ראש חודש

בית/ראש חודש
א׳ באלול תשפ״דב:

אלו שהפסיקו את הבחור לאחר קריאת הפסוק לא עשו כדין, אלא הקורא יקרא עד וביום השבת והשלישי ידלג לאחוריו ויקרא מעולת תמיד וב’ פסוקים של פרשת וביום השבת, והרביעי יתחיל מובראשי חדשיכם, שבמקרה כזה גם המחבר והפוסקים ...קרא עוד

אלו שהפסיקו את הבחור לאחר קריאת הפסוק לא עשו כדין, אלא הקורא יקרא עד וביום השבת והשלישי ידלג לאחוריו ויקרא מעולת תמיד וב’ פסוקים של פרשת וביום השבת, והרביעי יתחיל מובראשי חדשיכם, שבמקרה כזה גם המחבר והפוסקים שכך יש לנהוג מדינא כמו שהוא מנהג הגר”א.

מקורות: הנה מאחר שקרא עולת תמיד וגו’ נמצא ששייר בפרשה ב’ פסוקים עד סוף הפרשה, דאחר ב’ פסוקים מתחיל וביום השבת, ואין משיירין בפרשה פחות מג’ פסוקים, הלכך צריך לקרוא עד וביום השבת, ואחר כך בשלישי יחזור ויקרא שוב מעולת תמיד, ואע”ג דבמקרה רגיל אין מדלגין כמ”ש המשנ”ב סי’ קלח סק”א, ועי’ רמ”א סי’ רפב, מ”מ היכא דלא אפשר מדלגין, כמ”ש בגמ’ מגילה כג ובשו”ע או”ח סי’ תכג ס”ב, ומדלגין היינו לאחרויו, כלומר חוזר לאחוריו.

וכל ראש חודש נקרא שלא אפשר לענין דילוג מקראות כמבואר בגמ’ שם ובשו”ע הל’ ר”ח, וכמ”ש התוס’ במגילה דבכל קריאה שהפרשיות הסמוכות לקריאה אינן מענין הקריאה מקרי לא אפשר, וראש חודש הוא בכלל דין זה כדמוכח בגמ’ שם, ואע”ג דלדעת השו”ע מתחילה אין השלישי דולג ג’ פסוקים מ”מ בענייננו דלא אפשר דמאחר שהשני מחוייב לגמור כל הפרשה מצד הדין, א”כ השלישי יצטרך לדלוג ג’ פסוקים והיכא דלא אפשר דולג.

ואין לטעון דכל דין דולג הוא רק אם העולה הדולג מחדש לקרוא דבר חדש, דהרי היכא דלא אפשר דולג גם בכל הקריאה כמו שמצינו בפרי החג כמ”ש השו”ע סי’ קלז ס”ו, ומה שהחמיר שם השו”ע הוא רק במקום שאפשר כמ”ש שם המשנ”ב סק”כ.

ומכל מקום בנידון דידן השלישי באמת מוסיף כיון שקורא אחר כך וביום השבת בניד”ד, וגם ב’ פסוקים חשיב הוספה כשאפשר עכ”פ בב’ פסוקים, כמבואר בסי’ קלז שם, ויש לציין דשיטת הגר”א שהביא המשנ”ב בסי’ תכג סק”ג דלכתחילה השני מסיים כל הפרשה ההיא והשלישי חוזר ג’ פסוקים וקורא וביום השבת, והם רק חילוקי מנהגים ולא מדינא, כמ”ש הבה”ל שם בשם הרמב”ן, ולכן בודאי דכאן להמחבר מדינא ישה כהגר”א, וגם בלא שכך מנהג הגר”א מ”מ כך יוצא הדין לפי החשבון בניד”ד וכמו שנתבאר דהשתא שקרא השני עולת תמיד א”כ מחוייב השני לסיים הפרשה, וגם השלישי מחוייב להתחיל מעולת תמיד כי אין ב’ עליות עד סוף הקריאה, וכדי שלא להתחיל הפרשה פחות מג’ פסוקים, צריך להתחיל השלישי מעולת תמיד, ובזה גם המחבר מודה להגר”א שהישראל יקרא ב’ פסוקים דפרשת יום השבת, דהרי המחבר סובר בסי’ קלז שם דהיכא דאפשר יש לו להשלים לכה”פ ב’ פסוקים שלא קרא הראשון ולא היקל בפרי החג אלא משום דלא אפשר, ומאידך מה שפסק המחבר בסי’ רפב שיכול לקרות עוד אדם אף שאינו מוסיף פסוקים שלא קראו הראשונים היינו באופן שאינו עולה למנין הקרואים כמ”ש המשנ”ב, וגם הרמ”א שם פליג דגם בכה”ג לא יעלה מלבד בשמח”ת עי”ש, אבל כאן הרי בעי’ ד’ קרואים ואין כאן הוספה.

ויש לציין דיש דיעה אחת שלפיה המפסיקים את הבחור לא עברו איסור, דהרמב”ן גרס במסכת סופרים שיש שם ב’ דעות, ואחת מהדעות שם סברה שהשני קורא עד עולת תמיד והשלישי חוזר פסוק אחד לאחוריו, ולפי דעה זו המפסיקים עשו כדין ממש כשיטה זו, אולם חדא דהרמב”ן גופא גרס במסכת סופרים ב’ דעות ולא נקט כדעה זו להלכה אלא אדרבה הביא סמך למנהג מהדעה השניה, והשו”ע וכל הפוסקים לא פסקו כדעה זו, ועוד דלגירסת הגר”א אין דעה זו במ”ס כלל, כמ”ש הביאה”ל, ועוד דבגמ’ אין היתר לדבר זה לשייר בפרשה פחות מג’ פסוקים, ואע”ג דבמעמדות יש היתר לזה בסוגי’ שם, והבא אחריו חוזר לאחוריו ובפשוטו הכונה פסוק אחד דאם כופל האמצעי כל הפרשה פשיטא דאמצעי דולג דמי יוכל לדלוג מלבדו, דמשום דינא דאין משיירין פחות מג’ פסוקים כתב המפרש תענית כז ע”ב דליכא משום דלא אפשר (והיינו לפי הגר”א דמפרש דקאי אמעמדות ועי’ רמב”ן ורשב”א מש”כ בזה, ועי’ תענית כז ע”ב ששם הובא דין מעמדות ולא דין ר”ח ושם לא הובא דין אמצעי דולגן, וגם בלשון הלכתא משמע על ר”ח דבד”כ לא מסיק הלכתא למשיחא ועי’ תוס’ בפ”ק דיומא ובזבחים ואעפ”כ הוא דחוק לענייננו וגם הלשון הלכתא מאי משמע לעכשיו), מ”מ הרי הוא רק בדלא אפשר ובדאפשר קיימא לן במגילה כב ע”א םננ שאין משיירין בפרשה פחות מג’ פסוקים, ואולי הך מסכת סופרים סברה דמשיירין פחות מג’ פסוקים, וממילא הך מ”ס דלא כהלכתא.

קרא פחות
אףראש חודש
כ״ד בניסן תשפ״דב:

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה.אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ”ז של שבת בלבד.מקורות: הנה זה ברור שטוב יותר ...קרא עוד

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה.

אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ”ז של שבת בלבד.

מקורות:
הנה זה ברור שטוב יותר לסיים ולברך לפני מוצ”ש, שכן במקרה שיסיים ויברך רק במוצ”ש ייכנס בזה לכמה מחלוקות, דראשית כל הוא אף אם לא אכל במוצ”ש כלל הוא מחלוקת הראשונים אם אזלי’ בתר זמן האכילה או הברכה, ואף שהשו”ע בסי’ קפח לגבי מוצ”ש הכריע דאזלינן בתר זמן הברכה, מ”מ לענין ליל שבת בסי’ רעא הכריע להיפך, וא”כ אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, ולכן בסי’ תרצה דמיירי לענין הזכרת על הניסים לא הכריע להדיא, היינו משום ששם ההזכרה גופא אינה חיוב כמבואר בשבת כד, וכמו שרמז המשנ”ב בסי’ קפח שם, ממילא מאחר שהוא רשות אינו ברור שהוא טוב להחמיר בזה, או שאין מקום להטיל עליו ולחייבו מספק, הלכך שם לא הכריע, ומבואר מכ”ז דלפי שי’ השו”ע הוא ספק, וגם הרמ”א שנקט אפי’ בסי’ רעא ובסי’ תרצה דאזלי’ בכל מקום בתר תחילת הסעודה, מ”מ נקט שם בסי’ תרצה כן מחמת המנהג, ואינו ברור שכך נוקט להלכה מעיקר הדין (ויעוי’ להלן מה שאכתוב בדעת המשנ”ב בזה), ויר”ש יוצא ידי שניהם כדאמרי’ בערבי פסחים כעין זה, וממילא בודאי שהוא דבר טוב לסיים קודם מוצ”ש.

ובניד”ד יש כאן בעיה נוספת, מכיון שבאופן שאכל עוד כזית בלילה של ר”ח שחל במוצ”ש הרי נכנס כאן למחלוקת הרבה אחרונים הב”ח והמג”א והט”ז האם יברך של שבת או של מוצ”ש או של שניהם, ממילא בניד”ד בודאי שהנהגה טובה אם נזהר שלא להאריך בסעודה.

אולם באופן שבודאי לא יוכל לברך בשבת אלא במוצ”ש, ומסתפק אם במצב הזה יהיה טוב לסיים הסעודה בשבת או במוצ”ש, הנה אם אוכל רק בשבת ולא במוצ”ש עדיין יהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ”ל, אבל אם אוכל גם במוצ”ש אינו ברור שיהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ”ל שכן המשנ”ב נקט בדעת המג”א שבאופן זה יברך של ר”ח בלבד גם לדידן שלולי אכילתו במוצ”ש היה מזכיר של שבת, ואם כן לכאורה יש מקום לומר דבזה לכל הראשונים אומר רק של ראש חודש.

וכך נקט הגר”י אברמוביץ בתשובה דלפי דעת המג”א שהובאה במשנ”ב סי’ קפח יהיה הדין באופן כזה שיהיה עדיף לאכול כזית במוצ”ש ולברך של ר”ח בלבד כיון דלפי שי’ הגר”י אברמוביץ בזה לכל הראשונים מזכיר רק של ראש חודש וא”כ עדיף לו שיאכל כדי שייצא מידי פלוגתא.

(ונפל שם בתשובה ט”ס בד”ה ולפ”ז, וצ”ל שם ‘וגם להמרדכי’ במקום ‘וגם להרא”ש’).

אולם אחר העיון בלשונו של המשנ”ב יש מקום לפרש בדבריו (היינו בדבריו בביאור דברי המג”א) שלא נקט שבזה דעת כל הראשונים להכריע להזכיר רק של ר”ח, אלא שבנידון זה סמך בעיקר על הרא”ש הסובר דלעולם ההזכרה היא כמו בשעת הברכה, ושצירף לזה שגם לשיטת מהר”ם וראשוני אשכנז בניד”ד ברכה זו אינה כתיקונה ועושה בזה דבר שאינו טוב במה שמזכיר ב’ אזכרות ולכך עדיפא לן לנהוג כהרא”ש בזה, ולכך הזכיר שכיון שהוא שעת הדחק מוטב שידחה וכו’ משום שהזכרת ר”ח היא חיוב לכו”ע, ומה שהזכיר שהזכרת ר”ח היא לכו”ע מבואר שמצרף בזה דעת הרא”ש, ומה שנקט שהוא שעת הדחק ניחא, דר”ל שבשעת הדחק יש לסמוך על רא”ש כדי שלא לקיים המצוה רק בדיעבד לכו”ע, דלכתחילה להרא”ש עדיפא לן מבדיעבד לכו”ע, כיון דבלאו הכי אפי’ אם יאמר שניהם מקיים הברכה רק בדיעבד למהר”ם וראשוני אשכנז, ובלאו הכי יצא ידי חובה בלי הזכרת שבת בסעודה שלישית להכרעת המשנ”ב לעיל, לכך לכתחילה דהרא”ש עדיף מבדיעבד לכו”ע, וכמבואר.

נמצא דעכ”פ לבני אשכנז דקי”ל לעיקר לדינא כדעת ראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש (והם הגמ”י בשם מהר”ם ומרדכי ומהרי”ל בשם המנהג פשוט) אינו ברור שעדיף לאכול עוד כזית במוצ”ש ולהגיע להכרעה מסופקת ולוותר על הזכרת שבת שאפשר שהיא חיוב ג”כ לפי מהר”ם וראשוני אשכנז, מה שאין כן אם לא היה אוכל עוד במוצ”ש בזה ברור שיש הכרעה של מנהג וכל ראשוני אשכנז (ובכללם מהר”ם דהוא רביה דהרא”ש וגם אפשר דאילו הוה ידע הרא”ש דעת מהר”ם הוה הדר ביה) דאזלי’ בתר התחלת סעודה וק”ל.

(ולפ”ז יתבאר עוד למה לגבי חנוכה ופורים שחלו במוצ”ש נקט המשנ”ב לומר רק של שבת, כיון דבנידון זה גם אם יאמר רק של שבת יצא יד”ח לכתחילה מעיקר הדין גם אם יזכיר רק של שבת, כיון שהזכרת חנוכה ופורים הוא רשות מעיקר הדין וכדלעיל, אבל אם נפרש שבמוצ”ש שחל אז ר”ח ואכל כזית ההגדרה היא שזמן ברכה ואכילה דוחה את זמן אכילה בלבד כמ”ש הגרי”א, א”כ גם בזה ידחה כיון דלגבי גדרת הברכה יש כאן ב’ סיבות להחשיבה כמוצ”ש ורק סיבה אחת להזכירה כשבת.

ומיהו אי משום הא זה אינו ראיה כלל, דיש לומר בפשיטות, דרק הזכרת חובה יש לו לדחות הזכרת חובה, אבל הזכרת חובה במקום הזכרת רשות כמאן דליתא כלל דמי).

וז”ל המג”א, ומכל מקום צ”ע דאם יזכיר שניהם מתזי כסתרי אהדדי מידי דהוי למי שהתפלל ערבית וא”כ הי מינייהו לדחי, וצריך לומר דיזכיר של ראש תדש ולא של שבת, דהא כמה גדולים סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא, ואם אכל בלילה לכולי עלמא מזכיר גם של עכשיו כדאיתא בהדיא בתוספתא שם, לכן יזכיר של ראש חדש וכו’ עכ”ל.

ומבואר מדבריו שצירף דעת אותם הגדולים דהיינו הרא”ש שמזכיר רק של שבת, ועוד מבואר מדבריו שהביא ראיה מהתוספתא שאם אכל בלילה אפי’ למהר”ם וראשוני אשכנז (דהיינו לדידן) מזכיר גם של עכשיו, ומביא ראיה מהתוספתא שבזה מזכיר של עכשיו, א”כ המהר”ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש מסכימים שמזכיר של עכשיו, ולא נקט בדבריו דבזה החולקים על הרא”ש מודים לו, אלא נקט שהחולקים על הרא”ש מסכימים שכאן מזכיר גם של עכשיו, וגם שינה מלשונו שכתב על שי’ הרא”ש דלדידיה אזלי’ לעולם בתר השתא, אבל לגבי ביאור דעת ראשוני אשכנז החולקים (דהיינו לדידן) באכל גם ביום וגם במוצ”ש לא הזכיר דאזלי’ בתר השתא, אלא דלכו”ע מזכיר של עכשיו.

והמילה העיקרית בדברי המג”א שמבואר בה כמו שפירשתי בכוונתו הוא מילת “גם” דמדנקט גם של עכשיו מבואר דמעיקר הדין היה צריך להזכיר (היינו לדידן דנקטי’ כמהר”ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש) גם של שבת וגם של עכשיו, רק דנקטינן בזה באופן אחר מאחר שיש כאן דוחק כלשון המשנ”ב.

היוצא מזה דאפי’ לפ”ד המג”א עיקר דעת מהר”ם וראשוני אשכנז הוא שיש לומר ב’ האזכרות במוצ”ש כשאכל גם בשבת וגם אכל בר”ח שחל במוצ”ש, וממילא מה שיאכל אחר כך במוצ”ש אינו מוציא עצמו מספק אלא מכניס עצמו לספק גדול יותר שבזה יצטרך לנהוג דלא כהשיטה שנפסקה עיקרית להלכה לבני אשכנז, וזה מחמת ההכרח שהרי בכל מה שלא יעשה לא יעשה לכתחילה.

ויש לציין דגם במשנ”ב כבר מוכח דלפ”ד מהר”ם וראשוני אשכנז הדין הוא גם בניד”ד (שחל ר”ח במוצ”ש ואכל עוד כזית במוצ”ש) שיזכיר של שבת, דהרי ז”ל המשנ”ב “דהרי יש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת” עכ”ל, ומה שהביא אחר כך בסוגריים דכאן שהוא שעת הדחק מוטב וכו’, לא היה מביא בסוגריים אם בא להוציא ולהפקיע ממה שכתב בסתמא מחוץ לסוגריים, שכן סוגריים באים לפרש ולא לסתור, ומה שמבואר בסתימת דבריו מחוץ לסוגריים דהמחלוקת היא גם בני”ד אם יזכיר של שבת או לא, ורק בא לומר בסוגריים דמחמת שעת הדחק [היינו שהוא דבר שאינו טוב להזכיר ב’ הזכרות בפ”א וא”כ גם אם הלכה כהמהר”ם וראשוני אשכנז מ”מ אינו עושה עכשיו דבר טוב], יעשה כדעת הרא”ש.

ויעוי’ בלבושי שרד סקכ”ז על המג”א שפירש את דבריו שהוא ספק לדעת החולקם על הרא”ש מה יעשה, וז”ל, פירוש דהזכרת שבת הוא ספק פלוגתא והזכרת ראש חדש הוא ודאי, כיון שאכל בלילה, ומשום הכי כיון דשניהם אי אפשר להזכיר, אין ספק מוציא מידי ודאיוכו’ אף דקיימא לן דלא כשל”ה אלא אזלינן בחר תחלת הסעודה מכל מקום בהאי גוונא של ראש חדש לבד משום ספק וודאי כאמור דעכ”פ יש ראיה מהשל”ה דשניהם אין להזכיר ומזכיר היותר חיובית וק”ל עכ”ל.

ועיקר דבריו בתחילת ובראש דבריו הוא שיש ספק בדעת מהר”ם וראשוני אשכנז, ואח”כ דן בדעת השל”ה שהוא כדעת הרא”ש שעכ”פ מבואר בדבריו שלא להזכיר תרווייהו, ומשם ילפי’ לדידן שלא להזכיר שתיהם, ולא נתברר בכוונתו האם אחר הראי’ מהשל”ה הוא כבר פשיטותא שלא להזכיר, מאחר והוא דבר שאינו טוב כמשנ”ת, או שהוא עדיין ספק רק שיש לצרף כאן שבשל”ה מבואר שאינו טוב להזכיר שתיהם לענין שמחמת זה יש להעדיף לנהוג כהרא”ש לענין זה, וגם מה שנקט “ספק פלוגתא” יש לברר אם כוונתו דאינו ברור אם הספק הוא לענין מהר”ם וראשוני אשכנז אם סוברים להזכיר כאן שבת או לא, או דילמא דמה שנקט ספק פלוגתא ר”ל שיש כאן ספק מחמת הפלוגתא, וממילא יש לפשוט מהשל”ה שיש בעיה להזכיר שתיהם, עכ”פ מה שמבואר בדבריו שאינו ברור שדעת מהר”ם וראשוני אשכנז שאין צריך להזכיר של שבת, (או שהם ודאי סוברים שצריך להזכיר של שבת לפי הצד שספק ר”ל פלוגתא), וגם אחר הראי’ מהרא”ש הזכיר בלשונו שיש כאן ספק אלא שאין לעושת דבר כזה להזכיר ב’ הזכרות.

וגם מדבריו מבואר כנ”ל שאם יבוא ויאכל אחר שהחשיך במצב כזה (שחל ר”ח במוצאי שבת) אינו יוצא מידי ספק כלל.

נמצא דאדרבה יותר טוב שלא לאכול כזית ואז יהיה ודאי עושה לכתחילה לפי הכרעת הרמ”א כדעת מהר”ם וראשוני אשכנז, משא”כ אם יאכל כזית וייכנס לכמה ספקות ושאלות ושלא לכתחילה לכו”ע (דאם יזכיר שתיהם אינו עושה כדין כמ”ש המג”א ע”פ השל”ה ואם יזכיר אחת מהן מפסיד בזה הזכרה אחת שמחוייב בה לשי’ מהר”ם וראשוני אשכנז).

[ומ”מ בין אם הלבושי שרד סובר [בביאור דברי המג”א] שיש ספק בדעת המהר”ם וראשוני אשכנז ובין אם סובר שהוא ודאי בדעתם, אבל המשנ”ב [בביאור דברי המג”א] אינו סובר שיש ספק בדעתם כמשנ”ת].

ואפי’ לפי הבנת הגרי”א במג”א עדיין יש לטעון ולומר שאינו עושה הלכתחילה אם יחזור ויאכל כזית ויפקיע עצמו מהזכרת שבת דהרי לשי’ מהר”ם חל עליו חוב הזכרת שבת כמ”ש במשנ”ב והוא מפקיע עצמו מחיוב זה על ידי שמחייב עצמו בהזכרה חדשה בברכהמ”ז.

ובלאו הכי גם אם נאמר בדעת המג”א כמו שביאר בדבריו הגרי”א מ”מ לדידן כיון שיש מחלוקת באחרונים בזה דיש דעות שאפי’ אכל בר”ח מזכיר רק של שבת או של שניהם, וגם המשנ”ב הביא חלק מהדעות בזה, א”כ בודאי שעדיף לבני אשכנז שלא לאכול עוד במוצ”ש ולברך רק של שבת שהיא הכרעה ברורה לבני אשכנז מלאכול עוד במוצ”ש ולברך רק של ר”ח שהוא דבר שנחלקו בו הרבה אחרונים.

וכן ראיתי כעת שכן הובא בקצש”ע (סי’ מד סי”ז) ובשם הגרשז”א (שש”כ פנ”ז סי”ג) והגריש”א (וזאת הברכה פט”ו) שלכתחילה שלא לאכול לאחר שהחשיך כדי שלא להכנס לספק, [ועכ”פ לא כזית כדי אכילת פרס (ראה שש”כ שם הערה מו)], וכן הוא בשו”ת הרי בשמים ח”ב י”ב להימנע מלאכול פת בלילה בס”ג, ויעוי’ גם ברכת הבית שי”ז סל”ז, ומבואר מדבריהם [לפי מה שראיתי בשמם] שיש להקפיד שלא לאכול אחר שקיעה”ח ולא להעדיף לאכול, והם מהטעמים שנתבארו.

ובפסקי חת”ס עמ’ נה הובא שהקפיד לברך קודם צה”כ, והוא כמו שנתבאר שבזה עושה כראוי לכו”ע וגם לשיטת הרא”ש, אבל אם רק מקפיד שלא לאכול לאחר שהחשיך ואינו מקפיד שלא לברך אחר שהחשיך מקיים רק דעת מהר”ם וראשוני אשכנז.

קרא פחות
חובחנוכהידערביתראש חודששבתשינהשעת הדחק
ז׳ באדר ב׳ תשפ״דב:

יעוי' באו"ח סוף סי' קפח שמבואר שם לגבי ברכת המזון שבאופן כזה יצטרך להזכיר ראש חודש.ויש מהמדקדקים שמקפידים שלא לומר תיבת הזה בהזכרת ראש חודש (ראה בא"ח חוקת סעיף כב, הלק"ט ח"ב מו מז), אולם לא נהגו בהקפדה זו (שבט ...קרא עוד

יעוי' באו"ח סוף סי' קפח שמבואר שם לגבי ברכת המזון שבאופן כזה יצטרך להזכיר ראש חודש.

ויש מהמדקדקים שמקפידים שלא לומר תיבת הזה בהזכרת ראש חודש (ראה בא"ח חוקת סעיף כב, הלק"ט ח"ב מו מז), אולם לא נהגו בהקפדה זו (שבט הלוי ח"ד יח סק"ג).

ומ"מ זה דוקא אם אכל שיעור כזית בכדי אכילת פרס בראש חודש עצמו (עי' קצות השלחן סי' צב סק"ח ואשל אברהם מבוטשאטש לגבי חנוכה, ומה שהקשה בשש"כ פנ"ז הערה לה מהמשנ"ב סי' רצט סק"ב לא הבנתי, דשם הנידון בגדר קביעות סעודה שיש לזה גדרים אחרים, וכן לענין תפילת המנחה מצינו גדרים אחרים, וכאן הגדר הוא שאם התחיל בראש חודש חל עליו חיוב הזכרת ראש חדש שלא נפקעה ממנו, כמבואר במשנ"ב ס"ס רפח, וממילא החיוב הוא רק באכילת כזית, אבל מה שייך שחל עליו חיוב אם אכילת השיעור המחייב לא היה בזמן חיובא).

וכ"ז אם עדיין לא התפללו ערבית (כמו שפירטת בשאלה), שכן אם התפללו ערבית הדין משתנה כמבואר במשנ"ב שם, וראוי שלא להתפלל ערבית לפני ברכה אחרונה שלא להיכנס לספק ברכות (עי' משנ"ב סי' תרצה סקט"ז, אלא דשם מיירי לענין הזכרת פורים שאינה חיוב כ"כ כמבואר במשנ"ב סי' קפח שם, אבל גם לענין ראש חודש מאחר שבא על ידי לידי פלוגתת האחרונים אינו נכון להכנס לספק לכתחילה כמ"ש המשנ"ב לענין על הניסים וכ"ש הוא).

והנה אע"פ שהפוסקים דברו על ברכת המזון והזכרת על המחיה הוא קל יותר, מכל מקום גם בהזכרה שהיא קלה יותר נוהגים דינים אלו עכ"פ כל עוד שאין סתירה להזכרה אחרת (כדמוכח בנידון המשנ"ב הנ"ל בסי' רפח על הזכרת חנוכה ופורים שאינם חיוב מדינא דגמ' ומבואר שכשאין תרתי דסתרי ודאי מזכיר, ואע"פ ששם מיירי כשעכשיו חנוכה ופורים שאין חשש שקר, אולם המשנ"ב בסי' תרצה הנ"ל הזכיר גם מקרה הפוך של מוצאי פורים, ותו לא מידי).

קרא פחות

ברכת המזוןחנוכהערביתפוריםראש חודש
ט׳ באייר תשפ״ב

שלום וברכה.אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה ...קרא עוד

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושוע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע"ה כ"ז חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי' במדרש אסתר פנים אחרים פ"א 'הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו', ואולי ג"כ הרמב"ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

תשובה: אביא בזה ל' הס' פרחי כהונה על הגמ' שם וז"ל, תניא בן עזאי אומר וכו'.

מקשים דהא כבר אמר לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר"ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר"ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג' דברים שלמד ר"ע מר' יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג' דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש"ס אמאי לא שאל ר"ע מרבו וכן בן עזאי מר"ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר"י ס"ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג' דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר"ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג' דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו' ואעפ"כ משני ליה תורה היא וכו'.

ובזה ניחא מאי דק"ל על ר"י דמסתמא שמע להך עובדא דר"ע שנכנס וכו' וא"כ מאי מקשה ע"כ וכו' ולפמ"ש א"ש דידע לה שפיר אלא דס"ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י"ל דמה שנכנס אחר ר"ע הוא לראות דעת ר"ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח"כ רבים חולקים עליו ואפ"ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י"ל דעובדא דר"ע היה בא"י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא"י או אפילו בחו"ל דלא שמיע ליה סברת ר"ע שאמר לעיל בכ"מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו"ל וידע דדעת ר"ע לאסור אפילו בחו"ל והני ב' דינים אמרם ב"ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א"ה ולענ"ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר"ע היה קודם מה שסיפר ר"ע שנכנס אחרי ר' יהושע ומה שהקשה ב"ע לר"ע ע"כ העזת וכו' אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר"ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר' עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר' יהושע, המקי"ש].

עכ"ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש"י ד"ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו"ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש"ש.

והמלבי"ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד' אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס' לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו 'רב החובל' כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים 'ספה"ע בזמן הזה דרבנן', ומ"מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א"כ מוכחא מילתא ש'זמן' כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט"ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד"ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא"כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ"ע.

אכן לשון הגר"ז סי' תפ"ט ס"ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ"ל, ומדבריו נראה שזהו פי' הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ"ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי"ש בשעה"צ סקכ"ה), ואף שהמ"ב לא סבירא ליה כך מ"מ עכ"פ בכה"ג לא יברך, ועי' בכה"ח סקנ"ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ"מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ"כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו"כ אינו כ"כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס' רשימות שיעורים ברכות נ"ב ב', ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז"ל:

רש"י ד"ה משום דלא שבת.

וז"ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו"ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו"ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב' מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי"ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ"ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו"ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו"ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש"י (ד"ה שהיתה דולקת והולכת), וז"ל מערב שבת בבית ישראל עכ"ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו"ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא"כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ"ל.

ולפ"ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו"כ הוא מדין זה] א"כ א"ש מ"ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג"כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ"מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו"ד סי' ר"א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי' חגיגה י"ט א' ורש"י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא"א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (ישעיה נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח"כ תהיה תשועה גדולה א"כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ"ש הרד"ק וז"ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי' בחרי קצף, ואדוני אבי ז"ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי"ת ברגע ר"ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי"ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע"כ, וכ"כ המצו"ד, ברגע קטן עזבתיך - העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע"כ (ועי' פרי צדיק פר' בחוקותי).

והאלשיך כתב ד'ברגע קטון עזבתיך' ר"ל שע"י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז"ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית' את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז"ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו', ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד"א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ"ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע"א מהד"ק סי' ז' שיוצא, והובא בביאור הלכה סי' רע"א ד"ה דאתקש, וכ' הקה"י ברכות סי' י"א שכן מוכח גם מדברי המ"ב סי' תר"צ סקי"ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ"ב סי' קפ"ג סקכ"ו [שונה"ל סי' רי"ג ס"א, ועי"ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ"ב], ודעת החזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י"ב א' בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו"ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ"פ בברכות דרבנן עי"ש במ"ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ"ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ' וז"ל, ודאתינן להכא נלענ"ד דהנה השערי תשובה הביא בסי' רי"ד מהברכ"י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע"פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ"מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה"ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג"כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו' רע"א סי' ז' שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע"י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה"נ גם כאן.

אולם החזו"א בהל' ברהמ"ז סי' כ"ט סק"ו תמה אהא דמבואר כאן ברע"א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי"ף בברכות מ"ו ע"א לענין ברהמ"ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ"ד דשאני התם גבי ברהמ"ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע"ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא"כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע"ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס"ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי"ל הכי, היינו משום דסו"ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא"כ בכה"ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי"ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ"ד דלפי"ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא"כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע"א ז"ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ"ע עכ"ל.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו"ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א"כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע"פ שאינו לכתחילה מ"מ אינו עובר איסור, וכ"ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ"ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו"א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק"ש לענין זמן ק"ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק"ש של המג"א בתנאי שהלכה כהמג"א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ"מ שמא לענין ברכה א"א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ"מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ"א בזה מזמן המ"ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו"ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי' קע"ח], מ"מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי' שבות יצחק שבת פ"כ סי' ד' סק"א, צהר אהל ברוך עמ' תמ"ז הערה ה', ביצחק יקרא על המ"ב שם, חידושי בתרא להגרח"פ שינברג סי' קע"ח סקכ"ח, וע' שבט הלוי ח"א סי' ר"ה על סי' קע"ח.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי' ר"ו ס"ה ועי"ש בהגהות רע"א ובמ"ב סי' קע"ה סק"ד.

בהצלחה רבה

***

קרא פחות
דרבנןהבדלההתורהחולהידיצחקמתנהעוברקטןקידושראש חודששבתתניאתפיליןתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי. הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות ...קרא עוד

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י

א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין בכל הימים שא"א בהם תחנון עכ"ל, וציין בשעה"צ סק"א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ"ל.

א"כ יש כאן מחלוקת במ"ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי"ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח"ח קובץ ל"ז עמ' כ"א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז"א בהליכ"ש פי"א סכ"ב כתב כדברי המ"א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע"ז ג"כ הפתחי תשובה (אה"ע סי' ס"א ססק"ט), וז"ל, וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד הל' קידושין ונישואין ס"ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו', וכ"כ בספר יד יצחק (סי' ק"ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אה"ע סי' מ"ט) דכן עמא דבר, וכ"כ ב"שערים מצוינים להלכה" על קש"ע (סי' קמ"ז סק"ז), וכן בשו"ת עצי חיים או"ח סי' כ"ז, וכן בשולחן העזר ח"ב דף ט"ו ד' כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס' עיון תפילה מהגה"ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר"ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר"ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא"כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג"כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה"ע סי' ס"א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח"ב שו"ת סי' י"א, בשו"ת תורת יקותיאל או"ח סי' מ"ב, שהביאו כן בשם הגר"י אסאד שלא לומר וידוי.

וע"פ כ"ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח"ק.

ובערוך השלחן (אה"ע שם סכ"א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א"צ להתענות ג"כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ' כמו ר"ח וחנוכה וכ"ש פורים ואסרו חג וט"ו באב וט"ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע' בא"ח סי' תקע"ג דגם בל"ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה"כ לסוכות מתענין ג"כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ' עכ"ל, ואולי ט"ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ"ל להתודות [ועיין שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' י"ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל"ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח"ק] סי' תצ"ג סקט"ו, לענין חתן שמתחתן בא' מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע"ש אופרוף כיון שזה כעין יו"ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל"ג בעומר] [כ"כ הדגול מרבבה ושו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי' מ'], ולפ"ז כ"ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר"ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ"ט אייר], אבל הגרח"ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ"ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו"ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ"ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל"ג בעומר מותר לגמור בליל ל"ד (אג"מ אה"ע ח"א סי' צ', הגרח"ק תורת המועדים סי' תצ"ד סק"כ, דעת קדושים [אלא שבמקו"א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש"ם, וכן בטעמי המנהגים בקו"א עמ' רנ"ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל"ד (אשרי האיש פס"ה סכ"ח), ובהליכ"ש שם הע' 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל"ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו"י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל"ג בעומר ואח"כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ"ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז' ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג"מ ח"א סי' קנ"ט וח"ב סי' צ"ב, הגרח"ק בתורת המועדים שם).

קרא פחות
ודויידיצחקפוריםצמחקידושיןראש חודשתפילהתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

{. . . בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל"ה היא לקוחה מסידור רש"ס. {אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת. האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית. בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש'יעבדוך ...קרא עוד

{.

.

.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל"ה היא לקוחה מסידור רש"ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

האם אתה יודע מה זה אהבה חיצונית, ואהבה פנימית.

בנוסחאות המקובלות מבקשים על הצאצאים ש'יעבדוך באהבה ויראה פנימית, לא יראה חיצונית'.

ובמקור, בסידור רבי שבתי, ישנו עוד מילה אחת, שנשמט מפני הכפילות.

ואחר שמחזירים את זה, יש לזה פנים חדשות והבנה מחודשת: 'ויעבדוך באהבה וביראה, יראה פנימית ולא יראה חיצונית'.

הראיתי תיקון זה לחברי ורבני מכון 'מעשה רוקח', לפני כמה שנים, ואכן מאז תיקנוהו בסידורים 'עבודת השם' שבהוצאתם.

וראוי לפרסם תיקון זה, לשלימות פירוש המילות וכו'.

יעקב י.

}

תשובה

בע"ה כ"ח אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז"ל (סוטה כ"א ב') שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו"ש, והגם שלא קי"ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של"ש שמתוך של"ש בא לשמה, מ"מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח"ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו"ל הרמח"ל ע"ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ"ל

וכתב אלי שוב בזה"ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע"ע.

ובנוסח הנדפס בסידורים, נראה כאילו גם על אהבה מבקשים כן.

ואחרי ההגהה מהמקור רואים אכן, שהענין של פנימית וחיצונית, קאי רק על יראה, ולא על אהבה.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל"ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל"ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ"פ היה לשל"ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח"ז העיר הנ"ל עוד דמ"מ מ"ט נאמר בתפילת השל"ה אח"כ לא יראה חיצונית, ומיהו י"ל שעל אהבה א"צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא"צ לומר שוב שאין כונתינו במ"ש אהבה פנימית שיעבוד את ה' מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה' מתוך יראת העונש, וגם מ"ש יראה פנימית עדיין י"ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י"ל כונת השל"ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ"מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ"מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש"ס, שהרי השל"ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל"ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ' סוטה שציינתי שם ת"ר שבעה פרושין הן וכו', פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש"י, פרוש מאהבה - מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה - של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' אלהינו וסוף השכר לבא וע"ש עוד בתוס' הרא"ש.

ובחידושי הרשב"א מסכת מגילה דף כה ע"ב כתב וז"ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי' מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ"ק דראש השנה (ד' א') האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס' סוטה (כ"ב ב') דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ"מ צדיק גמור לא הו' צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר"ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז"ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה', כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש"י ז"ל בפירושיו (סוטה לא.

ד"ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה'אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע"ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר' פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו', ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ"ל דרשות הר"ן שם, וע"ש בכל הדברים.

ובפי' האברבנאל דברים פרק י כתב וז"ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ' הנה העבוד' אליו ית' אצלנו ראוי' ומחוייב' בבחינת החסדי' אשר קבלנו ממנו ית'.

אם המציאות וההויות בבריא'.

ואם השמיר' וההתמד' במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור' וירושת הארץ ושאר הטובו' אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב' הזאת אשר הגדיל ה' לעשות עמנו נתחייבנו לאהב' אותו.

ומתוך האהב' ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ"כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א"כ עם האלוה ית' חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ"א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב"ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג"כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש"י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש"י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ"א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר"ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ"א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ"ק דע"כ דף י"ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג"כ שני מיני היראה אליו ית' אם שלירא מפניו ר"ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ"כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ"א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי' רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ"ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש"י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב' המיני' האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית' שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז"ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר' שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש"י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב' לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א"כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש"י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר"ל הדבקות בהש"י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר"ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו' ע"ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

איובהתורהחסידותיעקבכסףמילהראש חודששבתשינהתשובה
ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בענין תפילת השל"ה לער"ח ניסן הנה בספר השל"ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, "ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן". והנה, יום קודם ערב ראש חודש ניסן הוא כ"ח אדר - ולא כ"ט אדר [ערב ראש ...קרא עוד

שאלה

{בענין תפילת השל"ה לער"ח ניסן הנה בספר השל"ה עצמו כתוב לפני התפילה בזה הלשון, "ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן".

והנה, יום קודם ערב ראש חודש ניסן הוא כ"ח אדר - ולא כ"ט אדר [ערב ראש חודש עצמו].

ולכן לכאורה היום המסוגל לתפילה בשנה זו הוא יום ה' הקרוב, כ"ח אדר ה'תשע"ו לפ"ג.

תפילה דומה מופיעה במקור קדום יותר והוא ספר 'חמדת ימים' שחיבר הדיין המקובל רבי בנימין הלוי זצוק"ל, בספר זה בחלק חג הפסח, בפרק א' - ער"ח - קריאת הנשיאים תוכחות, באות ג' כתב וז"ל: כי על כן קבלו וקיימו עליהם יראי ה' וחושבי שמו להבין ולהתענות יום קודם ערב ראש חדש ניסן, והוא מסוגל מאד להתפלל לפניו יתברך בענות נפש שלא יאכילהו הוא יתברך זכויותיו בעולם הזה ולא יהיה חס ושלום הטוב אשר ייטב ה' עמו בעולם הזה אל פניו להאבידו, וטוב וישר לכל איש ישראל לאחוז דרך צדיקים לענות נפש בתענית זה לבא אל המלך להתחנן לו וישפוך שיחה וידרוש סליחה על זאת.

והרב א.

ש.

נ"י עורך נפשו גחלים תלהט כתב בזה"ל: בנוגע לתפילת השל"ה ביררתי אצל מרן הגרח"ק שליט"א ואמר שאפשר לומר בערב שבת אף אם מתענה.

ולא צריך להקדים ליום ה'.

[וראה להלן מכתב התנצלותו].

ומאדם אחר קבלתי תשובה בזה"ל, אולי כוונת השל"ה הוא ויהיה התענית יום קודם - [דהיינו] ערב ראש חדש ניסן.

ובזה יובן יותר מש"כ הטעם "כי בניסן טללים שהם לברכה נפתחים" עכ"ל.

ואינו מובן למה זה טעם להתענות בדוקא יום לפני ערב ראש חודש ולא בערב ראש חודש ניסן ג"כ שעדיין אינו חודש ניסן? ואם נפרש כמש"כ, באמת יהיה יום התענית בערב ראש חודש והטעם שכתב מובן.

ומש"כ בספר חמדת ימים בשם השל"ה שהוא יום לפני ערב ראש חודש ניסן - ידוע מכבר שהיו פקפוקים רבים על חלקים מהספר חמדת ימים הנ"ל ושחששו רבים שנתערבו בו דברים מכותבים שנהרו אחרי הש"צ שר"י - ולא כל מה דכתוב ביה אפשר לסמוך עליו, עד כאן תשובתו.

[כ"ז קבלתי עד כאן].

}

תשובה

לכבוד .

.

.

קבלתי את השאלה, אין לי הרבה מה להוסיף, אך העיקר נראה לי כדברי המפרש יום קודם דאזיל על חודש ניסן גופיה שע"ז כתב השל"ה שהוא מסוגל לפרנסה, ומש"כ יום קודם - ער"ח ניסן הוא כפל לשון, כלומר יום קודם, שהוא בעצמו ג"כ ער"ח ניסן, והנה זה ידוע שבהרבה מקומות נזכר ענין התפילה בער"ח של סתם חדשים באופן כללי כדבר מסוגל, ומעולם לא נודע לנו באיזה מקום שיהיה נזכר על תפילה מסוגלת ביום כ"ח לחודש דוקא, וכן התפילה שהזכיר השל"ה גופיה על ער"ח סיון אין הכונה על יום קודם, ובפרט שכאן הטעם שנזכרה מעלת התפילה ביום זה הוא משום שחודש ניסן גופיה הוא חודש המסוגל לפרנסה, ולכן יש להכין עצמו בתפילה יום קודם שתהא עת רצון ורחמים לפני ה'.

[אכן לגבי סתם תענית של ער"ח לנוהגין כן, ראיתי מובא שאם ירצה להקדים להתענות יום קודם ערב ראש חודש, ראה בשו"ת בית יהודה חלק ב' סימן צז].

הספר חמדת ימים הוא ספר חשוד, ומי לנו גדול מן היעב"ץ שפסל את הספר מכל וכל, ומרן הסטייפלר לא הסכים להכניסו לבית כפי ששמעתי מאחד מצאצאיו, וראה מה שהובא בחריפות ממנו בס' ארחות רבינו ח"א על החמדת ימים, וכן במנחת יהודה להמקובל רבי יהודה פתייה הובא שהוא לנתן העזתי ממש, והטעם שהוא כתב הספר היה רק כדי להשפיע יותר את רוח הצבי שבור, וגם מרן הגרח"ק מחק לגמרי בכתב ידו את המובא מהחמדת ימים בספר אוצר מדרשים, בספר אוצר מדרשים שמשתמש בו, ובעל האוצר מדרשים ג"כ ציין שהחמדת ימים הוא לנתן העזתי [אם כי אין בעל האוצמ"ד בר סמכא.

הכונה שמידי ספק לא יצאנו ולא להחליט גורלו של הספר].

אכן גם לא הבנתי מה נזכר בספר חמדת ימים יותר ממה שנזכר בדברי השל"ה עצמם.

אכן מצד עצם דברי השל"ה אין ראיה כגד המפרשים שהוא יום קודם ער"ח ניסן, ולשון השל"ה הוא, ראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה.

ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן.

כי בניסן, טללים שהם לברכה, נפתחים ע"כ.

ויהיה הפירוש לפ"ז, שמכיון שניסן הוא חודש של ברכה, א"כ אפילו בער"ח לא יתענה, אלא רק יום קודם.

אכן יתכן שזהו דוחק.

בפרט שכבר בפוסקים נזכר ענין של זה תענית בער"ח ניסן, (כה"ח לר"ח פלאג'י ל"ב ט"ז).

וראיתי ביד רמ"ה על השל"ה שם עמ' תתנ"א ס"ק קס"ג ג"כ שנתחבט בזה, וז"ל, צ"ע הכונה יום קודם ערב ר"ח, אמאי לא בערב ראש חודש, דומיא דמ"ש (אות קלב) לגבי ער"ח סיון, ואולי נתכוין לומר יום קודם ר"ח, דהיינו ערב ראש חודש, ודרך אגב יצויין שבסידור של"ה דפו"ר ליתא יום אלא קודם ער"ח.

א"כ עכ"פ יש לנו את בעל הסידור של"ה שקדם לנו בהרבה דורות, והבין את כונת דברי השל"ה לער"ח ניסן ממש.

ובספר מקור חיים לבעל החוות יאיר סי' א' ס"ה עמ' ה' כתב ג"כ בשם השל"ה שהתפילה היא לערב ראש חדש ניסן ולא ביום קודם.

וראה לוח דבר בעתו (יום כ"ח אדר ב') שכתב, מלשון השלה"ק נראה שהיום היא העת לתפילה שלא תיאכלנה הזכויות בעוה"ז, אך רגלים לדבר שנתכוין למחר, ואך שיבוש לשון ("יום שלפני ער"ח ניסן") נדפס לפנינו { אכן גם במקור של השל"ה [בסידור רש"ס] ישנה את אותה הגירסא.

}עכ"ל, ואח"כ הביא ביאורים לבאר את הגירסא שלפנינו.

רציתי עוד להעיר ג"כ כי יש נידון גם על השנה הזו, שחל ער"ח בעש"ק, כמבואר בתשובת הגרח"ק שהביא הרב א.

ש.

וכך יש לנהוג הרוצה לקיים כונת השל"ה.

[כ"ז כתבתי מתחילה לפו"ר, אך ראה לקמן בהערה מה שכתב במכתב אח"כ הרב א.

ש.

הנ"ל בדעת הגרח"ק].

עוד בענין הנ"ל

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א

ע"פ הדברים יש צורך לומר את תפילת השלה"ק לחודש ניסן היום-יום ששי שהוא ערב ר"ח ממש.

(נראה שע"פ הנכתב בתכתובת אומר שוב פעם היום את התפילה).

האם סביר להניח שהקדימו את קריאת התפילה ליום חמישי מאחר ובה התקיימה תענית יו"כ קטן והיא הוקדמה, וע"פ הכתוב שעדיף לאומרה כשהאדם בתענית לכן הוקדמה אמירתה ליום חמישי?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

הקטן אהרן

תשובה

הנה מה שכתבתי בענין אמירת השל"ה בער"ח ניסן, כך משמע מכמה פוסקים, אך בודאי ששייך וראוי לומר תפילה זו בכל עת, ולכן האומר תפילה זו בשני הימים המסופקים יתברך בפרנסה בשפע בע"ה.

אכן מה שהובא בשם הגרח"ק שליט"א בשם הרב א.

ש.

שליט"א, ראה בהערה מכתב שהתקבל ממנו אח"כ שאין הדבר ברור { אחר כ"ז כתב הרב א.

ש.

נ"י הנ"ל ששאל את הגרח"ק שליט"א בזה"ל: אודה שהייתה טעות בהצגת השאלה למרן שליט"א.

שאלתי בהנחה מוטעית שהשל"ה אמר ערב ר"ח] האם כאשר ניתקן לערב ראש חודש צריך להקדים ליום ה' כמו שעושים לגבי יוכ"ק.

או שאפשר בערב ר"ח.

והתשובה היתה ערב שבת.

אבל אם השל"ה הק' כתב להדיא יום לפני ערב ר"ח אין כלל שאלה.

וכנראה שזו הסיבה שכך קבעו בקופת העיר.

והטעות שלי.

ויש"כ שהערתם אותי לכך ובל"נ אשלח התיקון.

ואח"כ כתב עוד: למרות הקושי שבדבר מנין להתפלל יום לפני ערב ר"ח, יש לכאורה ראיה מהשל"ה דאין זה דיוק נכון שכן בקטע הקודם [שם] בנוגע לתפילת ערב ר"ח סיון [שהתפרסמה בכלל ישראל] כתב להדיא בנוסח ברור וז"ל ואגב, כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר.

ולבי אומר, שעת רצון לתפילה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלהינו.

וראוי לישב בתענית ביום ההוא, הוא ואשתו, וגו'.

היינו שכאשר מתכוין לערב ראש חודש כותב כן בבירור.

שוב מצאתי מקור מפורש לכך שלדעת השל"ה אין להתענות ערב ראש חודש ניסן ולכן הקדים תענית זו עם בקשתה ליום שלפני ערב ר"ח ולכאורה אם אינו מתענה ודאי שיכול לומר בערב ר"ח ורק בגלל שמקדים התענית מקדים גם הבקשה ליום התענית וז"ל של"ה מסכת פסחים פרק נר מצוה אות י.

ונראה בעיני, שהנוהגים להתענות כל ערב ראש חודש, יתענו גם כן ערב ראש חודש אייר.

דאף שנוהגין קדושה בכל החודש, זהו לענין תענית רשות, אבל תענית זו שקיבל עליו לחוב בכל השנה, יתענה.

וגדולה מזו, כתב הבית יוסף (או"ח סימן תכ"ט), להתענות תענית שקבל עליו לחיוב, אפילו קודם הפסח, בימים שהקריבו הנשיאים.

וזה לשונו: ומשמע לי דהיינו לומר, שהתלמידים שנוהגים להתענות שני וחמישי של כל השנה מפני חילול השם בין הגוים בהיות ישראל בגלות, ומפני כבוד ההיכל שנשרף, וכמו שכתב רבינו (הטור) בסוף סימן תק"פ בשם בה"ג (הלכות תענית מ.

), גם בחודש ניסן מתענין, דאין לבטל אותם תעניות מפני מה שהקריבו הנשיאים ועשו יום טוב, כנזכר לעיל (עכ"ל ב"י).

ומכל שכן יתענה אחר פסח תענית ערב ראש חודש, שקבל על עצמו לחיוב בכל השנה, עכ""ל.

ובפשטות מדובר על תענית ערב ראש חודש ניסן.

לא מוסבר הטעם שאין להתענות בו אבל מפורש בדבריו.

ואפשר שזה תלוי בקדושת החודש שפי שמאריך בזה.

ועיין.

}.

אבל לעצם הענין אם יש חילוק גבי תפילת השל"ה השנה שער"ח חל ביום ו', כבר הורה זקן מרן הגרח"ק שליט"א שאין חילוק, ואע"ג שיוכ"ק הוקדם היינו משום שזהו הרבה תחנונים בציבור משא"כ תפילה זו, ובאופן כללי אם עיקר זמן אמירת התפילה הוא בער"ח ממש.

קרא פחות

התורהזקןמשהערבערב שבתפסחקטןראש חודששבתתפילהתשובה