באו”ח סי’ תקפ ס”ב גבי תענית צדיקים כתב בי’ באייר מת עלי הכהן וב’ בניו, ויל”ע למה פסק שבני עלי היו צדיקים דאמנם בשבת בפרק במה בהמה איכא למ”ד שהיו צדיקים אבל אינו מוסכם דבפ”ק דיומא ט ע”ב ובעוד דוכתי איכא למ”ד שהיו רשעים.

ויש לומר דעיקר משום עלי וארון ה’ נקט לה וגם שאר צרות שהיו אז לכל ישראל במלחמה שהיתה באותו היום ולרווחא דמילתא נקט גם בני עלי, ועוד יש לומר דכל דבר שהוא סמל לשבר האומה נקט גם רשעים, וכמו דנקט בי”ז באלול מתו מוציאי דיבת הארץ וקצת גם יש להזכיר מה דנקט בז’ בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו וכו’ מפני מעשה העגל, משום דבמרגלים ובעגל היה שבר האומה ולכך מתאבחים גם על עונש הרשעים שהיה אז, ובבאה”ג ובמשנ”ב סק”ח כתבו בשם הב”י דתענית על מוציאי דיבת הארץ היינו על שלא נתקבלה תשובתם אבל על רשעים לחוד לא היו מתענים.

ולהלן גבי תענית על צדקיה א”צ לבוא לנידון זה דאע”ג דיש דעות בחז”ל אם היה צדקיה צדיק או רשע (והרחבתי בזה בביאורי על המדרשים) מ”מ גמ’ דידן במו”ק טז ס”ל שהיה צדיק.

הנה בתוס’ תענית ט ע”א משמע שהעמידו דין זה בעיקר לענין מעשר כספים, ומ”מ משמע דה”ה לענין מעשר דגן יש דין זה דהזכירו שם התוס’ הברייתא דקאמרה מנין לרבות וכו’ ומשמע דכ”ש עיקר דין מעשר דגן שהוא בכלל זה וכן לפי’ הר”ח שם מבואר דגם מעשר דגן בכלל זה, וכמבואר בירושלמי דדמאי פ”א ה”ג בעובדא דרפב”י לענין עכברים, וכן אמר הגרח”ק למי שטען שיש לו פרעושים וכיו”ב בבית ואמר לו הגרח”ק שיקפיד לעשר מה שאוכל ע”פ דברי הירושלמי הנ”ל (שמעתי ממי שהיה שם וכן הובא משמו גם בספר באר שבע עמ’ מה וכעי”ז במנחת תודה עמ’ עה ושם עמ’ פב), ובגמ’ בתענית שם מייתי קרא הביאו את כל המעשר וגו’, וב’ הדברים הם מענין מעשר גם העשירות וגם מניעת הענית וכדאמרי’ (פסיקתא פ’ עשר תעשר ועי’ בתוס’ תענית שם) עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר.

ויש לציין דלענין הרבה דברים מצינו שמה שקשור בתבואה הוא מעשר, כמבואר בריש תענית ב ע”ב לענין ד’ מינים הללו דא”א בלא מים והם מרצין על המים ועוד כמה דברים שנזכרו שם שמרצין על הפרנסה מחמת שהם מצוות שנותן מפרנסתו מידה כנגד מידה וכנ”ל נזכר בפסיקתא פ’ העומר ומד”ר ותנחומא פ’ אמור לענין העומר שכשנותן מן העומר זוכה עי”ז להוסיף בתבואתו וכן בערלה ונטע רבעי כתיב להוסיף לכם תבואתו (ויקרא יט, כה) וכן בשביעית כתיב עד בא תבואתה וגו’ (שם כה, כב), וכן מצינו שדרשו בכמה מדרשים כל אריכות קרא דזרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה וגו’ (חגי א, ו) לענין מה שהפסידו אחר שלא הביאו קרבנות שכל אחד מן הקרבנות היה מרצה בפרנסה שכנגדו ושבזמן בהמ”ק היה מרויח כל אחד מן הקרבנות בפרנסה לדבר שכנגדו בתבואות וכה”ג אמרי’ בכתובות סו ע”ב מלח ממון חסר דהיינו שע”י שנותן צדקה מקיים ממונו וכה”ג מאמרים רבים דמה שאדם מקפיד זוכה כנגד זה מידה כנגד מידה.

ולכן מאחר שעישור דבר הנקנה מכשרות הוא לכה”פ הידור חשוב שכן רוב ככל גדולי הוראה ופוסקי זמנינו חששו לזה אפי’ אם י”א שאינו חובה לכו”ע מ”מ הידור חשוב הוא בודאי לכל הפחות א”כ לכאורה גם בזה יהיה ברכה על ידי שמעשר.

אם כי עיקר הנידון כאן האם ההבטחות שייכי בדרבנן, וידועים פלוגתת הראשונים לענין המחלל את המועדות אם שייך לומר דקאי על חוה”מ אם נימא דחוה”מ דרבנן ואכמ”ל (ועי’ במשנ”ב ריש הל’ חוה”מ שהביאו דעות הראשונים בנידון זה), ומ”מ יש לחלק בין עונש גרידא לאין לו חלק לעוה”ב, וכן ידועה פלוגתת הסמ”ע בחו”מ סי’ סז סק”ב והחזו”א שביעית סי’ יח סק”ד לענין ברכה של שמיטה לענין שביעית דרבנן, ונראה דלכו”ע שייך שיתברך בזה דאטו למה שלא יהיה לו מתן שכר, ועוד דהרי מקיים בזה רצון התורה וכוונת התורה וגדר והידור לדבר זה, ועוד הא אמרי’ הזהיר בנר וכו’ ופרש”י דשבת וחנוכה אע”ג שהוא דרבנן, א”כ צ”ל דשייך גם בדרבנן מתן שכר, והוא דבר פשוט שייך עונש בדרבנן כדדרשי’ עה”פ ויותר מהמה וגו’ וכל הענין וה”ה מתן שכר וכדאמרי’ חביבין ד”ס יותר מיינה של תורה, הלכך פשיטא שזוכה ג”כ על ידי מידי דרבנן ואפי’ על כל הידור (וידועים דברי הר”י סגינהור בהראב”ד לענין הידור בנר חנוכה שהוא במהדר מה שיכול וכו’ וה”ה במהדר שיטות) וכן דין הידור דד’ מינים שנוטל משל הקב”ה ג”כ מסתבר דה”ה בשל שאר ימים שאינו דאורייתא.

ובמדרש אמרי’ בכ”מ דאין מתן שכר על יו”ט שני ומ”מ אין ראי’ משם דיש תירוצים בזה כמו שכתבתי בביאורי על הפסיקתא רבתי דשם יש לומר דאינהו גרמו להתחייב בזה מחמת חטא וגם אינו בהכרח דהכונה שאין מתן שכר כלל רק דאין מתן שכר כהדאורייתא.

ובניד”ד יש להוסיף עוד דהנה פי’ ר”ח עשר תעשר דהיינו שאם תעשר יהיה לך עוד ואז תעשר שוב, וא”כ עיקר הברכה היא על פעולת המעשר גופו שמוציא משלו וא”כ שייך יותר במי שמעשר בעצמו ממי שקונה מן השוק מעושר (וה”ה מי שקונה מהשוק מעושר שמשלם ביוקר מחמת זה הוא ג”כ בכלל זה אבל המעשר בעצמו הוא כמאמרה).

ובגוף הנידון אם במעשר שהוא רק דרבנן יש הך דינא דעשר בשביל שתתעשר יש לציין דלשי’ הרבה פוסקים מעשר כספים אינו דאורייתא ואעפ”כ אמרי’ עשר בשביל שתתעשר כמבואר בתוס’ שם וא”כ ה”ה בכלל זה מעשר דרבנן כגון דמאי וכ”כ באגודת אזוב דף מב ע”א דהך עשר בשביל שתתעשר קאי גם על מעשר פירות דרבנן ומעשר דגן בזה”ז ובחי’ בן אריה (להגרי”ג אדלשטיין הראשון אבד”ק שומיאץ) סי’ כ’ נקט יותר מזה דבדרבנן יעשר בשביל שיתעשר אבל בדאורייתא אסור לכוון לזה עי”ש, ומעין זה כתב גם בעין אליהו על הגמ’ בתענית שם שעיקר דרשא זו נאמרה בייחוד על מעשר דרבנן עי”ש.

ולגבי מש”כ שם בגמ’ דשרי לנסויי במעשר עי’ רמ”א סי’ רמז ס”ד ובפת”ש והגליון מהר”ש אייגר שם שהביאו דעות בזה לענין מעשר כספים ובאהבת חסד ח”ב פי”ח בהגה משמע שנקט להקל בזה, ועי’ באורח צדקה פ”א סכ”א שהביא הרבה מ”מ לנידון זה.

ובאמת גמ’ ערוכה היא בשבת קיט עשירין שבא”י במה זוכין בשביל שמעשרין וקאי על הזמה”ז כדמוכח שם אף שהוא מעשר דרבנן וצדקו דברי המגיה בכפתור ופרח פרק יא עמ’ מז בדחייתו שם דלודקיא כיון שאין מעשרין שם בנתינה כדין אינה בכלל ברכה זו כמבואר בגמ’ שם לפי מה שנתבאר בכפתור ופרח שם, ואדרבה מזה מוכח דבזה”ז לפנים משם בא”י ממש יש עשירות גם בזה”ז ועוד דן שם בדברי הסמ”ע והחזו”א הנ”ל.

ולענ”ד דגם להסמ”ע פשיטא במה שמהדר במצוה שנאמרה בה עשירות אפי’ אינו חיוב אפי’ מדרבנן יש בזה דבר המסוגל לעשירות ורק דההבטחה במקום שנאמרה הבטחה גמורה היא רק על הדאורייתא ולגבי שאר פרטים דרבנן והידורים תליא בעוד הרבה עניינים אחרים וכמ”ש החזו”א (הובא במנחת תודה) לגבי מי שעשה דבר שהוא סגולה לעשירות ולא באה אליו העשירות דשמא עשה ג”כ דבר שהוא סגולה לעניות.

וממילא גם להפוסקים שנקטו דא”א לנסות במעשר כספים יש לומר דדוקא נקטו לענין לנסות אבל עצם העשירות פשיטא שהיא בכל צדקה וכמו שנתבאר רק לנסות א”א שכן הבטחה לא נאמרה אלא במעשר דגן לשיטתם, וא”כ הידור במעשר דגן יש לומר דהוא ג”כ בלא הבטחה ממש ומ”מ מעשרת לפי שיטתם, ויש לציין דבגמ’ רפ”ב דשבת משמע דדמאי אינו בשוה לשאר דרבנן לענין ברכה אע”ג שהוא חיוב ג”כ, וממילא יש מקום לומר דלענין הבטחה ג”כ לא עדיף ממעשר כספם עכ”פ להנך דעות.

ב”ב קמג ע”ב ברשב”ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו’, ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא”ש סי’ ט משמע דעדים לא מהני, והתוס’ עי’ מה שכתבו בזה וביעב”ץ כתב דהתוס’ לא פליגי ארשב”ם, אבל יעוי’ באילת השחר דלהרשב”ם יש חילוק בין אמירה לב”ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי’ בפני הקטנים ואמירה בב”ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי”ש מ”ש בדברי המהר”ח שבתוס’ דסובר דגם בפני הבנים צריך ב”ד.

עכ”פ מש”כ הרשב”ם “או בציבור” העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב”ם מבואר דבעדים מהני וא”כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס”ד דבעי’ דוקא ב”ד משום מה כח ב”ד יפה (וע”ע בהרא”ש הנ”ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ”ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי’ ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי’ בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ”ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה”ק הרשב”ם אפי’ אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא”ש ומהר”ח) מ”מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב”ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב”ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע”פ חילוק האיה”ש הנ”ל) דבציבור א”צ להרשב”ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב”ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש”כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל”ע למסקנא).

אם היה חשיכה שקשה לזהות נראה דפטור.

מקורות:

לכאורה אם בחשיכה בהסתכלות רגילה לא היה רואה את זה הוא פטור גמור דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ודמי לאונס גמור שבזה פסק הרמ”א בחו”מ ריש סי’ שעח לפטור, ואין דינו כאדם מועד לעולם  (ולדעת הש”ך שם הוא סק”א הוא דלא כהרמב”ם והמחבר שמחייב גם באונס גמור, ועי’ בטור וב”י מה שנתבאר שם בדעת הרמב”ם, ומ”מ גם להמחבר שם בס”ג יש אונסין גמורים ממש כגון נשמטה שליבה באופנים המבוארים שם שבזה פטור, ועי’ בערך לחם, והנה בש”ך סי’ שעח שם נקט דלהשו”ע אונס חייב ולא חילק, ולהרמ”א אונס גמור פטור, אבל עי’ בסמ”ע סי’ תכא סק”ח דגם להמחבר אונס גדול אינו חייב, עי”ש מש”כ המחבר לענין ישן).

ואמנם הוא פלוגתא דתוס’ ורמב”ן אם באונס גמור פטור או לא, מ”מ להלכה נפסק להרמ”א דאונס גמור פטור [סי’ שעח שם, ועי’ עוד בסוגי’ דישן בסי’ תכא ס”ד דאם ישן השני בצד הראשון והוזק מהראשון פטור הראשון, וכ’ הרמ”א דה”ה בכל אונס גדול כזה פטור], וגם לשיטתו של הרמב”ן יש לדון לענייננו דמצינו אופנים שהמזיק פטור באופנים דלא הוה ליה לאסוקי אדעתא.

ואמנם אינו בהכרח שייך לנידון של אין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים [סי’ תיב ס”א], ולנידון של עמד אחד (סי’ שעט ס”ב) או רץ אחד (סי’ שעח ס”ח) שעשה שלא ברשות או ששינה באופנים הנ”ל אין המהלך כדרכו חייב, וכעי”ז בסי’ שפט ס”כ שאם הפרה רבצה ופרה אחרת הלכה כדרכה והזיקתה כדרכה פטור, [והש”ך שם ציין לסי’ שצה ס”א עי”ש ולניד”ד אינו שייך ממש], אבל כאן שלא היה זה במהלך הליכתו, אלא פעולה נוספת שעשה לפי דרכו, צריך בירור אם ניתן להקיש דינים אלו לגבי פעולות נוספות שיש לו רשות ועושה כדרכו.

ובסי’ תיב ס”ג משמע דלגבי דברים שנמצאים בגובה העיניים מול האדם פחות שייך לומר אין דרכו להתבונן בדרכים, דמבואר שם דלגבי בהמה שעיניה למטה לא אמרי’ שאין דרכה להתבונן בדרכים.

ומ”מ בענייננו אם היה חושך ולא היה יכול לראות יש שוב לדון בזה דהרי כאן לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שאדם קשר את דלתות בית הכנסת בחוט בעל ערך ממוני, וגם לכאורה לא הוה ליה לבדוק מכיון שאין שום דרך אדם לקשור דלתות בית הכנסת עם חוט חשמל שבפתיחה רגילה נשבר, ומבואר בסי’ שפח ס”א וברמ”א שם שהיכא דהבעלים הניח דבר בכלי שלא היה יכול השני לשער שהוא בכלי זה חשיב פשיעה של המניח והמזיק פטור.

והנה מכיון שלכל אחד יש רשות לפתוח דלתות בהכנ”ס בשעות שהם לא אמורות להיות נעולות יש לדון לפטור גם מצד שהוא דרך שימוש רגיל בשואל שיש לו רשות שמותר לו להשתמש בדרך שימושו ככל שניתן לו רשות בשאלה ואם יהיה נזק מזה אינו מתחייב כמבואר בסוגיות במשנה וגמ’ [ב”מ עח ע”א] ושו”ע [סי’ שמ ס”א, ועי’ חו”מ שט ס”א עד סוף הסימן], וכ”ש שאדם אחר שינה כאן, וממילא ככל ולא היה צריך לחשוש לדבר כזה לכאורה אין בזה חיוב.