אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ...קרא עוד

אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

מקורות: יש להקדים בזה דמעיקר הדין מינקת פטורה מתענית, משום שאינה חייבת להתענות ולא היתה בכלל התקנה להתענות, רק שנהגו להתענות (ראה רמ”א סי’ תקנ ס”א ומשנ”ב סק”ב בשם הפוסקים), אבל לענין מינקת כיום, הורו חלק מפוסקי זמנינו שמכיון שכיום הצורך של המינקת הוא גדול מאוד כמו שיתבאר, לכן יכולה לאכול, ע”פ מ”ש המשנ”ב סק”ה שאם הם חלושות אין להן להחמיר.

ומ”מ ענין הפטור שיש למניקה בצום אינו מעיקר המנהג הנזכר ברמ”א, שכן הרמ”א נקט שנהגו להחמיר על עצמן, אך כיום שהקילו בזאת חלק מהפוסקים הוא משום שיש להחשיב המצב של המינקת כיום כחלושה או משום צורך הקטן שהוא חולה קצת.

אולם במקרה שעברו חודשים רבים מהלידה ומלבד זאת עיקר אכילתו של הקטן אינו מאמו ואינו נצרך אליה כלל הוא דוחק גדול להקל בזה, (ועי’ הליכות שלמה בין המצרים פט”ז  בדבר הלכה מה שהורה לאחר ט’ חדשים).

ואמנם אם האשה מרגישה חלושה ועדיין לא עברו כ”ד חודש מהלידה יש מקום להקל (עי’ חוט שני שבת ח”ד עמ’ רס והלכות חג בחג הל’ ת”ב), וכמו כן אם חלק ניכר מתזונת התינוק הוא מהאם (עי’ חוט שני שם), או עכ”פ במקרה שיש חשש שאם תצום האשה החלב שלה לגבי התינוק ייפסק, במקרה כזה יש שהקילו (פסקי שמועות פורים עמ’ מז בשם הגרח”ק).

ואמנם לגבי הלכות שבת יש שנקטו שכל צרכי קטן נחשבים כצרכי חולה (עי’ מה שהבאנו בשם הגר”א באחד מהתשובות הסמוכות), וכן יש שנקטו לגבי תכבוסת בחוה”מ, וכן לענין תכבוסת בבין המצרים למנהג שהזכיר הרמ”א (תקנא ס”ס יד), אבל לענייננו שהגדרים אינם ברורים בזה ונזכר שמי שחלש שלא יתענה א”כ הגדרים פחות ידועים להחשיב מה נחשב צורך הקטן, אבל אכן יש היגיון שאם יש אחד מהתנאים דלעיל שנזכר בשם החוט שני והגרח”ק יש להחשיב הדבר כצורך הקטן לענין להתיר לאשה.

ומ”מ יש לציין שההיתר במינקת של זמנינו באופן שאין חולשה ברורה וידועה אינו פשוט ואינו מוסכם (ראה מראי מקומות בביאורים ומוספים ריש סי’ תקנ), ועי”ש שהובאו כמה הוראות בשם הגרשז”א בענין שעל פיהם נראה שהורה בכל מקרה לפי הענין של אותו המקרה, ולמעשה נראה כיון שעיקר הנידון במינקת הוא מנהג, ויש להזכיר בזה שגם דין תעניות אלו בזמנינו הוא מדין שקבלו עליהם ישראל ואינם תקנה דרבנן כשאר תקנות כמבו’ בגמ’ ורמב”ן וטור, ולא קבלו על מינקת וכנ”ל, לכן יש יותר מקום להקל בזה, וגם בחוט שני נראה מדבריו שהקיל בהוראות בנידון זה.

ולכן בניד”ד אם לא עברו עליה כ”ד חודש ויש מזון ניכר ממנה לתינוק או שהחלב עלול להפסק יכולה להקל, ואם מרגישה חולשה אינה צריכה לצום כלל.

לענין מה מותר לאכול למי שאוכלת בצום, לא יאכלו אלא כדי צורך קיום התינוק (ראה שו”ע תקנד ס”ה).

אבל אין צריכה לאכול שיעורין כמו בת”ב (ראה חוט שני שם עמ’ רנח).

ותאכל בצינעא (ראה מטה אפרים סי’ תרב סכ”ב).

במאמר המוסגר יש לציין דעכשיו בתקופה זו יש מלחמה בארה”ק ולא שלום, ולכן ממילא יש שאלה על כל התענית ציבור שלנו אם הם כתענית ציבור גמור, ונפק”מ לעניננו שגם לגבי מינקת מכיון שהחיוב הוא גמור ממילא יש להקל פחות, אבל למעשה נראה שהמנהג שלא חששו בזה, שאף בזמן הראשונים שהיו רדיפות ושמדות לא מצינו שנהגו בכל ד’ תעניות כבט”ב לענין שאר דיני תענית ציבור, מלבד בעל נפש הנזכר בנו”כ השו”ע ע”פ הפוסקים, לענין נעילת הסנדל, וצל”ע בזה, ושמעתי שהגר”ש דבלצקי נהג בעת מלחמה כצום גמור, ויל”ע אם מדין הנ”ל או מדין קבלת תענית שקיבל על עצמו תענית ציבור, עכ”פ המנהג הקבוע מדורי דורות אינו כך, ולכן לא הבאתי גוף הדברים בנידון.

קרא פחות

בע"ה אדר תשפ"א   לכבוד הגאון המפורסם כמוהר"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך" ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים שלו' וברכה ורב טוב מאחר והשאלה מתרחבת לכמה אנפין אשתדל לילך בזה בקצרה ולבאר עיקרי היסודות השייכים לנידון זה.א. יתבאר דבגדי יו"ט עדיפי ...קרא עוד

בע"ה אדר תשפ"א

 

לכבוד הגאון המפורסם כמוהר"ר גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס "גם אני אודך" ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים

שלו' וברכה ורב טוב

מאחר והשאלה מתרחבת לכמה אנפין אשתדל לילך בזה בקצרה ולבאר עיקרי היסודות השייכים לנידון זה.

א.

יתבאר דבגדי יו"ט עדיפי משל שבת

הנה מבואר ברמ"א בהל' יו"ט [סי' תקכט ס"א] דבגדי יו"ט יותר טובים משל בגדי שבת, וכן הובא בשם האר"י ז"ל והמקובלים שבגדי יום טוב חשובים משל שבת כי ביום טוב בא האור עליון מלובש בלבוש והשמחה מושגת יותר, וכן יעוי' גם שו"ת פנים מאירות (חלק ב' סי' קכג) כ' באשה בתוך שלשים לימי אבלה וכו', דמותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת, אך לא בגדי יום טוב וכו'.

והובא גם בפתחי תשובה (סי' שפט סק"ג) ובקיצור שו"ע (סי' ריא סי"א), ומבואר מזה ג"כ דהוה להו כמילתא דפשיטא וכמנהג הקבוע והידוע שבגדי יו"ט אינם כבגדי שבת דכוותייהו.

ב.

יבוא לדון לענין פורים אם דינו כיו"ט

והיה מקום לומר לפ"ז דכבוד פורים מהותו ככבוד יו"ט, כיון שנאמר בו שמחה ומשתה ויום טוב (אסתר ט, יט), ואע"ג דאמרי' בגמ' [מגילה ה ע"ב] דבקרא תניינא לא נזכר ויום טוב, משום דיום טוב לא קבילו עלייהו, מכל מקום היינו דוקא לענין מלאכה דלא קבלו עלייהו, אבל לענין כבוד היום אפשר שיש לנהוג בו ככבוד יו"ט.

והנה אי' ברמ"א הל' פורים [סי' תרצה ס"ב] שיש ללבוש בגדי שבת ויו"ט בפורים, ויש לדון בגדר זה האם ר"ל דגדרו כשבת או דגדרו כיו"ט, וביותר יל"ע דבכמה אחרונים העתיקו רק בגדי שבת בפורים, ומכל זה משמע בכוונתם משום דאין קפידא בדבר דהעיקר ללבוש בגדים חשובים משל חול.

ומתורף דין זה משמע דבאמת לא קבילו עלייהו כלל יו"ט לא לענין איסור מלאכה ולא לענין כבוד היום, דממה שלא דייק הרמ"א לכתוב בגדי יו"ט בלבד וכתב בגדי שבת ויו"ט, אפשר דמשמע מזה שאין קפידא כלל בזה, וגם אפשר דמנהגא זו אינה שייכת כלל למ"ש יו"ט בקרא, אלא מנהג שנהגו בו אח"כ, וכן משמע בסתמא לשון הרמ"א.

ויש לציין עוד דקידוש לא שמענו שיתחייבו בו בפורים, וגם מעיקרא לא אמרו בגמ' שם דילפי' מיו"ט אלא שאסור בעשיית מלאכה ומאי דלא אתמר לא אתמר.

ג.

יבוא לדון אם צרכי פורים מעיקרן קודמים לצרכי שבת

אכן נידון דידן אינו שייך כלל לנידון של כבוד היום אם הוא מנהג או דברי קבלה, דגם אם כבוד פורים ובגדי שבת ויו"ט בפורים הוא מנהג, מ"מ סעודת פורים הוא ודאי דברי קבלה.

יעוי' בפסחים [סח ע"ב] דאמרי' הכל מודים בשבת וכו' הכל מודים בפורים וכו' דבעינן נמי לכם, ושבת הוא מחמת דכתיב וקראת לשבת עונג, ופורים הוא מחמת דכתיב ימי משתה ושמחה, ולבסוף איתא נמי התם על חד מאמוראי דהוה יתיב בתעניתא כוליה שעתא לבר מפורים וכו'.

ונשאלת בזה השאלה מאי שנא פורים משבת כיון דעד השתא אמרי' הכל מודים בשבת והכל מודים בפורים, והתשובה לזה הוא משום דבשבת כתיב עונג ועונג שייך לקיים בעוד דברים, כמו לפעמים על ידי דיבורים כמבואר בסי' שו, ואפי' על ידי בכיה יעוי' במ"ב [סי' רפח סק"ד] דלפעמים יהיו אופנים שיוכל לקיים העונג על ידי בכיה, ואדרבה לענין אכילה כ' המ"ב [סי' רמ"ב סק"ב] וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי' רפ"ח עכ"ל, וכן כ' הפוסקים לענין תענית בשבת, דאם יש לו בזה עונג סגי, וכמ"ש [משנ"ב רפח סקט"ו] דאין להתענות בשבת אא"כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח  וכו' עכ"ל, ולהכי החכם הנ"ל דהוה ציים בכוליה שתא לא חש לתעניתא בשבת משא"כ בפורים.

כללו של דבר שמצינו חילוק בין שבת לפורים, דאילו שבת שייך לקיים העונג בשבת עצמה על ידי שמרגיל עצמו בדברים המענגים את לבו, ואילו פורים אין שייך לקיים משתה ושמחה שלא על ידי מאכל.

והגם דאמרי' [שבת קיח ע"ב] במה מענגו וכו', בודאי שמצוה מן המובחר והיכא דאפשר יש לענג במאי דאפשר, אבל לענין דין וגדרי עיקר העונג מקיים אותו על ידי תענוג כל דהו, משא"כ בפורים במצוה במאכל ומשתה.

ויש לציין דלפ"ז א"צ לבוא לגדר מה שכתוב על פורים יום טוב בקרא, דעצם מה שכתוב גבי פורים שמחה הוא כבר דין בפני עצמו להרבות בצרכי פורים יותר משבת בין לענין בגדים ובין לענין מאכלים, וכמבואר במג"א ונו"כ על הרמ"א בהל' יו"ט הנ"ל [מג"א סק"ד] דהטעם שבגדי יו"ט חשובין משל שבת משום דגבי יו"ט כתיב שמחה והוסיף שם במג"א דמהכי טעמא מרבים בו ביו"ט גם במאכלים טפי משבת, נמצא דבכלל זה יש לדון גם להנ"ל.

ולפי דרכנו נמצינו למדים מכך שאם יהיו לו מעות רק לצרכי סעודת שבת או רק לצרכי פורים יתכן שיהיה עליו לקנות בזה סעודת פורים, מלבד עצם הטענה של פרסומי ניסא עדיף שתתבאר להלן בפני עצמה, יתכן שיש בזה טענה נוספת שעונג בשבת יוכל לקיים באופנים אחרים.

 

ד.

יבוא לדון אם יש עדיפות לשבת מצד עצמו על פני פורים

ומצד שני יש לדון דשבת הוא מדברי קבלה ובפורים נמי הוא מדברי קבלה, אבל שבת עיקרו מן התורה, וגם יעוי' ברמב"ן עה"ת [ויקרא כג ב] וז"ל, וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם.

והנה "מקרא קדש", מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה.

ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש.

ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס ע"כ.

ונראה דעיקרו מן התורה לא שייך כאן לדין זה, דהרי בגמ' בשבת לענין הנידון על חנוכה ושבת לא מדכרי' כלל ענין דשבת עיקרו מן התורה, וכ"ש דמיירי' התם גבי קידוש היום שיש לו עכ"פ אסמכתא מן התורה אם לא דרשא [ועי' ביאור הלכה סי' רעא], וכ"ש הכא דמיירי' לגבי עונג שהוא מדברי קבלה, ודברי הרמב"ן כוונתו על רצון התורה, ולא מצד גדרי דאורייתא, ולענין רצון התורה כל דרבנן נמי חשיב דאורייתא לענין זה מצד לא תסור, וידועים גם דברי הרמב"ן ז"ל על לא תסור.

ה.

יבוא לדון עוד להקדים צרכי פורים מחמת פרסומי ניסא

והנה ענין פרסומי ניסא הוא דבר הקובע ברכה לעצמו, ונבוא להוכיח הענין, דהנה לענין ד' כוסות אי' בפסחים [צט ע"ב] שאפי' עני המחזר על הפתחים חייב בד' כוסות, וברמב"ם [הל' חנוכה] העתיק דין זה נמי לענין נר חנוכה, ודין זה אינו מבואר בש"ס כלל לענין נר חנוכה, וכתב הרב המגיד ז"ל דטעם הרמב"ם הוא משום דגבי ד' כוסות אמרי' [פסחים קיב ע"א], לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה ע"כ, ש"מ דטעם החיוב לעני הוא משום פרסומי ניסא,  ואילו נר חנוכה הוא פרסומי ניסא ג"כ כמו שמבואר בגמ' [שבת כג ע"ב], והביא הגר"א ז"ל ונו"כ על השו"ע דברי הרב המגיד הנזכרין, והסכימו בזה הפוסקים.

נמצא דגם בנר חנוכה יש דין זה, ולפי דרכנו למדנו דגם פורים שנאמר בו פרסומי ניסא נהי דלענין קניין צרכי סעודה יש לומר דאין ענין מחוייב מאחר והוא דבר שאין לו שיעור ברור, אבל לעצם דרגת המצוה יש לומר דמחמת שהוא פרסומי ניסא הוא קודם לצרכי שבת, וע"ד הגמ' בשבת [כג ע"ב] דנר חנוכה קודם לקידוש היום משום פרסומי ניסא, ונהי דלא נימא שצרכי פורים קודמים לקידוש היום מאחר ומשתה ושמחה הוא דבר שאין לו שיעור, אבל עונג שבת עצמו הוא דבר שאין לו שיעור ג"כ, ממילא מכיון דלתרוויייהו אין שיעור יש לומר דצרכי שמחת פורים קודמים לצרכי שמחת שבת.

ו.

יבוא עוד לדון לענין קדימה אם הוא גם קודם בזמן או רק קודם לדחות

וממילא יש לעיין האם גם לענין קדימה באופן שאין אחד מהם דוחה את חבירו ג"כ קודם פורים לשבת או לא.

והנה בזבחים [צ ע"ב] מספקא לן אי תדיר ומקודש תדיר קודם או מקודש קודם, ופסק ברמב"ם [הל' תמידין ומוספין פ"ט ה"ב] אם היה תדיר ומקודש איזה שירצה מהם יקדים.

והיה מקום לדון בזה דצרכי שבת הם תדירין וצרכי פורים הם מקודשין כיון שהם דוחין וכנ"ל לענין פרסומי ניסא, א"כ איזה שירצה יקדים.

אמנם מאידך יש לומר דהיכא דאשכחן שהדבר קודם לידחות יהיה קודם נמי לענין להקדים.

ולכשנתבונן נראה שדברו בשאלה מעין זו הפוסקים להדיא, וז"ל הב"י [או"ח סי' תרפ"ד] בשם הרא"ש (שבת פ"ב סי' יב-יג) על דברי הגמ' בשבת שם על נר חנוכה דפרסומי נסא עדיף, משמע אי לאו משום פרסומי ניסא תדיר קודם אפילו לדחות את שאינו תדיר ויש לדקדק מזה כשחל ראש חדש טבת בשבת שמפטירין הפטרה של ראש חדש ולא בנרות דזכריה דתדיר קודם דלא שייך פרסומי ניסא בהפטרה דהא קורין בתורה דראש חדש קודם ואחר כך דחנוכה ואי שייך פרסומי ניסא בקריאה אפילו לדחות פרסומי ניסא עדיף כל שכן להקדים וליתא להך סברא (דהך סברא) [דודאי] היכא דאי אפשר לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף אבל להקדים תדיר עדיף דאיכא לפרסומי ניסא באחרונה כמו בתחלה הילכך קריאת התורה דאפשר לקיים שניהם תדיר קודם אבל בהפטרה שאין מפטירין אלא אחת פרסומי ניסא עדיף.

ועוד וכו' עכ"ל, וכ"כ בתוס' הרא"ש על הגמ' בשבת שם.

וכן מוכח בגמ' מגילה [סוף דף כט] לענין חנוכה ור"ח דאיכא למ"ד ר"ח עיקר והכי קיימא לן, וטעמו מבואר בגמ' שם משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולפי זה נמצא ראיה ברורה מן הגמ' דגם פרסומי ניסא הוא קודם לתדיר רק להקדים אבל לא לדחות.

ואע"ג דלענין תדיר ושאינו תדיר גרידא יש להקדים התדיר גם לדחות, וכמבואר בתוס' [סוכה נד ע"ב ד"ה אמאי] עי"ש, מ"מ באופן שיש מחד תדיר ומחד פרסומי ניסא הכלל בזה הוא שיש להקדים התדיר להקדים ולהקדים הפרסומי ניסא לדחות.

ולפי כלל זה נמצא לענייננו דלענין הקדמה יש להקדים שבת אבל לענין דחיה יש להקדים פורים.

ז.

היוצא מזה הלכה למעשה

ולכן יש להורות לשואלים דבר ה' זו הלכה דאם יש בידם מעות מצומצמים למטעמי שבת או למטעמי פורים יש להם ליתן המעות למטעמי פורים, וה' הטוב ירווח להם שיזכו לעתיד לקיים המצווה בשלמות, אבל אם יש בידם מעות ברווח לשניהם יש להם לעסוק מתחילה בצרכי שבת ואח"כ בצרכי פורים.

קרא פחות

מחד גיסא היה ראוי להביא מעט מעט לכל עני מזדמן וכמו שנהגו גדולי ישראל, ובזה מקיים דברי הרמב"ם שכתב לעשות כן לכוף יצרו לצדקה הרבה, ומאידך גיסא לגבאי צדקה עדיף מכיון שאמרו שלא יתן לקוש"צ אלא אם ממונה עליה ...קרא עוד

מחד גיסא היה ראוי להביא מעט מעט לכל עני מזדמן וכמו שנהגו גדולי ישראל, ובזה מקיים דברי הרמב"ם שכתב לעשות כן לכוף יצרו לצדקה הרבה, ומאידך גיסא לגבאי צדקה עדיף מכיון שאמרו שלא יתן לקוש"צ אלא אם ממונה עליה כר"ח בן תרדיון, ואילו באוספים יש גם אינם מהוגנים כמ"ש בכתובות ועי' בספ"ק דב"ק, ובפרט אם קרוביו עניים שאם יתן להם יקיים בזה ומבשרך אל תתעלם.

ולמעשה נראה דאמנם יש הנהגה הנזכרת ברמב"ם הנ"ל לתת מעט לכל עני, אך באופן כזה שיש סכום מצומצם ואינו יכול לתת יותר מחמת עניותו עדיף לתת לגבאים נאמנים או לעניים הבדוקים לו, מכיון שהאומר תנו לי בודקין אותו כמ"ש ב"ב ט' בירושלמי סוף פאה וברמב"ם פ"ז מהל' מתנ"ע ה"ו ושו"ע, וגם משמע שם לפי הטעמים דרוב מה שאינו לצורך אוכל כגון צרכי דיור וכדו' צריך בדיקה, וצרכי רפואה לכאורה דינם כצורך אוכל, ועי"ש פרטי הדינים, ורק במתנות לאביונים של פורים קי"ל דכל הפושט יד נותנים לו, ולכן מכיון שהנידון כאן לתת לעניים שאינם בדוקים על חשבון עניים בדוקים בד"כ ראוי לתת לבדוקים כל שאין העניים שאין בדוקים עדיים על הבדוקים בעניינים אחרים.

ויתכן לומר עוד דעיקר דברי הרמב"ם בענין נתינת צדקה מעט מעט דמיירי בעניים הבדוקים לו, ובזה בודאי עדיף ליתן להם מעט מעט מליתן הכל בבת אחת לגבאי, אולם יש מקום לומר דהרמב"ם מיירי בזה אפי' בשאינן בדוקין אלא שזה אינו על חשבון המעשר כספים כגון שיש בידו להוסיף ועיקר דין עניים בדוקין הוא דין בגבאי דדין זה נאמר לענין גבאי, וה"ה מי שיש לו סכום מצומצם שרוצה לקיים בו מצוות מעשר כספים ולתנו ליד גבאי.

ומ"מ א"צ ליתן כל צדקותיו לקרובו כמ"ש הגרח"ק, ואדרבה אי' בגמ' שלא יתן כל מתנותיו לכהן אחד, וגם יש דברי הרמב"ם הנ"ל שהבאתי בתחילת התשובה, אבל אם נותן לקופה של צדקה אין זה נחשב לעני אחד שהגבאי מחלק לכל עני שנצרך והגבאי יכול להביא לו.

ומ"מ יש לציין דבקיימי עניים ויש לו צדקה יש כאן חשש של בל תאחר ולכן יעשה תנאי שכל המעשר לא יחול עליו שם תדקה עד שיבוא ליד העני כמ"ש בדרך אמונה הל' מתנ"ע פ"ח סק"ח.

ומ"מ יש לתת מתנה כל דהו לעניים המחזרין משום אל ישוב דך נכלם, כמ"ש הרמב"ם פ"ז ממתנ"ע ה"ז, וזה בד"כ אינו נפק"מ על הסכום הכללי לאיזה צדקה יגיע.

ובזה גם מקיים במקצת דברי הרמב"ם דלעיל לתת הצדקה מעט מעט.

קרא פחות

המאמר עצמו שאלה: ידוע הדין שאין מקבלים גרים מזרע עמלק, ויש לשאול, האם בן עמלק שהתגייר גירותו חלה או לא. תשובה: נאמר במכילתא (סוף בשלח) רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִסְאוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ ...קרא עוד

המאמר עצמו

שאלה: ידוע הדין שאין מקבלים גרים מזרע עמלק, ויש לשאול, האם בן עמלק שהתגייר גירותו חלה או לא.

תשובה: נאמר במכילתא (סוף בשלח) רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכִסְאוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד לוֹ אֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש"ב א יג).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְכַּר דָּוִד מַה נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה רַבּוֹ, שֶׁאִם יָבֹאוּ מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהִתְגַּיֵּר יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, וּמֵעֲמָלֵק לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ וְגוֹמֵר (שם טז).

עד כאן.

מבואר כאן מדברי המכילתא שגם אחר הגיור לא הועילה להם הגרות ועדיין יש חיוב למחות את עמלק, ולכך הרגו דוד אף על פי שאביו כבר נתגייר.

וצריך עיון שהרי נאמר במסכת גיטין (נז ב) "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", ובגירסת העין יעקב שם נוסף, "ומנו ר' שמואל בר שילת", והחינוך (מצוה תכה הנדפס מחדש) גרס "ומנו רבי עקיבא" {וכן כתב בספר פנים מאירות על הירושלמי יבמות פרק ח הלכה ב, [שמצאנו בסנהדרין לב ב שלמד בבני ברק, אכן עיין מנורת המאור נר ה כלל ג חלק ב פרק ג שרבי עקיבא היה מבני בניו של סיסרא, וכן כתב רב ניסים גאון ברכות כז ב, וכן הוא ברמ"ע מפאנו עשרה מאמרות חקור דין חלק ה פרק י ופרק ג, ואריז"ל שער הגלגולים הקדמה לו לח לט, ושל"ה מסכת שבועות קצד ע"ב, ומהרש"א יבמות טז ב, וס' יוחסין מערכת רבי עקיבא].

} , וא"כ מוכח שאחר הגירות כבר לא משנה מה שהיה אביו עמלקי, וכידוע שגר שנתגייר כקטן שנולד.

וגם אם נאמר שדין מחיית עמלק אינו נוהג, מכל מקום קשה איך נתגדל בתורה כל כך אם מצד הדין היה מחוייב מחייה, שהרי עמלק הוא זוהמא כידוע, ולא יתכן שנתגדל כל כך בתורה ובקדושה אם היה לו בדינו דין עמלק, וגם אם לא היה נוהג דין מחיית עמלק, ושמא סברו בעלי הגמרא דרבי יהושע במכילתא חולק על דעת רבי אלעזר המודעי הנ"ל, ועל כל פנים לאחר גירות, שדורש המקרא לענין אחר [ראה שם במכילתא], (וראה עוד בספר "פרסומי ניסא" (וייס) על פורים שנסתייעתי בו) {ועיין עיון יעקב סנהדרין צו, עין זוכר להחיד"א מערכת ג ס"ק א, יעיר אוזן להחיד"א מערכת גרים, שו"ת שואל ומשיב מהדו"ד ח"ג סו"ס רט"ו, אבנ"ז או"ח סי' תק"ח, מהרש"ם ח"ג סי' רע"ב, חזו"א יו"ד סימן קנ"ז, הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג ח"ב דף רעט, ועוד רבים, והנה בספר יוחסין שם יעויין שם דמבואר לכאורה שאמו מישראל היתה, והעירו בבית המדרש שלפי זה יש לומר שגם אם היה מזרע עמלק מכל מקום יש לומר דגם לדעה זו היתה אמו מישראל, וא"כ בזה בודאי שלא יהא חייב מיתה דאפילו קודם גירות קי"ל הולד כשר.

} .

התגובה שנתקבלה

ניתן ליישב בפשטות שלבני המן לא היה דין עמלק מכיון שהיה עבדו של מרדכי, ועבד אין לו חייס.

כמו כן ניתן לומר שאמם היתה מבני המן, ואביהם מעם אחר ובאומות הלך אחר הזכר,

משה חרז

***

תשובת המערכת

יישר כח על תשובתו

טבילת עבדות לכאורה לא עדיפא מטבילת גרות, ואם גירות לא מהני לענין דנימא דהוה ליה כקטן שנולד א"כ גם לענין עבד אין לו חייס לא יועיל טבילת העבדות לענין זה, ויש לדחות ואכמ"ל.

***

קרא פחות

בס"ד להגרע"מ סילבר שלו' וברכה מציון עיה"ק, אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל"ט שאלה הלכתית רוחנית: האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף? אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך. ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין ...קרא עוד

בס"ד

להגרע"מ סילבר שלו' וברכה מציון עיה"ק,

אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל"ט שאלה הלכתית רוחנית:

האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף?

אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך.

ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין מתאפשר בקלות ובמהירות?

אם אין ענין לעשות זאת - מדוע לא? מאי שנא ממצוות ציצית שאנו משתדלים להתחייב בה בכל רגע ע"י לבישת בגד ד' כנפות? והרי יש ענין גדול להרבות במצוות וכלשון רש"י בסוגיא דחנוכה ש'מהדרין' היינו מי שמהדר ומחזר אחר המצוות?

יישר כח גדול וכט"ס,

יהודה

***

תשובה

שלום רב

הנה עצם הנידון אם בכלל שייך להתחייב תלוי במחלוקות רבות ובאשלן רברבי, אכן גם אם שייך להתחייב בזה, אי"ז דומה לציצית שהמצוה אינה באה בחשבון על שום דבר, שכאן הוא בודאי על חזבון לימוד התורה של שעות רבות, ואם מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אינה דוחה ת"ת, ק"ו שמצוה שאין מחוייב בה וכבר מקיים אותה פ"א כדינה בודאי שאינה דוחה ת"ת.

ויעוי' בס' מנחת תודה שהביא שם שאמר הגרח"ק שענין שכר פסיעות נאמר לנשים, ואמר לו אחד שאפשר ללמוד גם בדרך, ואמר לו הרב אתה עושה כן, [בגמ' מקור שכר פסיעות נאמר גבי אשה, ויש לציין שכידוע ביתו של הרב סמוך מאוד לבהכנ"ס, אע"פ שהרב עצמו לומד גם בדרכים מ"מ בבהמ"ד הלימוד מיושב].

ומ"מ מי שאינו לומד בכל מקרה כנראה שיש בזה ענין להדעות הללו.

בכבוד רב

***

קרא פחות

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי. הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות ...קרא עוד

יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו

לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י

א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.

הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין בכל הימים שא"א בהם תחנון עכ"ל, וציין בשעה"צ סק"א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ"ל.

א"כ יש כאן מחלוקת במ"ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי"ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח"ח קובץ ל"ז עמ' כ"א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז"א בהליכ"ש פי"א סכ"ב כתב כדברי המ"א שיתענה.

ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע"ז ג"כ הפתחי תשובה (אה"ע סי' ס"א ססק"ט), וז"ל, וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד.

וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד הל' קידושין ונישואין ס"ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו', וכ"כ בספר יד יצחק (סי' ק"ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אה"ע סי' מ"ט) דכן עמא דבר, וכ"כ ב"שערים מצוינים להלכה" על קש"ע (סי' קמ"ז סק"ז), וכן בשו"ת עצי חיים או"ח סי' כ"ז, וכן בשולחן העזר ח"ב דף ט"ו ד' כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.

וכן מבואר בס' עיון תפילה מהגה"ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר"ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר"ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא"כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג"כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה"ע סי' ס"א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח"ב שו"ת סי' י"א, בשו"ת תורת יקותיאל או"ח סי' מ"ב, שהביאו כן בשם הגר"י אסאד שלא לומר וידוי.

וע"פ כ"ז יש לדון בענינינו.

ושלחתי השאלה להגרח"ק.

ובערוך השלחן (אה"ע שם סכ"א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א"צ להתענות ג"כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ' כמו ר"ח וחנוכה וכ"ש פורים ואסרו חג וט"ו באב וט"ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע' בא"ח סי' תקע"ג דגם בל"ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה"כ לסוכות מתענין ג"כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ' עכ"ל, ואולי ט"ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ"ל להתודות [ועיין שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' י"ט].

ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל"ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח"ק] סי' תצ"ג סקט"ו, לענין חתן שמתחתן בא' מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע"ש אופרוף כיון שזה כעין יו"ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל"ג בעומר] [כ"כ הדגול מרבבה ושו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי' מ'], ולפ"ז כ"ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר"ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ"ט אייר], אבל הגרח"ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ"ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו"ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ"ל.

ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל"ג בעומר מותר לגמור בליל ל"ד (אג"מ אה"ע ח"א סי' צ', הגרח"ק תורת המועדים סי' תצ"ד סק"כ, דעת קדושים [אלא שבמקו"א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש"ם, וכן בטעמי המנהגים בקו"א עמ' רנ"ב).

וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל"ד (אשרי האיש פס"ה סכ"ח), ובהליכ"ש שם הע' 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל"ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו"י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל"ג בעומר ואח"כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ"ל.

ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז' ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג"מ ח"א סי' קנ"ט וח"ב סי' צ"ב, הגרח"ק בתורת המועדים שם).

קרא פחות

אור ליום ג' ד' ניסן התשע"ו לכבוד אחי היקר והמופלג הבה"ח אליעזר נ"י {ע"ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר. } ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על ...קרא עוד

אור ליום ג' ד' ניסן התשע"ו

לכבוד אחי היקר והמופלג הבה"ח אליעזר נ"י

{ע"ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר.

}

ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על הדלקת נר של יו"ט, ואין כאן המקום להאריך בזה, אכן אשה שבכל זאת מברכת דקי"ל שאין למחות במקום שנהגו לברך, בזה יש שאלה, והשאלה נחלקת לב' חלקים, א' האם מחוייבת לברך שוב שהחיינו על שאר מצות היום בליל הסדר, ועוד את"ל שלא, האם עכ"פ כשיוצאה יד"ח קידוש מאחרים האם יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו עם שאר הברכות.

הנה כתב בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קנ"ד, ע"ד מה שנתעורר בירושלים לענין ברכת הקדוש בליל הסדר לגבי נשים, דמכיון שהנשים בין כך צריכות לשתות את כל הכוס שבידן משום ד' כוסות, יותר עדיף שיקדשו בעצמן, ולא לצאת יד"ח קדוש בשמיעה מהבעל, דמכיון שכבר יצאו יד"ח בברכת שהחיינו בהדלקת הנר, א"כ עניית האמן שיענו בקדוש אחר ברכת שהחיינו של הבעל יהא הפסק בין הקדוש לשתיה.

וע"ז העיר כת"ר שיש תקנה לדבר שלא יענו אמן אחרי ברכת שהחיינו.

הנה תקנה זו היא רק לגבי עניית אמן שלא תהא הפסק, אבל אכתי יש לעיין שהשמיעה עצמה של ברכת שהחיינו תהא נחשבת כהפסק עכ"ל.

אכן רבים חולקים ע"ז, וכמו שכתב בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אוירבך זצ"ל ח"ב סי' ס' אות כ"ד וז"ל, ובעיקר הדבר נראה דלענות אמן על ברכת שהחיינו בקידוש ולשתות מן היין גם כשכבר בירכה שהחיינו בהדלקת הנר אין זה בגדר של הפסק הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש ולכן אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק, [בהג"ה שם כתוב, נהג תמיד [הרהמ"ח] בביתו לפני הקידוש להזהיר את הנשים שלא לענות אמן אחרי ברכת שהחיינו עכ"ל].

דאל"כ איך לא הזהירו הפוסקים על נשים שאינן יושבות בסוכה וטועמות מהיין של קידוש לבל יענו אמן על ברכת לישב בסוכה של המקדש, וכן לגבי קידוש של שבועות שלא לענות אמן על השהחיינו של המקדש אם כבר ברכו בשעת הדלקה, וגם המשנ"ב לא הזכיר שביו"ט שחל להיות במוצש"ק שלא יענו אמן על ברכת מאורי האש אשר לשטתו [בבה"ל סו"ס רצ"ו] אין זה שייך לאמצע ההבדלה.

ומה שכ"ת שואל במיוחד על ליל הסדר נראה דהשהחיינו שייך עכ"פ על הרבה מצוות הנוהגות רק בלילה עכ"ל.

וכן הביא משמו עוד בשבות יצחק פסח פ"ז אות ג', וכ"כ שם בשם הגרי"ש אלישיב.

וכן בשו"ת שבה"ל ח"ג סי' ס"ט כתב וז"ל, ע"ד קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחיינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א"כ אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי' ולאלו שנוהגין שהם יוצאים גם על ברכת היין הו"ל הפסק גם בין ברכת פה"ג לשתי' וצריכות לחזור ולברך גם בין ברכת פה"ג לשתי' וצריכות חזור ולברך פה"ג, וראיתי מה שכתבתם בזה וגם בשם שו"ת הר צבי או"ח סי' קנ"ד.

ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו"ט, על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי"מ ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו' אין עול בדבר וא"כ אין האמן עכ"פ הפסק עכ"ל.

וע"ש מה שכתב בענין השהחיינו של שבועות וסוכות.

ובהג"ה שם הוסיף השה"ל, אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב ובפרט בחל יום טוב בשבת דמברכות מבעו"י וגם שאר יום טוב ראוי לעשות כן, וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל עכ"ל.

וראיתי שהביאו כאן במ"ב מהדורת דרשו [ר"ס תע"ג] גם את דברי האג"מ ח"ד סי' ק"א, שיכולה לענות אמן על הקידוש מכיון ששייכת להמקדש שאצלו זה מן הקידוש, אך נ"ל שלא היה צריך להביא זה, דמשמע כאילו אין כאן ענין לצאת ורק דמותר לה לענות אמן, והאמת דהאג"מ מיירי סתם על יו"ט, ובליל פסח לא מיירי כלל, ומיהו שמא מסתימת האג"מ משמע דמיירי בכל יו"ט וצ"ע.

ואת"ל שהאג"מ החמיר מלברך שוב שהחיינו בליל פסח מ"מ יכולות לענות אמן.

וחכ"א (אוצרות ירושלים רע"ח) הקשה מדברי הר"ד אבודרהם בברכת המצות ומשפטיהם (ד"ח ע"א) שכתב, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא' לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד' שמזכיר בה והגיענו הליל' הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ"ל.

לפ"ז צ"ע א"כ מ"ט מזכרת שהחיינו בנרות.

ובס' מעגלי צדק [דף ס"ה] כתב ע"ד המג"א שלפ"ז שפיר נהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר דיצאו יד"ח שהחיינו על מצה בברכת אשר גאלנו, וע"ש מ"ש, וכתב עוד והנה ראיתי שהעירו דנשים שברכו זמן בהדלקת הנרות לא יענו אמן אחרי ברכת הזמן ששומעת בקידוש, שהרי הא דעונין אמן אחרי ברכה ששומעין כדי לצאת ולא חשוב הפסק לשומע בין ברכה לעשית המצוה, הוא משום דאמן הוי בכלל הברכה, והוי זה ענית אמן בעלמא שחשובה הפסק וכו' ומסיק שם שלא יענו אמן גם אם הדליקו מבעוד יום עי"ש.

וע"ע באוצרות ירושלים שם מה שהביא עוד בזה, ובפרט שהביא שם מעוד ספרים שאינם ידועים, לכן טוב לעיין שם.

ויש להוסיף על הדברים דסברא כעי"ז כבר נזכרה בראשונים, וז"ל התוס' סוכה מ"ו א', נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה - מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יום טוב כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא עכ"ל, וכעי"ז כתבו הרא"ש (שם) והר"ן (כב: ד"ה ואם).

ועיין מה שהביא הב"ח סי' תל"ב וצריך לעיין לפי דעת הרא"ש אם יכול לברך שהחיינו בשעת הבדיקה ולא לברך על הכוס כמו שכתב הר"ן (סוכה כב א ד"ה ואם) לענין סוכה וכמו שכתב הב"י לקמן בסימן תרמ"א (ד"ה וכתבו) עכ"ל.

והכונה למה שכתב הר"ן (שם) בשם הראב"ד שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו בשעת עשייה כשם שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה עכ"ל.

היוצא לפ"ד הב"ח שיש ספק גדול אם שייך לברך ב"פ על ב' ענינים של החג.

אכן הגרשז"א הביא דברי התוס' והרא"ש בסוכה מ"ו הנ"ל, ומ"מ לא כתב שהשהחיינו של הדלק"נ פוטר את השהחיינו של שאר מצוות הסדר, אלא רק את השהחיינו של ליל הסדר גופיה וצ"ע.

והגר"מ שטרנבוך בספר מועדים וזמנים [הגדש"פ סי' ג' בדף מ"ח] כתב, אין לנשים לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, ונשים המברכות יזהרו שלא לומר עוד הפעם בקידוש, ולא יענו אמן אחר אחרים המברכים בקידוש, וכ"כ שם עוד בהערה לפני שהחיינו בקידוש.

היוצא מדברינו דאמנם דנו הפוסקים אם מותר לנשים לברך שהחינו על הנרות, אך מ"מ המברכת י"א שצריכה לברך שוב, או שעכ"פ יכולה לענות אמן, וע"פ מה שנתברר בדברי הראשונים זה צ"ב אם יכולה לברך ב"פ אבל לענות אמן שלא ע"מ לצאת, בלאו הכי יש לסמוך על האג"מ דכיון שזהו חלק מן הקידוש תוכל לענות אמן, ומ"מ הטוב והישר הוא שלא לברך בהדלק"נ.

 

 

בענין הנ"ל תגובה מחכ"א

מכתב תגובה מהרב יעקב י' שליט"א עורך הגליון נחלת יעקב יהושע

{אור ליום ה' טהרה, ו' ניסן תשעו לפ"ק,
פה קרית בעלזא, בעיר הקודש והמקדש, קרתא דשופרייא תובב"א
אל כ' הרב עקיבא משה סילבר שליט"א, בעמ"ח ספרי 'עם סגולה'.

ראיתי מה שכתבתם בענין ברכת שהחיינו לנשים בליל הסדר, אחרי אשר בירכו כבר בהדלקת הנרות.

הנה, השנה שליל התקדש החג חל בליל שבת קודש, ומדליקים את נרות שבת וחג לפני כניסת השבת והחג, ודאי שאין כוונתם בברכת 'שהחיינו' על ריבוי מצוות הלילה, מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל.

ורק מברכים 'שהחיינו' על עצם היום טוב.

וכמו שבראש השנה למשל מברכים בליל יום טוב על היום טוב, ולמחרתו מברכים שוב 'שהחיינו' על תקיעת שופר, כן הענין כאן.

- אנו מברכים 'שהחיינו' אחת בעת הקידוש, הכולל את הכל.

אבל הם, שבירכוהו בכניסת החג, שפיר יכולות לכאורה לענות אמן על ברכת שהחיינו בעת הקידוש שיוצאות מבעליהם, ולכוין לצאת גם ברכה זו, על כל סדר הלילה, עם כל מצוותיה פרטיה ודקדוקיה.

ואולי גם בכל שנה, כשחל בימות החול, ומדליקות לפני קידוש, צריך אכן להזכיר להם, לכווין בברכת 'שהחיינו' גם על כל המצוות.

ואז אפשר לדון, מה דינם בעניית 'אמן' על ברכת 'שהחיינו' של הבעל.

ועל זה כבר הבאתם, שאולי גלל שזה חלק מהקידוש שלו, לכן לא יהא זה הפסק.

אבל שוב, באופן כהשנה, שמדליקים לפני כניסת החג, א' לכאורה אין דעתן כלל על מצות הלילה.

ב' יש לדון, אם בכלל יצאו אם יכוונו אז על מצוות אלו, שמגיעות להם רק כעבור כמה שעות, עד שהאב בא מבהכנ"ס.

ובעצם ישנם כאלו שמדליקות גם בכל יום טוב בכניסתן, ולא לפני הקידוש, ולהם יהא זה בכל שנה אותו דבר.

נקודות למחשבה, לעיון ולפילפול.

אַ כשר'ן און פרייליכען יום טוב
וכל טוב סלה}

תשובה

בע"ה יום ה' ו' ניסן ע"ו

לכבוד ר' יעקב י' הי"ו

ייש"כ על תגובתו, הנה מה שהקשה משופר, באמת יל"ע בזה, וה"ה יל"ע בענין ברכת המגילה למנהגינו דלא סגי מה שבירך אתמול, וחוזר ומברך ביום כיון שהוא העיקר כמ"ש הרמ"א ר"ס תרצ"ב, וקשה דעכ"פ יועיל השהחינו מצד מה שבירך על מצות היום, דפוטר את ברכת השהחינו על כל מצות היום, ומיהו על הקושיא ממגילה היה אפשר לומר דלא קאי ברכת השהחיינו על היום גופיה אלא על קריאת המגילה, ודוקא היכא דהיום עצמו חייב בשהחיינו ששייך לחול על היום וממילא חל על כל מצות היום, ומה"ט כתבו הפוסקים (מ"ב סי' תרצ"ב סק"א ע"פ השל"ה הובא במ"א שם), גבי מגילה שיכוין בשהחינו על שאר מצוות היום, ובעינן שיכוין להדיא ולא נפטר ממילא כבשאר מקומות, אכן אי"ז פשוט שאין ברכת שהחינו על יום פורים גופיה, ודעת יעב"ץ במור וקציעה סי' תרצ"ב שיש לברך גם על יום פורים גופיה, למי שאין לו מגילה, וע"ש בבאור הלכה מ"ש בזה.

ויתכן לומר שיש חילוק בין דבר השייך לעשותו מיד בתחילת יו"ט לבין דבר שצריך להמתין עד למחר, דהנה הביאור הלכה שם בסימן תרצ"ב מסיק דאע"ג דבשהחינו של קריאת המגילה ביום יכול לכוין שיפטור גם המשלוח מנות, [אע"פ שבעצם יש הפסק בין כך ובין כך שהרי לא חשו שלא להפסיק בדיבור בשום ענין, ובאמת גם בקריאת המגילה גופא פסק המ"ב שאם סח אחר שכבר התחיל קריאת המגילה אין חוזר ומברך, דסגי שחלו ברכותיו על הפסוקים ואח"כ ממשיך מהיכן שפסק בלא ברכה ומברך ברכה שלאחריה, ורק אם בירך ושח מיד אח"כ לא היה לברכה על מה לחול וחוזר ומברך], מ"מ בשהחינו של קריאת הלילה א"א לכוין שיפטור את מצוות היום, והטעם י"ל שהוא משום שא"א לעשות את המצוות מיד, וא"א לפטור בברכת שהחיינו אלא מה שאפשר לעשות מיד גם אם אינו עושה מיד אך לא אם עדיין לא התחייב, ולפ"ז מובן ג"כ מ"ט ברכת שהחינו של קריאת הלילה אינה פוטרת השהחיינו של קריאת היום, כיון דאין הלילה עיקר הקריאה כמ"ש הראשונים, ומכיון שלא התחיל עדיין חיוב קריאת היום א"א שיחול השהחיינו על מצוה שעוד לא התחיל חיובה, וה"ה כשבירך שהחיינו בר"ה א"א לפטור תקיעת שופר מכיון שעדיין לא התחיל החיוב ואיך יפטור מה שעוד לא התחייב.

משא"כ הבונה סוכה דבראשונים שהבאתי מבואר דעל מצוה של חג אם בירך קודם החג לא מברך שוב, וכמו על עשיית סוכה מבואר בדברי הראשונים שם שאם מברך על עשיית הסוכה שהחיינו אינו מברך שוב על הסוכה עצמה, וי"ל מכיון שמיד יתחיל החיוב בכניסת החג והמעשה שעליו מברך שהחינו מתייחס לזמן זה לכן ממילא ברכת השהחינו פוטרת גם מה שיתחייב אז, אבל כשמברך על מצוה כעת וברכת השהחיינו מתייחסת לזמן הנוכחי לא יכול להתייחס על אח"כ, דשהחיינו הוא ברכה על הזמן וכשמברך על סוכה 'לזמן הזה' וכן על הדלק"נ 'לזמן הזה' אין כונתו לזמן הבניה אלא לזמן המצוה, ולכך כתבו הראשונים שיוכל לפטור, משא"כ כשמברך 'לזמן הזה' וכונתו לזמן הנוכחי ממש א"א שתהא כונתו ג"כ לזמן שאינו עכשיו, [ומה שהיום הולך אחר הלילה אינו ענין לענינינו].

וכעת אוסיף בזה עוד את דברי הטור סימן תלב שכתב וז"ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ"ל.

והיינו מש"כ בתשובות הרא"ש כלל כ"ה (סי' ג) ובפרק קמא דפסחים (סי' י) שאין מברך שהבדיקה היא לצורך המועד וכו'.

וכתב מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתן (סוכה מו.

) אלא סמכינן לה אזמן דרגל כמש"ש הב"י.

בעיקר הדברים שעוררתם יעויין בפנים הספר אוצרות ירושלים שהבאתי ששם דן באריכות בכל ענין זה של המברכות קודם השקיעה והביא שם בארוכה עוד מדברי הפוסקים על שהחיינו בקידוש להנוהגות לברך בשעת הדלק"נ.

מה שעורר עוד בסוף מכתבו א.

שאין דעתן על מצות הלילה, הנה בראשונים הנ"ל מבואר שא"א לשוב ולברך ולכאורה לא מועיל שלא היה בדעתו, והכונה בזה שהברכה על הזמן כמ"ש שהחיינו לזמן הזה, וממילא לא שייך לברך פעמיים על אותו זמן, דהו"ל כמברך ב"פ ברכה על אותו מאכל, ואף שהברכה שייכת לכל מצוות היום מ"מ הברכה קאי על הזמן, ומה ששאל ב.

על הפסק שעות ג"כ אי"ז הפסק כמ"ש על בנית סוכה כנ"ל שקאי גם על היו"ט (עיין בלשונותם במכתב הקודם שכתבתי), וכמ"ש על מצוות היום של פורים כנ"ל שיש בזה הפסק.

והנה הגם מה שהבאתי מדברי הראשונים הנ"ל והובאו בב"י ובב"ח, מ"מ אינני יודע אם שייך לסמוך ע"ז גם לקולא לפטור לגמרי מברכה, וגם מדברי האבודרהם הנ"ל שכתב כן רק על ד' כוסות ואילו על ביעור חמץ כתב טעמים אחרים יתכן דס"ל רק מה שעושים ברגל עצמו.

וז"ל גבי שהחיינו, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח' והנא' לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא' לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל' משום דאיכא צערא דינוקא.

ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא' לגוף ואין מברכין שהחיינו וכו' עכ"ל.

ומיהו לפי מה שתירץ אח"כ גם על בדיקת חמץ שסומך על הזמן במועד מבואר דס"ל שגם מצוות שאינו עושה במועד גופיה ג"כ שייכי לשהחיינו של המועד גופיה, אבל מ"מ לתירוץ שלפנ"ז יש חילוק ביניהם.

ואמנם יש פוסקים שסמכו לפטור לגמרי, וע"כ אם רוצות לצאת יד"ח כל הדעות אותן הנוהגות לברך שהחיינו בשעת הדלק"נ קודם השקיעה, אולי שיכונו לצאת בברכת שהחיינו של בעליהן בקידוש רק אם אכן מחוייבות בזה, והאמן בין כך אינו הפסק מכיון שזהו חלק מברכת הקידוש שלו כמ"ש האג"מ.

בברכת פסח כשר ושמח

 

 

בענין הנ"ל

 {עוד מכתב בענין זה שנשלח לשאלה שנשאלתי: 'איך אפשר לכוון על ברכת שחיינו על בדיקת חמץ שנעשתה אור לי"ד בליל הסדר שהיא אור לט"ו הבדיקת כבר הסתיימה אתמול'.

}

תשובה

בע"ה יום ו' עש"ק פ' מצורע ז' ניסן התשע"ו

בענין דברי הרא"ש על בדיקת חמץ שתמהת איך אפשר לברך את ברכת השהחיינו על בדיקת חמץ רק לאח"כ, הנה מקור הרא"ש הוא בגמ' דמסכת סוכה דף מו ע"א, וז"ל הגמ' שם, תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו' היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא ע"כ, ומזה הוכיח הרא"ש דה"ה על ברכת שהחיינו שיש בבדיקת חמץ ג"כ יכול לסמוך על זמן דרגל שמברך על כוס הקידוש, אכן היה מקום לחלק דשם הברכה על הסוכה היא מצד שיש לו דבר חדש כמו על כלים חדשים, וע"ז מהני ברכתו כעת גם בתחילת ישיבתו כמו בכלים חדשים שאם לא בירך או שלא היה יכול לברך בשעת קניתן מברך בשעת לבישתן, [ואין לומר דגם כאן ס"ל להרא"ש שהברכה היא על מה שהבית בדוק, דמהיכי תיתי לחדש ברכה ע"ז, וג"כ חדא דא"כ לא התחיל ליהנות ממה שהבית בדוק כעת בליל הסדר אלא כבר בשעת ביעור חמץ שאסור בחמץ, ועוד דבפוסקים מבואר להדיא ענין זה מצד מצוה הבאה מזמן לזמן ולא מצד שהבית בדוק, והרא"ש מיירי ע"ז].

א"כ צ"ע היאך הוציא הרא"ש דין זה, הרי יתכן ששם מברך מצד שהיא סוכה חדשה עבורו.

אכן באמת אי"ז קושיא כלל, דהרי בסתם סוכה יש יותר מאדם אחד, וגם שם גבי סוכה דר"כ היה עמו גם רב אשי, וביותר מאחד מברכין הטוב והמטיב ולא שהחיינו, וא"כ א"א לסמוך על השהחיינו דכסא דקידושא עכ"פ לכתחילה, וכמו"כ בכולה סוגיא דהתם הנידון הוא בברכת המצוות, ומיירי שם ג"כ בברכת שהחיינו דחנוכה, וא"כ ע"כ דמיירי ג"כ בברכת שהחיינו של מצות הסוכה, וע"ז קאמר דמצד הדין מברך בשעת עשיית הסוכה אבל ר"כ היה מברך בשעה שהיה מברך שהחיינו על חג הסוכות כדי למעט בברכות.

ומזה הוציא הרא"ש דה"ה כל מצוה הבאה מחמת החג ג"כ אפשר לסמוך על זמן דרגל לצאת יד"ח.

אכן באמת אינו מוסכם לכל הדעות, והפרמ"ג בסי' תרמא הסתפק בזה דאם בירך שהחיינו בשעת עשייה אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יום טוב, דמהתוס' והר"ן והרא"ש משמע דזמן דסוכה פוטר זמן דחג, וכן גם הברכ"י נסתפק בזה והעלה דלדעת התוס' הרא"ש והר"ן וכלבו וא"ח לא יברך, אבל לדעת הרמב"ם הרמב"ן והריטב"א ודעימייהו יברך, ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל.

וכ"כ כדבריו הבכורי יעקב סי' תרמ"א סק"א והמשנה ברורה בביאור הלכה דכיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל עיין שם.

ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט מה שדן עוד בארוכה בשאלה זו אם אפשר לברך שוב אחר הדלק"נ.

והנני להוסיף עוד על קושיית הרב יעקב י' הנ"ל, שכעת ראיתי שכך בדיוק הקשה הערוך לנר מסכת סוכה דף מ"ו ע"א כבר על דברי התוס', [הובאו במכתב הראשון על ברכת שהחיינו לנשים ד"ה ויש להוסיף], שכתבו לפטור גם אם בירך בחול על עשיית הסוכה שלא יצטרך לברך אח"כ על החג, ותירץ כמו שתירצנו שם, והביא שאח"כ מצא במרדכי שכתב כך, וז"ל הערל"נ שם, ק"ק דא"כ גם אשופר ולולב לא יברך שהחיינו כיון דהם ג"כ באים בשביל החג וע"כ צ"ל כיון שהם מצות בפני עצמן חוץ מחגיגת י"ט מברך גם עליהם שהחיינו בפני עצמו א"כ גם על מצות סוכה יברך שהחיינו בפני עצמו וכן קשה דגם על אכילת מצה יברך שהחיינו כמו על לולב ושופר ואף דברכת שהחיינו נכללת בברכת גאולה שאחר הגדה שאומרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה מכ"מ לא מצאנו שמי שלא אמר הגדה ע"י א'ו'נ'ס יהא חייב לברך שהחיינו על אכילת מצה ולכאורה הי' אפשר לומר דשאני סוכה ומצה דשייכי לחג טפי כיון דהחגים נקראים על שמם חג הסוכות וחג המצות ולכן נפטרו בברכת שהחיינו דחג משא"כ בלולב ושופר אכן לפ"ז אכתי יקשה דיצטרך לברך שהחיינו על אכילת פסח ובסוף פסחים (קכ"א א') דהוזכר ברכת הפסח לא הוזכר ברכת שהחיינו כמו הכא גבי סוכה ולולב וי"ל דפטור שהחיינו במצוות הבאים מחמת החג ע"י ברכת החג לא שייך אלא במצוות שחלים מיד בכניסת החג דשייך בזה והגיענו לזמן הזה לקיים כל המצות התלויים בזמן הזה וזה שייך גבי פסח מצה וסוכה שחלים מיד בעת כניסת החג אבל לולב ושופר שלא חלים עד בקר של י"ט לא נפטרו בברכת שהחיינו של החג כיון שחלים בזמן אחר מאוחר להחג א"כ שייך שהחיינו לעצמו ליתן הודאה להקב"ה שהגיע לזמן חיוב מצוה זו.

שוב ראיתי במרדכי פ' לולב וערבה (רמז תשס"ז) שכתב כן דלכך ברכת זמן די"ט לא פוטר זמן דלולב כיון דלא הגיע עדיין זמנו של לולב עד למחר ע"ש ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשתי משופר וממצה ומפסח וכנ"ל, עכ"ל הערל"נ.

והנה הערל"נ מתחילה רצה לתרץ דרק מה ששייך לחג טפי כלול בזה, ואם היה בכונתו לתרץ בכך גם את דברי הרא"ש גבי בדיקת חמץ צ"ל דבדיקת חמץ שייך לפסח טפי ממה דשייכי שופר ולולב לר"ה וסוכות וצ"ב.

והנה כעין סברא ראשונה הלזו של הערל"נ לחלק כנ"ל בין מה שהא עיקר החג למה שאינו עיקר החג, כעי"ז נמצא ג"כ בשו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט, שהביא דברי הרב מוירצבורג בשם זקנו האמירה לבית יעקב שנשים יכולות לברך שהחינו על הדלק"נ וכתב להקשות עליהם כנ"ל מדברי הראשונים הללו, ואח"ז כתב וז"ל, אולם למעשה יש לקיים עיקר פסקו של הגאון מווירצבורג ז"ל, ומכח טעמא אחרינא והוא דיש לומר דגבי זמן דהדלקת הנר גם התוס' וסייעתם יודו דלא פטר זמן דחג גופיה בשעת קידוש, ושאני מצות סוכה דהיא מה"ת ומעיקר מצות החג, ומשום כך סברי התוס' וסייעתם דפוטר זמן דידה לזמן דחג, ומשא"כ הדלקת נר דאינה מעיקר מצוה דחג וגם אינה מה"ת, וביותר דמה שקיבלו הנשים עלייהו לברך זמן על זה הוא רק מכח מנהגא, בכל כגון זאת יש לומר דכו"ע יודו דזמן דידהו אינו פוטר זמן דחג כל שלא מכוונין בהדיא לפטור [ויסודי הדברים דברכת שהחיינו מדרבנן אינו פוטר שהחיינו דאו' מצינו אמורים גם בשו"ת מהר"י מיגאש ז"ל שמובא בשד"ח מערכת ברכות סי' א' אות י"ח].

יתר על כן מצאתי בספר ארחות חיים ה' סוכה אות ל"ט (וצוין גם בברכ"י שם) שמסביר עיקרו של דבר זה דברכת זמן דעשיה דסוכה פוטר זמן דחג, מפני שעיקר יום טוב זה אינו אלא מפני הסוכה ולכן ברכת סוכה עולה ליו"ט, וכ"כ הא"ר בסי' תרמ"א סק"ב בשם הכלבו דמחלק וכותב דיו"ט טפל למצות סוכה ולא סוכה לי"ט עיין שם, וא"כ דון מינה לגבי זמן דהדלקת הנר, דבזה הרי בודאי הדלקת הנר טפל למצות יום טוב, א"כ לכו"ע זמן דהדלקת נר אינו פוטר זמן דיו"ט בשעת קידוש וכנ"ז, ושפיר יש מקום לעיקרן של דברים לומר דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה, וקמו גם נצבו דברינו האמורים בזה עכ"ל הציץ אליעזר.

וגם על דברי הציץ אליעזר יש מקום לעורר כנ"ל כמו שעוררנו ע"ד הערל"נ בסברא הראשונה, דהרי הציץ אליעזר חילק בהדיא דכל דבר שהוא מדרבנן אין השהחיינו שלו נפטר ע"י הרגל, ובדיקת חמץ היא מדרבנן וא"כ איך כתב הרא"ש דהשהחינו של בדיקת חמץ אפשר לפטור ע"י הרגל, ובדוחק שמא יש לחלק מכל מקום דלפטור השהחיינו של החג ע"י השהחיינו של המצוה אפשר רק במצוות דאורייתא, ולפטור השהחיינו של המצוה ע"י השהחיינו של החג זה אפשר גם ע"י מצוות דרבנן, וזה דוחק מנ"ל חילוק זה, דהרי גם לפטור שהחיינו של המצווה ע"י שהחיינו של החג וגם לפטור שהחיינו של החג ע"י שהחיינו של המצוה ב' דינים הללו נלמדים מן הגמ' בסוכה מ"ו א', והיכן מצינו חילוק בכ"ז שזה יהא רק בדאורייתא וזה יהא רק בדרבנן וצ"ע.

אכן שמא יש לחלק עוד דמ"מ מצוה דרבנן שעיקרה מה"ת דינה חלוק ממצוה מדרבנן שאין עיקרה מה"ת, ולכן בדיקת חמץ שעיקרה מה"ת שייך לפטור ברכת שהחיינו דידיה ע"י השהחיינו של החג משא"כ הדלק"נ שאין לה עיקר מה"ת, וצל"ע בשד"ח שם שציין אם מבואר בדבריו על איזה מצות דרבנן הכונה ואינו תח"י כעת.

[והנה אם היתה הקושיא הפוכה מ"ט אין השהחיינו של השופר פוטר את השהחיינו של ר"ה, ע"ז י"ל דרק מצוות שעדיין שייכי ביה כעת השהחיינו שיברך בשעת הרגל מציאו יד"ח בהשהחיינו כעת, ולהכי סוכה יכול לברך כל עוד שיושב בה, וכן בדיק"ח יכול לברך כל עוד שנזהר מן החמץ, וכן הדלק"נ שדנו הפוסקים, שהרי בודאי הנרות נשארין דולקין עד זמן סעודה כדין, משא"כ שופר ולולב ומגילה שדיברנו מכ"ז, דבכל הני כשמברך עליהם שהחיינו אין המצוה נשארת, אבל א"א לומר כן, דהרי הפוסקים דברו ג"כ שהשהחיינו על היו"ט יפטור השהחיינו על המצוה, והרי היו"ט ע"כ נמשך לפחות כל זמן חיוב המצוה, ובעצם כל מה שדנו הפוסקים שברכת שהחיינו דמגילה תפטור את שאר מצוות היום זה אינו כסברא זו.

והעיקר ליישב את שאלתך הוא כנ"ל, שנוסח הברכה היא שהחיינו וכו' לזמן הזה, והכונה על זמן הפסח, שע"י שניתן לנו חג הפסח זכינו גם למצוות פסח ומכללן בדיקת החמץ, וגם כשמברך על החמץ גופיה כונתו על הזמן של הפסח שמחמתו אנו זוכים כעת לעשות בדיקת חמץ, א"נ דהזמן הזה כולל את כל התקופה של קיום המצוות שסביב פסח, וכל זמן הראוי לקיום מצוות הפסח ובדיקת חמץ בכלל זה, על כל זמן זה ביחד אנו מודים שהחינו וכו' לזמן הזה].

 

 

 

עוד תשובה בענין ברכת שהחיינו על מצוות ליל הסדר ובדיקת חמץ

לכבוד הג"ר יוסף מינצר שליט"א

מה שהקשה כת"ר ע"ד האבודרהם, אין לי פנאי כעת להאריך בכ"ז, והארכתי באריכות לפנ"כ בתשובותיי בענין שהחיינו, רק בקצרה אעיר דמה שכתב לדון מצד דבעינן בשהחיינו עובר לעשייתן יעויין מ"ש מהרא"ש וכמה פוסקים דלא, ואמנם לאו כו"ע ס"ל הכי אבל אין כאן קושיא על האבודרהם, וכן מוכח עוד מדברי האבודרהם שאביא להלן שכך היתה דעתו לענין שהחיינו, ומ"ש כ"ת להקשות מ"ט האבודרהם לא הקשה על שהחיינו של בדק"ח, במחכ"ת יעויין בפנים האבודרהם שהקשה ג"כ ע"ז, והובא בא"ר, וז"ל, וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק' היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ"ל האבודרהם, ועי' מה שהבאתי ג"כ דבריו בתשובותי בס' עם סגולה.

ובעיקר קושייתו במה שכתב האבודרהם שם, וז"ל, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא' לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד' שמזכיר בה והגיענו הליל' הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד ע"כ.

והקשה דהרי ל"א בברכת אשר גאלנו ד' כוסות, ואמנם בזה לא דנתי בתשובותי הנ"ל, אך מ"מ יש להתבונן דבעצם בכל ברכת שהחיינו ל"א את שם הדבר החדש או המצוה בברכת שהחיינו.

וא"כ מן הדין הוה סגי ג"כ באומר והגיענו הלילה הזה גרידא, גם עבור השהחיינו שהיה חייב על המצה ומרור, ורק לרווחא דמילתא הזכיר הנוסח בזה 'לאכול בו מצה ומרור', ומ"מ אין גריעותא בזה שמזכיר מצה ומרור שיגרע את זמן ברכה זו להחשב גם על' ד' כוסות כיון דמישך שייכי להדדי.

 

 

 

 

 

קרא פחות

שאלה {בס"ד שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה, לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע"י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).א. האם ציבור ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע"י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

א.

האם ציבור יוצא ידי חובת הבדלה באופן הזה?
ב.

אני מוציא את השבת לפני זמן ר"ת והבדלתי בתפילה: "אתה חוננתנו" - האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט' אהרון}

תשובה

יום שני ז' סיון תשע"ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו - בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו"א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא"א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה"פ נקטו שא"א לצאת בזה, וכתבו שאי"ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו"ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש"ם בדע"ת סי' תרפ"ט ס"ב, שו"ת מנח"ש ח"א סק"ט וח"ב סי' י"ח, מנח"י ח"א סי' ל"ז בשם הגר"י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג"מ (או"ח ח"ב סי' ק"ח וח"ד סי' קכ"ו) שנקט שיוצאים ע"י רמקול מ"מ הורה שלא יעשו כן (וע"ש ח"ד סי' צ"א סק"ד).

וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' פ"ד כתב שיש להמנע מכך.

א"כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ"מ לטעם הנ"ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע"י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ"ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי' הליכות והנהגות הגרי"ש פורים עמ' 14, הגרצ"פ פרנק במכתב הו"ד במנח"י ח"ב סי' קי"ג ומקראי קדש פורים סי' י"א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס"ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס"ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד"ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס"ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ"ב סי' רצ"ו סק"א לגבי הבדלה של שבת, והפמ"ג בא"א סק"ט הביא דבשטמ"ק ביצה ד' ב' משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו"ט היא מדאורייתא, וא"כ יתכן שהיה מקום לפ"ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ"א יל"ע אם ס"ל דבמוצאי יו"ט הבדלה מדרבנן לכו"ע [עי' במ"ב מהדורת דרשו ר"ס תצ"א], אך כעת כבר א"א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו"ט כמבואר במ"ב סי' רצ"ט סקט"ז, אמנם כתב שם שצידד הרע"א שביום שלאחר יו"ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ"ש בעמ"ס ח"א לגבי הבדלה אחר ר"ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ"ב שאם א"א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ"ש אלי הגרח"ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ"ש בר"ה כ"ז א', ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו' עכ"ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב' קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה"ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע"ג דקי"ל בשו"ע סי' קמ"א ס"ב ובמ"ב שם דגם בקריאה"ת אמרינן ב' קלי לא משתמעי כמבואר בר"ה שם ומגילה כ"א ב', ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א דבנידון דידן שהיה זה ע"י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי"ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ"ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר"ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר"ת, הנה ז"ב שהנוהג כר"ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר"ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר"ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א"צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

קרא פחות

לא יקנה מגילה זו, ומ”מ אם נזדמן לו באקראי מגילה זו ויכול להשתמש בה בזמן ששומע מהקורא זה עדיף להשלים מילים שלא שמע מהבעל קורא ממגילה זו מאשר מגילה אחרת, כיון שמגילה זו כשרה בשעת הדחק אם ...קרא עוד

לא יקנה מגילה זו, ומ”מ אם נזדמן לו באקראי מגילה זו ויכול להשתמש בה בזמן ששומע מהקורא זה עדיף להשלים מילים שלא שמע מהבעל קורא ממגילה זו מאשר מגילה אחרת, כיון שמגילה זו כשרה בשעת הדחק אם שגורה בפיו.

לענין אם המגילה צריכה גניזה התשובה שלא, אבל לקנות אותה מלכתחילה אפי’ אם קונה רק למטרה זו של השלמת מילים אינו כדאי, והכל לפי הענין.

ועוד פרטי דינים יבוארו במקורות.

מקורות:
אין קולא להכשיר מגילה שנכתבה שלא מן הכתב אלא בשעת הדחק, וגם כשהיא שגורה בפיו (מ”ב תרצ”א סק”ט ובה”ל שם).

אבל יש לברר מה כונת הסופר בחסרון של הכתיבה הזו, דהיינו האם החסרון היה שחלק מן המגילה הוא כתב בע”פ ממש בלא התייחסות לכתוב לפניו, דבכה”ג הדין כנ”ל, או שכונתו שקרא פסוק וכתב וקרא קטע וכתב (עם שימת לב לחסירות ויתירות), דבכה”ג אין לכאורה כ”כ חסרון, ויעויין בספר מקדש מעט סי’ רע”ד ס”ק י”ד דאין ענין שיקרא כל תיבה בפ”ע, וגם השבט הלוי ח”ח סי’ ו’ שדייק מהמ”ב גבי תפילין שראוי לקרוא כל תיבה בפ”ע, וכ”א להדיא במהרי”ל פורים סי”ד (והובא בד”מ סי’ תרצ”א סק”ב) גם גבי כתיבת מגילה להוציא כל תיבה מפיו, מ”מ זהו רק למצוה מן המובחר.

ואם כונת הסופר שעשה כהוגן ורק לא קרא את הפסוקים בפה, דלכאורה ענין קריאת הפסוקים בפה אינו לעיכובא, עיין מ”ב סימן ל”ב ס”ק קל”ו, [אבל מצד מה שמדובר כאן בבעל קורא הבקי, דנימא שלכתחילה לא יצטרך להקריא לדעת המג”א שם, אין לומר כן, דהמ”א מיירי דוקא בתפילין דמדינא כל הבקי א”צ להקריא כיון שרוב הסופרים בקיאין, משא”כ במגילה דלא מהני בקי בזה כיון שהרוב אין בקיאין כמ”ש הבה”ל סי’ תרצ”א ס”ב ד”ה גם].

וכ”כ המשנה ברורה סימן תרצ”א סק”י ולהוציא כל תיבה וכו’ היינו לכתחלה ובדיעבד אין להחמיר אם לא טעה עכ”ל.

ואם מדובר מגילה שתחילתה וסופה כתב כהוגן, ורק אמצעיתה כתב בכה”ג, אם לא היה ענין שלם, לפמ”ש במגילה י”ח ב’ ושו”ע סי’ תר”צ ס”ב שאם השמיט בה הסופר אותיות או פסוקין וקראן הקורא כמתורגמן המתרגם יצא, וא”כ בענינינו לא גרע מזה, ולגבי השמיט וכו’ כתב המ”ב שם סק”ח שאם אין לו מגילה אחרת קורא בה לכתחילה, [ולענין ברכה עיין בשערי אפרים שער ו’ סנ”ט והליכ”ש פורים פי”ט ס”ב], וא”כ לענינינו שיש כאן עוד כמה דברים שרק בצירוף כולם הוי בדיעבד יתכן ששייך להקל יותר מן המקרה שם דמיירי בהשמיט לגמרי, וגם באופן שאין כל התנאים הנ”ל יתכן ששייך לצרף הדעות שלא הקפידו על כל התנאים הנ”ל, [היינו תחילתה וסופה, או ענין שלם, עיין בביה”ל שם].

אכן יעויין בפמ”ג סי’ תרצ”א א”א סק”ז גבי הא דעשרת בני המן ששינה בהן פסל, כתב הטעם דשינוי גרע יותר מאם לא כתבן כלל, וא”כ גם לגבי לשמה שמא כך הוא, אך לא מסתבר לכאורה לדמות זל”ז, דגבי עשרת בני המן שם הפסול יותר ניכר וקבוע ומוכח מתוכו, וגם ברמ”א תרצא סעיף ב כתב, ובדיעבד אין לפסול מגילה משום חסירות ויתירות, דלא גרע מהשמיט בה הסופר אותיות, דכשרה (הגהות מיימוני פ”ב וא”ז), כמו שנתבאר סי’ תר”צ סעיף ג’ עכ”ל, א”כ לא החשיב זה מוכח מתוכו, ואפשר דבכל היכא שכתב החסירות ויתירות שלא כדין חשיב שלא מן הכתב שהרי גם אם היה לפניו כתב, אבל מכיון שלא התייחס לכתב שלפניו א”כ מה הועיל לו הכתב, ועכ”פ לא עדיף משלא מן הכתב, וג”כ במשנה ברורה סימן תרצא סק”ו כתב לגבי מגילה שאינה משורטטת או משורטטת שלא כדין [ע”י חק תוכות] וז”ל, ודוקא ברובה אבל במיעוטה כשר בדיעבד דלא גרע מהשמיט לעיל בסימן תר”צ ס”ג ע”ש פרטי הדברים עכ”ל המ”ב.

א”כ חזינן דשייך להקל גם בכה”ג.

ולענין אם מחוייב לגנוז המגילה או שיש לחוש לתקלה משמעות דעת הביאור הלכה שם שא”צ לגנוז.

קרא פחות

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת"ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או"ח תרפ"ה ס"א ס"ז], וע"ע בהג"מ פי"ג מהל' תפילה הכ"ה. ועיין עוד ...קרא עוד

הנה נחלקו הראשונים בגדר חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בסדר הפרשיות, אם הוא מצד שיהא רגיל כשקורין בציבור או מצד מצות ת"ת [עיין בהקדמת החינוך, ולבוש או"ח תרפ"ה ס"א ס"ז], וע"ע בהג"מ פי"ג מהל' תפילה הכ"ה.

ועיין עוד טעמים בראבי"ה והר"י מלוניל ומט"מ סי' תס"ד.

.

וכתב התרומת הדשן ח"ב סימן ק"ע, והובא בב"י או"ח סו"ס רפ"ה, וז"ל, כתב מה"ר ישראל בכתביו דדוקא פרשת השבת חייב להשלים אבל אין צריך לקרות פרשת יום טוב, וכן כתב בתרומת הדשן ח"א סימן כ"ג, ואע"פ שכתב דלפירוש רבינו חננאל אפשר שטעם שחייב להשלים פרשיותיו כדי שיהא רגיל במה שהציבור קורין ואם כן היה צריך להשלים פרשיות של יום טוב ומוספין כבר כתב דלשאר גאונים אין צריך ושקרוב בעיניו שלא נהגו רבותינו להשלים וכן עמא דבר עכ"ל הב"י, [ועיין האריכות בפנים התה"ד].

וכ"פ בשו"ע שם שא"צ לקרוא שמו"ת של פרשיות של יו"ט.

ובאמת מבואר להדיא בהנך ראשונים שנקטו מהטעם הזה, שאכן צריך להשלים גם פרשיות של יו"ט.

והנה בשו"ע סי' רפ"ה ס"ז הזכיר שא"צ לקרוא קריאות של היו"ט, וכהכרעת התה"ד הנ"ל, וכתב הרמ"א שהפטרות יקרא, וכתב שם בביאור הגר"א דלפי הדעה שאין קריאת השמו"ת מטעם שידע את קריאה"ת א"צ לקרוא גם לא ההפטרה, אבל יעויין במ"ב סו"ס רפ"ה שכתב [מהאחרונים] הטעם משום שמא יקראוהו לקרוא ההפטרה, והיכא שלא שייך שיקראוהו בלא שיודיעוהו מקודם אפשר דלא, וכן החזו"א לא היה קורא ההפטרה כמ"ש בארחות רבינו [ועיין בספר 'אלא' מש"כ על הגרח"ק], אך בראשונים שנקטו שהטעם הוא כנ"ל מבואר להדיא בדבריהם שגם ההפטרה צריך לקרוא.

וטעם הר"ח והראשונים שהוא מצד ידיעת קריאת התורה היינו שיבין את קריאת התורה, עיין שו"ת בעלי התוס' סי' ט"ז, אכן יעויין בלבוש (ס"א וס"ז) שהטעם לדעות הללו הוא ג"כ משום שידע לקרוא בתורה אם יקראוהו, וטעם זה הוא בין בקריאת השמו"ת של הפרשה ובין ההפטרה, לפי דעות הללו.

ואפשר דמזה נלמוד לדידן, היינו לטעם המ"ב שקורין הה פטרה כדי שידע לקרוא אם יקראוהו, דלא בטל ענין זה, כשם שלא בטל ענין שמו"ת של כל הפרשה להנך דעות, אע"ג שבזמנינו אין חשש זה קיים, ומ"מ יש לחלק דשמו"ת של הפרשה נזכר בגמ' משא"כ קריאת ההפטרה לדידן לרמ"א [דלא כמ"ש הגר"א בדעת המחבר לכאורה], שלא נזכר בגמ'.

.

המבואר לפי כ"ז, דאע"ג דלדידן לא נפסק להלכה לקרוא מגילת אסתר שמו"ת, בין לדעת המחבר כיון שאין הדין אלא בפרשיות, ובין לדעת הרמ"א שהרי כאן אין חשש שיקראוהו לקרוא המגילה, דבכל מקום הרי קובעים מלכתחילה בד"כ מי יקרא המגילה, ולהכי אין צריך לקרוא.

אך להדעות הנ"ל שנקבע כל מה שקורין בציבור מצד מה שקורין בציבור, א"כ צ"ל דה"ה קריאת המגילה, וגם להדעות שהוא מצד שמא יקראוהו לעלות לתורה, [ולא שייך למ"ש הרמ"א על הפטרה שהוא דין בפ"ע, ואינו מדין שמו"ת, אלא להדעות דמעיקרא כל דין שמו"ת נתקן מטעם זה אפשר דבכלל זה כל מה שקורין בתורה, דהרי גם פרשיות של יו"ט והפטרות בכלל, אך לא קיי"ל להלכה וכנ"ל].

כתב האג"מ או"ח ח"ג סי' מ' וז"ל, בדבר אם קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא גם על הפרשיות הנה הדין הוא להשלים פרשיותיו עם הצבור שהוא שילמוד כל התורה בכל שנה כמו שתיקנו להצבור להשלים בכל שנה כל התורה ומחמת זה נפסק בש"ע או"ח סימן רפ"ה סעיף ז' אין צריך לקרות פרשת יו"ט וא"כ פשוט שה"ה קריאת הפרשיות וכל מה שקורין לבד פרשיות השבוע ואע"פ שבתה"ד סימן כ"ג הביא בשם ר"ח טעם אחר כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו שלפ"ז יש להצריך לקרא גם קריאות של יו"ט ופרשיות הוא בעצמו מסיק שאין נוהגין להשלים אלא פרשיות של שבת כדפסק הש"ע שאין צורך להיחיד לקרותם שנים מקרא ואחד תרגום ועיין במג"א סקי"ב עכ"ל.

ויצויין שבס' לקט יושר לתלמידו של התה"ד הביא שמ"מ היה רבו נוהג בד' פרשיות לקרוא שמו"ת, וז"ל, וגם היה מעביר פ' זכור שנים מקרא ואחד תרגום וגם פ' פרה משום דתו' משנץ או פסקי תו' כתבו דאף פ' פרה מן התורה ואגב זה השנים היה מעביר כל הארבע אבל שארי פ' של יו"ט אינו מעביר כאשר כתבתי לעיל בהלכות שבת בכת' שא' מהר"ם ס"ל יצ"ו עכ"ל.

וכן נהגו עוד, עיין דבר משה להגר"מ הלברשטם, פסקי תשובות וטעמי המנהגים מה שהביאו את כל הספרים שהזכירו ענין זה.

ובענין איזה תרגום היה לקרוא, הנה אם נימא דעיקר התרגום בתורה הוא אונקלוס, ובנביאים הוא תרגום יונתן, עיין מגילה ג' א', אך בכתובים אין תרגום שעליו אמרו רז"ל שהוא העיקרי, אע"פ שגם על הכתובים עשו התנאים תרגום כמ"ש התוס' שם כ"א ב' ד"ה ובמגילה, דודאי יש תרגום אבל לא עשאו יהונתן אלא מימי התנאים נעשה עכ"ל, וכ"כ הרשב"א והריטב"א שם, אבל תנאים אחרים תרגמו כל הכתובים חוץ מדניאל ע"כ (וע"ש במאירי).

(רש"י לא גרס "ועשרה מתרגמין" כיון שאין תרגום בכתובים.

ולכאורה צ"ע דהא רש"י לעיל יג ב ד"ה זכה הביא מתרגום של אסתר ועי' במהר"צ חיות בספרו אגרת בקורת שתירץ דס"ל לרש"י דאותו תרגום של אסתר נכתב אחר חתימת התלמוד וע"כ לא יתכן שהוא מוזכר בברייתא.

ועי' ברש"ש שר"ל דאין כוונת רש"י דלא היה תרגום לכתובים אלא דאין מתרגמין בציבור רק תרגום אונקלוס או תרגום יונתן.

ודבריו צ"ע דהא פשיטא שתרגום ירושלמי שלפנינו היו משתמשין בו בא"י לתרגם בו, וכן בירושלמי במגילה זכיר ממנו ואמר ואילין דמתרגמין עמי בית ישראל וכו', וכן במשניות בספ"ג דמגילה מוכח שהיה כל מתרגם רשאי לתרגם כפי רצונו ע"ש, וצע"ק).

אך נראה שמכיון שעיקר ענין התרגום הוא להבין הכתוב, וגם בפרש"י יוצא יד"ח מעיקר הדין, א"כ בענינינו שפיר נפיק בתרגום ראשון שהוא קצר, וא"צ לקרוא תרגום שני שהוא ארוך בהרבה, שיש בו הרבה חלקים שאינם מתרגום הכתוב אלא מדרש, ומ"מ הקורא תרגום ראשון לא ידלג על חלקי הדרש שם, שהרי גם ברש"י עה"ת יש חלקי דרש ולא הזכירו הפוסקים שאפשר לדלג, והטעם הוא משום שלא כתב אלא מה ששייך להפשט, כמו שכתב בענין זה רש"י גופיה בפרשת בראשית, וה"ה התרגום מה שהזכיר מן המדרשים הם דברים דשייכי להפשט, משא"כ התרגום שני מוכח מתוכו שרובו מדרש, ויל"ע כמה נפיק מכלל זה התרגם ראשון.

[ומה שהזכירו הראשונים מהתרגום שני אינו ראיה לענינינו, דודאי הכל מרז"ל].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת בזמן חז"ל היו מתרגמין בשעת קריאת המגילה, כמבואר במגילה כ"א ב', ובהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין, היינו שהיו מתרגמין כדי לפרסם את הנס ולהסביר הדברים להמון העם, וכתב הרי"ד שם בפסקיו וז"ל, פי' התרגום הוא להבין לנשי' ולעמי הארץ הילכך תרגום של תורה כדי שיבינו המצות אין שנים מתרגמ' אבל תרגום דנביאים לא חיישינן ומשמ' מהכא שהיו מתרגמין המגילה וכיון שהיו מתרגמין וכו', שכך היו עושין קורא פסוק אחד עד סופו ועומד עד שיתרגם ועוד חוזר וקורא מפסוק אחד וזה יתרגם עד שישלימו כל המגילה כעניין זה עכ"ל, והובא גם בשבלי הלקט סי' קצ"ח משמו.

וכל זה הוא מדין מ"ש במגילה ד' א' ואמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ופרש"י מעמידין תורגמן לפני החכם לדרוש אגרת פורים ברבים ע"כ, היינו שיש מצות פרסומי ניסא, ונהי דחיוב זה הוא דוקא בשבת ולא בחול [עיין בתוס' שם], אך מ"מ פשיטא שיש מצוה תמיד בפרסומי ניסא בפורים, וא"כ בענינינו בודאי שיש ענין לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום קודם, ובזמנינו שאין בקיאין בתרגום יהיה יותר תועלת לקרוא המגילה עם המפרשים, [ורש"י בפירושו למגילת אסתר קיצר מאוד], וכמו שהעיר כעי"ז החפץ חיים באגרותיו על שמו"ת שצריך שיבין ולא מועיל אם קורא התרגום בלא להבין.

קרא פחות