אפי’ בפורים (דפורים הוא מקורו של השעה”צ להוכיח דמסתמא מודה בזה הב”ח מאחר שהב”ח מסתמא לא פליג על הרמ”א) א”כ צ”ל דפליגא וכדמשמע מרהיטת דברי המשנ”ב בסי’ תרצה דהיא דעה אחרת, ומה שהביאה המשנ”ב משום דלכתחילה יש להעדיף לכה”פ קודם שעה עשירית אם לא הספיק קודם חצות, וגם בלא שמקיים בזה דעת המהרי”ל גם לדעת הרמ”א לחוד יש להקפיד על זה דהרי כבוד שבת לא הותרה אלא דחויה וכדחזי’ דלא הותר אלא מה שזמנה קבוע כמבואר במשנ”ב סי’ רמט וגם בזה לכתחילה מקדמי’ קודם חצות, א”כ פשיטא שאם יכול להקדימה קודם שעה עשירית יש להקדימה שאז הוא חמור יותר לענין סעודה גרידא כמבואר בשו”ע שם וכ”ש לענין סעודה גדולה שיש להקדים.

ובדיעבד יוכל לעשות סעודת פורים אפי’ מן המנחה ולמעלה כדמשמע במשנ”ב בסי’ רמט שם ומפורש שם בבה”ל.

ולענין מי שנשתהה בסעודה ונמשכה עד שבת אם טוב לסיים או לפרוס מפה ולקדש.

הנה מצד שמקיים בזה קידוש על הכוס בשל דאורייתא, נראה דגם להסוברים דמדאורייתא קידוש שלא על הכוס מ”מ יש שבח באמירה על הכוס דשבח נאמר על היין עי’ ברכות לה ע”א וע”ע תוס’ פסחים סד ע”א, ויש להוסיף דכה”ג אשכחן דזמן אומרו אפי’ בשוק (עירובין מ ע”ב), ואעפ”כ יותר טוב לאומרו על הכוס (עי’ טור סי’ תריט), וכמו”כ אשכחן לגבי בהמ”ז לדידן דאינה טעונה כוס ולכתחילה אומרו על הכוס, וכה”ג בפסחים נד ע”א לגבי נר ובשמים דלכתחילה אומרו על כוס, וכה”ג למדו הראשונים בהא דר”כ בסוכה מו ע”א דלכתחילה שהחיינו על הסוכה עבדי’ אכסא דקידושא וכ”כ הראשונים לענין שהחיינו דביעור חמץ דעבדי’ לה אקידושא, הלכך יש לומר דגם להסוברים שמדאורייתא קידוש שלא על הכוס מ”מ מקיים הידור בדאורייתא על הכוס.

אולם בניד”ד יש כאן נידון נוסף דיש צד שבדאורייתא שייך לקיים המצווה ב’ פעמים, ולפי צד זה אין כ”כ נפק”מ אם עושה הדאורייתא קודם לכן בפעם הראשונה או בפעם השניה, ועי’ תוס’ ור”ן בר”ה טז ע”ב ותוס’ שם כח ע”ב ותוס’ פסחים קטו ע”א לענין תקיעות וב”י סוף סי’ מו בשם רא”ה (בחיבורו פקודת הלוים ברכות פ”ב עמ’ כא) לענין ק”ש.

אולם במשנ”ב סי’ רעא סק”ב כתב דמסתמא אין דרך העולם לכוון לצאת את המ”ע דזכור בתפילה כיון שיש לו יין או פת וכו’ ושמעי’ מינה כהצד דעדיף לצאת הדאורייתא וגם בתקיעות דמיושב יעוי’ בתשובה אחרת שכתבתי בהרחבה איזה תנאי לעשות לצאת הדאורייתא כראוי במעומד ע”ס הברכות, ומאידך גיסא מבואר כאן במשנ”ב ששייך לעשות תנאי בזה שלא לצאת דבמכון שלא לצאת קי”ל דמהני גם דמצוות צריכות כונה (עכ”פ במצוות דאורייתא).

וכה”ג מצינו בבה”ל סי’ תפט שמסתבר שמי שאמר לחבירו בין השמשות כמה העומר לא התכוון לצאת בזה יד”ח אם אינו רגיל לספור ספירת העומר בבין השמשות.

ולכן בניד”ד אין רווח זה כיון דבלאו הכי יכול לכוון כנ”ל שלא לצאת (ויתכן דהמשנ”ב אינו מצריך כאן בניד”ד כוונה הפכית אבל בודאי שיותר טוב כוונה הפכית שיכול על ידי זה לצאת יד”ח ליותר דעות).

ולענין פריסת מפה בסעודת פורים שחל בע”ש, הנה בשו”ע סי’ רעא יש ב’ אופנים עיקריים של מי שהיה סועד בע”ש ונכנס השבת, דבסעיף ד הנידון במי שהתחיל סעודה מבעוד יום ורוצה להמשיך בסעודתו, ובסעיף ו הנידון במי שהתחיל סעודה מבעוד יום וגמר סעודתו, ובזה הכרעת הרמ”א שיפרוס מפה ויקדש ויאכל קצת כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, אבל גם האכילה שם היא רק כדי לצאת קידוש במקום סעודה לחשוש להדעות הסוברות שסעודה כזו אינה מצטרפת כיון שהיא סעודה של חול (כמ”ש המשנ”ב סקל”ג ובשעה”צ שם סקמ”א שזו דעת הרא”ש), אבל לא שמתכוון לאכול עכשיו סעודת שבת, וכמבואר מדברי המשנ”ב שם סקל”ה ושעה”צ שם סקמ”ג דמטעם זה נזכר שאוכל כזית (פמ”ג) ולא כביצה משום ששם הנידון לצאת מצד קידוש במקום סעודה ולא מצד סעודת שבת.

משא”כ בסעי’ ד’ הנידון שרוצים להמשיך לאכול אחר הפריסה, ולמעשה אין כ”כ נפק”מ בין מה שלמדנו לענייננו בסעי’ ד’ למה שלמדנו לענייננו בסעי’ ו, דגם בסעי’ ד אם רוצה להמשיך לאכול לקיים סעודת שבת לכל דעות צריך לאכול עכשיו כביצה, ומאידך גם בסעי’ ו יוצא יד”ח סעודת שבת אם ימשיך לאכול כביצה, ואין בזה נפק”מ אם נטל מים אחרונים ובירך המוציא על אכילה שניה שאחר קידוש או לא נטל מים אחרונים ולא בירך (היינו לדידן דקידוש לחוד לא הוה הפסק משום סב”ל כמ”ש המשנ”ב סקי”ח אבל י”א בשו”ע שם דאם קידש בכל גוני מברך המוציא), ומ”מ לענין סעודה שאחר קידוש אם אכל כביצה לסעודת שבת יוצא בכל גוני (עי’ בשעה”צ סקמ”ג), ולאו דוקא אם מברך המוציא שוב.

ולענין מעשה לדידן קצת קשה לנהוג כן דהרי מיד שקיבל עליו שבת כבר חל האיסור להמשיך בסעודה ואפי’ בספק חשיכה שקיבל עליו שבת ממילא (משנ”ב סקי”א), ומאידך לצאת יד”ח סעודה אינו ברור שאפשר לצאת עכ”פ לכתחילה קודם צאה”כ (עי’ בבה”ל ריש סי’ רעא ובקובץ תשובות ח”א סי’ כג ובספר וביום השבת מה שהובא בשמו, ארחות רבינו ח”א עמ’ קח, והליכ”ש תפילה פי”ד ארחות הלכה סק”י), ואמנם לאכול יכול להמשיך לאכול (כמ”ש המשנ”ב הנ”ל סקי”א), אבל יתכן דכיון שבלאו הכי מתכוון לאכול עיקר הסעודה בודאי חשיכה א”כ אינו כדאי שימלא כרסו בינתיים, ויש להביא לזה סמך קצת מבה”ל סי’ רמט דאינו כדאי להתמלאות במיני מזונות קודם הסעודה אפי’ שכבר שבת כיון שעיקר הסעודה עם הפת, וכ”ש בניד”ד שאוכל קודם עיקר הסעודה פת ממש ואינו מתכוון לצאת יד”ח ובפרט אם אוכל כזית בלבד ומתכון אחר כך לאכול כביצה ואפי’ אם אוכל כביצה הרי עיקר הסעודה מתכון לאכול אחר כך ונמצא שממלא כרסו קודם לכן והוא אינו טוב מצד הבה”ל הנ”ל בסי’ רמט וזה עיקר הטעם לאסור סעודה אחר ט’ שעות כיון שלא יכול בלילה לתיאבון דלא גרע מאיסטניס כמ”ש במשנ”ב שם, ואע”פ שבדיעבד סעודת פורים מותר לאכול אחר ט’ שעות מ”מ כבר יצא יד”ח סעודת פורים (וביצא כבר אינו כדאי דומיא דהסוברים שאפשר לצאת סעודת פורים במאכלים שיעשה כן אם הוא בע”ש עכ”פ כשעבר הזמן ועי’ ביד אפרים סי’ תרצה מה שרמז בזה), וגם כבר קיבל עליו שבת, דבספק חשכה קיבל עליו שבת ממילא כמ”ש במשנ”ב סי’ רעא סקי”א, ממילא אין כאן ההיתר לאכול מצד סעודת פורים, ואפי’ אם יאכל כביצה ויעשה תנאי שאם הוא חשיכה מתכוון בזה לצאת סעודת שבת ואם אינו חשיכה מתכוון לזה לסעודת פורים והשני לסעודת שבת, מ”מ אינו טוב דסעודת פורים כבר יצא וכנ”ל ובפרט דיש אומרים דקידוש הוא עקירה מסעודה, כמ”ש בשו”ע סעי’ ד, וגם בלאו הכי כיון שעושה סעודה שלמה אחר כך ועורך שלחנו כלשון גמ’ בשבת קיט ע”ב א”כ אינו כדאי לצאת בפת כל דהוא בסוף הסעודה במקום סעודה שלמה שיעשה אחר כך.

ויש להוסיף בכ”ז שאם פורס מפה מיד בספק חשיכה צריך להכנס בזה לקידוש קודם צאה”כ.

רק הערה קצרה בענין מה שדיברתי עם כת”ר דהתוס’ בפסחים ק ע”א שהביא השעה”צ בסעי’ ו בשם הגר”א אינו הרא”ש דהרא”ש אינו סובר כן אלא דבריו יוצאים יד”ח כל הצדדים כמפורש ברמ”א ומשנ”ב שם.

בשו”ע סי’ נד הביא דיש מי שאומר שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר להכרזה לצורך מצוה, ומשמע שם ברמ”א שכך המנהג.

ויש שכתבו שכהיום לא נהגו בזה ואין לעשות כן (ראה עה”ש שם ס”ד וע”ע כה”ח סקי”א).

וכתב שם המשנ”ב סק”ו בשם הא”ר סק”ג והגר”א בסי’ נא דבין הפרקים (וכ”ש באמצע הפרק) של פסוקי דזמרא אסור אפי’ לצרכי רבים ולצורך מצוה.

ומ”מ עיקר חילוק זה נאמר על מי שהוא עצמו התחיל פסוד”ז אבל בבהכנ”ס שמתפללים פסוד”ז ורוצה להכריז אדם שכבר התפלל או שעדיין לא התחיל להתפלל לא מיירי בזה שם המשנ”ב.

אם כי יש קצת משמעות בפוסקים שאינו ראוי ואינו הזמן והמקום להפסיק (ועי’ עוד שו”ע סו”ס נז), וכך מסתבר.

ובאופן שששאלתם שהיו סמוכים לסוף זמן ק”ש איני מבין הצדדים בזה, דהרי בודאי שסמוך לסוף הזמן אין היתר לעסוק בשום דבר עד שיקרא, ולא שייך כאן עוסק במצוה פטור מן המצוה להיפטר מק”ש על ידי הכרזת המצוה, מאחר שבא עליו החיוב דק”ש קודם לכן.

והנה הפוסקים (הב”י וד”מ ושו”ע) שדנו בסו”ס נד ובסו”ס נז נקטו איסור הכרזה בכל מיני אופנים ולא נחתו לאופן שהמכריז אינו בתפילה עכשיו, ובפשטות נקטו דבר ההוה שהיה מצוי בעיירות קטנות שבחו”ל שיש מנין אחד לתפילה, אבל היה מקום לומר דנקטו כן משום שהשומעים ג”כ עוברים באיסור הפסקה משום שומע כעונה, אולם אינו נכון לדינא דקי”ל בס”ס קד דלא אמרי’ שומע כעונה לחומרא (עי”ש בהגהות רע”א בשם הצל”ח ועי”ש במשנ”ב), וגם להחמירים בזה הא קי”ל דשייך לכה”פ כוונה הפכית ודלא כהמחמירים גם בזה (עי’ בב”י הל’ ר”ה), ואפי’ להמחמירים שם לא יתכן שכל רעש שאדם שומע חשיב הפסק, אלא ע”כ צ”ל דהמחמירים שם לא יחמירו בהפסק דשומע כעונה כמו בניד”ד ויסברו כהמקילים בס”ס קד, או לומר דלהך דעה בב”י בהל’ ר”ה יש צורה מסויימת של מצוה דחשיב לדידהו שומע כעונה בלא כונה אבל לא בכל שמיעה.

אולם מ”מ אמת הוא דבמקום שכ’ הפוסקים שאין להפסיק אין ראוי שיעשה ההכרזה גם מי שכבר התפלל כיון שעוקר דעתו מן הפסוד”ז, ובפרט דלכתחילה מחמירים שגם שיהוי יותר ממהלך כ”ב אמה עכ”פ שלא לצורך הו”ל הפסק.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ קיד ס”ב דאין נכון לכתחילה עצה זו להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם באמצע התפילה, אם כי משם אין ראיה ברורה שהוא מצד זלזול בתפילה דשם יש בעיה נוספת עי”ש וגם בתפילה הוא חמור יותר להשמיע קול הכרזה, עי’ ביומא יט ע”ב, ועי’ מנהגי מהרי”ל (עמ’ ה ו) דקילס המנהג שהנערים מכריזין בין גאולה לתפילה ר”ח שלא יצטרך השמש להפסיק, אם כי שם מיירי בהכרזה לצורך התפילה דמותר אף לשמש להכריז לכמה פוסקים ולמהרי”ל מכללם ואעפ”כ לכתחילה רצה שהנערים יכריזו, ואילו להפסקה אחרת כלל וכלל לא.

ועי’ בתנא דבי אליהו מעשה נורא מא’ שהיה בנו מכריז דבר של תפלות בתפילה במקום לענות עניה דקדושה ונענש על זה מאוד, ומשמע שם דגם עצם מה שענה דבר אחר באמצע התפילה היה בזה איסור מלבד שהיה דבר של תפלות.

ועי’ במשנ”ב סי’ תקסו סקי”ב בשם הפמ”ג על מה שנוהגין בקצת קהלות להכריז ליתן כופר נפש, דמ”מ יראה לעשות כן שלא בחזרת הש”ץ התפלה כי מבלבלין וצריך לשמוע להש”ץ עכ”ל וכ”ה בכה”ח סקט”ו.

ובפמ”ג בפנים (משב”ז סק”ז) כתב עוד גם בשני וחמישי הגבאין הולכין במעות קערה כמה פעמים אמרתי להם שלא לילך בשעת קריאת התורה דתקנת עזרא הוא (בבא קמא פב ע”א) ומבלבלין רק לאחר קריאת ספר תורה ונכון הוא עכ”ל.

ומשמע דבחזרת הש”ץ ודאי אינו טוב כיון שצריך לשמוע לש”ץ, וכן בקריאה”ת שצריך לשמוע לבעל קורא, ומ”מ יש לומר דגם במקומות אחרים אינו טוב כגון בפסוד”ז שמבלבל דעת האומרים פסוד”ז.

וכ”כ במשנ”ב סי’ קלב סק”ב בשם המג”א כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש”ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש”כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי”ז כונתן ע”כ, וכתב שם עוד בפמ”ג (על דברי המג”א שם) ואין נכון מה שמסבבים בנדבה וכדומה וכל שכן בשעת חזרת התפלה, דמבלבלים הכוונה ע”כ.