עובר

בע”ה יום ה’ כ”א כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרון אריה כהן שליט”א

שלו’ רב

שאלה: פרשת וישב: “ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף”.

צ”ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע”ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א”א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה’ אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי”ז מצאתי באלשיך פ’ וישב (פרק ל”ז פס’ ל”ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז”ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד”א (בראשית ט) ומוראכם כו’ שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז”ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ”ל.

וראיתי באור החיים הק’ בפ’ ויגש מ”ד כ”ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ”ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: “ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו”, ותרגם אונקלוס “וחוי לאחוהי”, וצ”ב, דלשון “וחוי” הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר “ותני לאחוהי”.

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו’, אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ”ז ב’ מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס”ו א’ ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ”ו ב’ מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו’, ונראה לומר בכ”ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע”י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה “האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ”ב למאן דאמר “אין ברירה בדאורייתא”.

תשובה: עי”ש בריבמ”ץ שכתב, ואף על פי דלית לר’ שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ’ בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ”ל.

ועיין בדרך אמונה – ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר’ עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו’.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ”ב, הא “אין מוקדם ומאוחר בתורה”.

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי’ בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ”ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו – חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי’ מפורש בתוס’ בשבועות ל’ ב’ ד”ה אבל – משום דממונא אתיהיב למחילה, עי”ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב”א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו”ר הגאון שליט”א [בעמח”ס משפטי השלום על הל’ בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא – מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים – לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ”ק שם וז”ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע”כ.

ועוד צ”ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע – הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס’ יבמות צ’ ריע”ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא – וא”ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי”ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא”ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר”י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ”ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו’.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו”ק עכ”ל.

שאלה: רמב”ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ’ הלכה א’: “כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ”ב בתרתי: א.

מה נפק”מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו – יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב”ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ”ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב”ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש”ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע”פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש”ס לפסוק ע”פ כללי הפסק אע”פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב”ם או שהיה ס”ל בודאות כך, לדעות שבהמ”ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י”א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה”ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו”ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ”פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי”ל ברמב”ם פי”א מהל’ תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי’ בירוש’ סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י”א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה”ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ”ו סק”כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע”פ עצמן כמ”ש באה”ע סי’ ג’ ס”א אין להם אפי’ דין כהני חזקה כנ”ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי’ חלת חו”ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ”מ לענין נתינת תרומה חששו חז”ל שאם יתנו יתרבו העולין ע”פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש”ר ללוים בזה”ז כיון שעולין ע”פ עצמן וא”צ אפי’ להעלותן בדמים ומ”מ י”א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש”ר וכ”ז בודאי טבל אבל בספק א”צ לתת אפי’ בזמן הבית וכ”ז בתרומה ומעש”ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה”ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ”ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו”א שביעית סי’ ה’ סקי”ב ודמאי סי’ ב’ סק”ו ובקו’ ה’ תרו”מ שהדפיס ר”ז שפירא ז”ל וזה דלא כמהרי”ט סי’ פ”ה ועי’ ברמ”א יו”ד סי’ של”א סי”ט שכ’ ונותנה בזה”ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע”ה ואפי’ אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי’ תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש”כ בחזו”א ובתשו’ רדב”ז ח”ב סי’ תשל”א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ”ל, וע”ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב – האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח”כ ליחידי דורות, ולא נראה כ”כ שקברה, וצ”ב הטעם.

תשובה: כתב בשה”ל ח”ב סי’ ר”י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע”ש בש”ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה”ת עיין תוי”ט פ”י מ”ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל”מ סו”פ י”ד מה’ אבלות, ועיין בנוב”ק חיו”ד סי’ צ’, ומצאתי להגאון מהרש”ם בח”ד סי’ קי”ב כ’ דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע”ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ”ל.

(ועיין שו”ת ציץ אליעזר חי”א סי’ ע’).

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ”ש רמב”ן בסה”מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ”ח ב’ שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ”מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח”ז מצאתי בבראשית רבתי פ’ וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה”ר, עי’ של”ה מס’ פסחים מצה עשירה דרוש ו’, וזהו סוד ‘כתונת פסים’ של יוסף, שהוא ‘כתנות אור’, להיפך מ’כתנות עור’ דאדם הראשון עכ”ל.

ויעוי’ בראשית רבתי פ’ ויחי ד”א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז”ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע”כ, וקצת בקיצור בב”ר צ”ז ו’, ר”י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע”כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו’ ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ’ איתא שהכתונת פסים הי’ משקל ב’ סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע”ז י”א ב’ דלדעת הגמ’ בגדים הללו נשארו אח”כ ביד זרע עשו, ועי’ בל’ המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע”כ, וע”פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ”ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח”כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ’ ערבי פסחים עי”ש].

בהצלחה רבה

***

שאלה

{בס”ד
שלום רב לכב’ מו”ר הרה”ג ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א,
הרב מה הוא סדר העדיפות שכמובן שהוא בדיעבד לתפילת שחרית עם עלות השחר או תפילת שחרית לאחר זמן תפילת שחרית עד חצות היום?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון}

שאלה

‏יום ראשון כ”ח אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום וברכה

הנה ראשית כל בודאי המקרה בשאלתך הוא במקרה אונס או שעת הדחק, ולא בהנהגת קבע עקב נוחות, משום שלכתחילה בודאי יש להתפלל בזמן תפילה כדין.

וכמו”כ בודאי כל מה שיש כאן לדון הוא בקורא ק”ש בזמנה, ורק מסתפק על התפילה מתי שעת העדיפות לשמו”ע, אבל אם אינו מקפיד מלבד זאת לקרוא ק”ש בזמנה, והספק הוא על ק”ש ושמונ”ע יחד אם לקרוא ולהתפלל אחר עלה”ש קודם הנץ, או אחר זמן תפילה, בודאי שיש להתפלל קודם הנץ, ויראה לקרוא ק”ש בזמנה דהיינו מזמן השיעור משיכיר בין תכלת ללבן שהוא אחר עלה”ש, שא”א באופן קבוע לקרוא ק”ש אחר עלה”ש קודם שיעור זה, כמבואר בשו”ע ומ”ב סי’ נ”ח סקי”ט וסי’ פ”ט סק”ג, [שיש בזה דעות שונות כמו שהארכנו במקום אחר], ולא להתפלל אח”כ ולהפסיד זמן ק”ש.

והנה בענין השאלה יש לדמות תפילת שמונ”ע לתמיד של שחר, דהנה תמיד של שחר היו שוחטין אותו תיכף משהאיר מזרח, ולכן יוצא יד”ח קודם הנה”ח, כמ”ש במ”ב סי’ פ”ט סק”ג, [והיינו לפי הצד שמשהאיר מזרח היינו עלה”ש, ועי’ בזה בביאור הלכה ר”ס פ”ט ד”ה ואם וסי’ תקפ”ח ד”ה ואם], משא”כ אחר ד’ שעות [דהיינו אחר סוף זמן תפילה], שאז כבר א”א להקריב התמיד כמבואר בגמ’ בברכות כ”ו א’, וע”ז אמרינן שם שאם התפלל אחר ד’ שעות שכר תפילה בזמנה ליכא, משא”כ במתפלל קודם נץ החמה שאמנם לא קיים מצוה מן המובחר אבל תפילה בזמנה קיים.

וכמו”כ הנה דעת הפר”ח המובא בבה”ל סי’ פ”ט ד”ה יצא, ששייך להתפלל שחרית מעיקר הדין משהאיר מזרח, אף קודם שהגיע זמן ק”ש משיכיר בין תכלת ללבן, וא”כ בודאי שעדיף להתפלל בזמן שאינו עובר איסור לדעת הפר”ח.

ואביא בזה לשונות הראשונים בזה להוכיח דהתפילה קודם הנה”ח היא הרבה יותר מעיקר בדין ממי שמתפלל אחר זמן תפילה דחשיב עושה שלא כדין ממש, הנה כתב בטור אורח חיים הלכות תפלה סימן פט, וז”ל, זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח שהיא כנגד תמיד השחר ומאותה שעה ואילך הוא זמנה ומ”מ עיקר מצותה עם הנץ החמה אלא שאם התפלל משעלה עמוד השחר יצא ונמשך עד סוף ד’ שעות ואם עבר (ס”א ולא) והתפלל אחר ד’ שעות (ס”א יתפלל) עד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה שכר תפלה מיהא איכא עכ”ל.

ומבואר דקודם הנה”ח הוא בכלל זמנה ומאידך אחר זמן תפילה הוא בכלל ‘עבר’ דהיינו עשה שלא כדין.

והביא שם בבית יוסף את דברי הרא”ש והתוס’, וז”ל, זמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר וכו’.

ריש פרק ד’ דברכות (כו.

) תנן תפילת השחר עד חצות רבי יהודה אומר עד ד’ שעות ומסיק בגמרא (כז.

) דהלכתא כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ואסיקנא דעד סוף ד’ שעות קאמר וגרסינן בגמרא (כו.

) ורמינהו מצותה כלומר של ק”ש עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע ליה דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד’ שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין ופירש רש”י לותיקין המקדימים למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר הזמן וכתב שם הרא”ש (סי’ א) תפילת השחר עד חצות וכו’ ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר (יומא כח.

) אף על גב דעיקר מצותה עם הנץ החמה כדכתיב (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש (ונ”מ) [מכל מקום] אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הוא הדין לכל זמן המוקדם עכ”ל וגם התוספות (ל.

ד”ה אבוה) כתבו בשם ר”ח גבי עובדא דאבוה דשמואל ולוי דבסמוך שזמן תפילת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר עכ”ל הב”י.

וכתב עוד הב”י, ורבינו ירוחם (נ”ג ח”ג כד:) כתב זמן תפילה משיכיר את חבירו ברחוק ד’ אמות ומצוה מן המובחר שיתפלל אחר הנץ החמה מיד ועוד פשוט בתפילת השחר דאם התפלל משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח יצא.

ונראה שהוא סובר דהא דאמר אביי בפרק קמא דברכות (ט:) לתפילה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו להתפלל קאמר וצריך לומר גם כן שהוא סובר דמשיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו ומשעלה עמוד השחר זמן אחד הוא כי היכי דלא תיקשי הא דאביי על מה שכתב הרא”ש בריש פרק תפילת השחר ולא ידעתי מי הכניסו לרבינו ירוחם בזה שהרי פירש רש”י דבזמן הנחת תפילין איירי ולא בזמן תפילה וכן פירש ה”ר יונה ז”ל (ד: ד”ה אמר אביי) עכ”ל הב”י.

ומבואר מדברי רבינו ירוחם דס”ל דמה שיש להתפלל קודם הנה”ח הוא רק למצוה מן המובחר וכדעת הפר”ח.

וכתב בב”ח שם וז”ל, והקשה ב”י דהא אביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים דאמרי משיכיר את חבירו וכו’ ולא לתפילה כאחרים כמו שהבין ה”ר ירוחם ולפע”ד נראה דדבר פשוט הוא שגם ה”ר ירוחם סבירא ליה דאביי לא קאמר אלא דלתפילין כאחרים (כמ”ש בני”ט ח”ה קעא ע”א) אלא דה”ר ירוחם סבירא ליה דהלכה כרב הונא דקאמר דבזמן ק”ש הלכה כאחרים וכדפסק גם רבינו לעיל ריש סימן נ”ח (עמ’ קסה – קסו) וכיון שצריך להסמיך גאולה לתפילה אם כן בעל כרחך גם זמן תפילה לכתחלה צריך שתהיה משיכיר את חברו וכו’ לאחר שקרא ק”ש וברכותיה אלא דאם התפלל קודם שקרא ק”ש משעלה ברק השחר יצא דכך הוא זמן תפילה כן נראה לי פשוט עכ”ל.

ומכל לשונות הראשונים מבואר דתפילה קודם הנה”ח עדיפא מתפילה לאחר זמנה, [ובלבד שיתפלל משהאיר מזרח].

כמו”כ הרי י”א שבמזיד א”א להתפלל אחר ד’ שעות, ולכן פסק המ”ב סק”ו שיתנה תנאי שאם אינו יכול להתפלל כעת הרי הוא מתפלל בתורת נדבה.

א”כ בודאי עדיף קודם הנה”ח מלהתפלל בזמן זה שאי”ז תפילת שחרית לחלק מן הפוסקים.

וכן נראה להוכיח עוד ממ”ש במשנה ברורה סימן פט ס”ק מב, וז”ל, אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק”ש יקרא ק”ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק”ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד’ שעות] ודאי יתפלל י”ח ג”כ בדרך מהלך או מיושב [פמ”ג] עכ”ל.

והנה להתפלל בדרך לדעת השו”ע והפוסקים הוא גרוע מתפילה קודם הנה”ח כמבואר שם, ורק המ”א מתרץ המנהג מ”ט אין חוששין לזה משום דס”ל שעדיף להתפלל בדרך, או משום דבלאו הכי אין מכונין כ”כ ולכן עדיף תפילה בדרך בזמנה מתפילה קודם זמנה בבית כיון דבלא”ה הוא בלא כוונה, אבל גם אם נשוה להו כי הדדי מ”מ מהא דחזינן דעדיפא תפילה בדרך מתפילה אחר הזמן א”כ גם תפילה קודם זמנה עדיפא מתפילה לאחר הזמן.

אכן יש לדחות דכ”ז רק למאי דלדידן תפילה בדרך כשהיא בזמנה עדיפא, אבל תפילה קודם זמנה ולאחר זמנה אכתי לא שמענו.

כמו”כ יש להוכיח עוד דהנה בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ ב’ ומנח”י ח”ט סי’ ט’ וי’ {וראיתי בפסקי תשובות [סי’ פ”ט סק”ה הערה 89] שציין עוד לאג”מ ח”ד סי’ ו’ ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג, קריינא דאיגרתא להגריי”ק ח”א סי’ קל”א, חזו”א הובא בלשכנו תדרשו הל’ תפילה, ולא עיינתי בכל זה.

}כתבו דעדיף להתפלל בציבור במנין קודם הנה”ח, מאשר להתפלל אחר הנה”ח ביחידות, וכ”ז על קודם הנה”ח, אבל על תפילה שאחר זמנה כתוב בשו”ע סי’ צ’ ס”י דאפילו עומד עם הציבור והם מאחרים את זמן התפילה יש לו להקדים ולהתפלל בזמנה ולא להמתין להם, וגם א”צ לחוש לכבוד הציבור.

א”כ ע”כ מבואר דכ”ש שאין להעדיף תפילה אחר זמנה מתפילה שקודם הנה”ח.

היוצא מכ”ז לענין השאלה אם יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח או לאחר זמנה [אחר ד’ שעות], שודאי יש להעדיף תפילה קודם הנה”ח מלאחר זמנה, וכן כתב בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ ל”ט, שיש להתפלל קודם הנה”ח מלהתפלל אחר זמן תפילה, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק { ובפסקי תשובות ראיתי שציין כן גם בשם המשנ”ב סי’ נ”א סק”כ, ולא מצאתי שם זכר מזה.

}.

אבל כל מה שכתבתי כאן הוא למתפלל אחר שיעור ‘שהאיר מזרח’, אבל המתפלל קודם לכן מעה”ש ממש אינו פשוט כלל שמותר לעשות כן.

[ולענין שיעור זמן זה עי’ כה”ח סי’ פ”ט סק”ד ואול”צ ח”ב פ”ז סק”ג].

{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ”ז, וכמ”ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס’ יומא שיבואו אי”ה במקו”א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ”פ כמה חידושים שזיכני הקב”ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.

ואולי ירא ה’ ויסייע מכאן ולהבא.

}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א”ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה’ ליראיו.

הנה ב’ תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר”י, אלא דעת בפ”ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר”י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר”י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ”ג דעירובין, וכוונת התי’ דכונתו רק על הנך ולא על ב”ע, וי”ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה’ ליראיו שראה ברוה”ק אופן המעשה ועי”ז שיער כמה היא, ואי”ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס’ נפלאות מתורתך לר”י לורנץ בענין לא בשמים היא).

והנה במד”ר פ’ נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב”ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ’ דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ”ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע”פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה”ע סי’ א’, ומיהו ע”ז יתרץ המד”ר דכיון שהיה רק פ”א א”צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע”ד המד”ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ”ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ”ש בתוס’ בע”א ד”ה כמה בשם הירוש’ פ”א ה”ב, משא”כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל”ג א’ אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו’ משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.

פי’ כדאי’ בפ”ק דברכות דף ח’ א’ דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי’ התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א’ לל’ יום או כעי”ז, וכדאי’ בר”ה ל”ה א’ גבי רב יהודה.

ב”מ ל’ א’, לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

פי’ משום דאתיהיב למחילה, וכ”כ התו’ בשבועות ל’ א’, ומשמע שכך גרסו בגמ’, הלכך אמרי’ ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג”כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק”ק מפ”ק דיבמות דף ה’ דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או”א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו”א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב”מ דף ל ע”ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אע”ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ”מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א”נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ”ל שא”צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי’ אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא”צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו”ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש”י בר”פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ”ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ’ ב’ אמרי’ שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ”כ אפי’ בכה”ג, משא”כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ”ש דלא דמי להא דקי”ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג”כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.

וכן לקמן ל”ג עמוד א’ ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש”י כל המקיים בעצמו כך – אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע”כ.

חולין קלד ע”ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.

נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.

ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע”ב כל הארצות עיסה וכו’.

וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא”י, וקשה דא”כ כל הארצות עדיפי מא”י דעכ”פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ”ז דה”ה לא תמצא מדינה א’ בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י”ל דנהי שבא”י שכיחי פסולין, מ”מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא”כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע”פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא”י מ”מ מעט הפסולין שעכ”פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.

ולפ”ז ה”ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק”ה ע”ב א”ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו’ קללה ולא קללות.

הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ”ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה’ מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו’ אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.

ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וא”כ תמוה מ”ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי”ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי’ בחז”ל, וגם אי ס”ל הרהור כדיבור ג”כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי”ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו”ל כדיבור, [וגם צ”ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע”י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ”ש רז”ל בדומה לזה עה”פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב”ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה’, אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע”ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ”ע.

ב”מ טז ע”א אמר רבא וכו’ שלחוה לקמיה וכו’ אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.

חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע”ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע”כ.

ומ”מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע”א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.

הרמ”א באו”ח סי’ קכ”ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה”ב, ומצינא למימר דלק”מ דימות המשיח לאו היינו עוה”ב, אמנם גרסי’ בירושלמי ספ”ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור”ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ”ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ”ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה’ לדור תני בשם ר”מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ”ט [ישעי’ כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי’ נפלים מה טעם [ישעי’ מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע”כ.

ומבואר דכ”ז מיירי על תחה”מ וימות המשיח יחד.

ועצם מה שהכריע הרמ”א כדעת זו בירוש’ נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור”מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ’ דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה”מ מהעוה”ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא”ר ירמיה בר אבא א”ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ’ורוח להולכים בה’, משמע דמשוי להו להעוה”ב תחה”מ.

וי”ל דס”ל באגדה הלכה ככולהו [דה”נ אשכחנא כמ”פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ”כ בהלכה], והכא בסי’ קכ”ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס”ח א’, עם הדומה לחמור.

ניקודו בפתח תחת העי”ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי”א א’ דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע”א ר”ן ד”ה כל, ואפי’ לר”ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג”כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז”ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

אע”ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ”ש רז”ל בפ’ נח עה”פ כי שם בלל ה’ שפתם, ולא הי’ מרצונם כלל, ועיין בס’ הכוזרי מאמר א’ דלא יתכן שימציאו בנ”א לשון מעצמם, מ”מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל’ של בנ”א ולא משום שהוא לשון בעצם.

וג”כ כונת הר”ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע”א בר”ן ד”ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.

האחרונים הביאו בשם החזו”א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק”מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י”ז ב’) הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י”ז א’) הוא לכתחילה.

ולכאורה יש להקשות ע”ז מדברי הר”ן כאן בשם הר”י ב”ר חסדאי דגם בכל כה”ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה”ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה”ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה”ק וגם כונתו לדבר בלה”ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ”ע.

ומ”מ סברת הר”י ב”ר חסדאי דס”ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי”ז צ”ע, דבכל התורה קי”ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ”ש נדרים דאזלי’ בתר לשון בנ”א כיון שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס”ד למימר דלא חשיב נדר, ומ”ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי”ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ”פ כלשון אחרת.

ולפ”ז גם דברי החזו”א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל”ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה”ג ס”ד הר”י בר”ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה”ק, וגם אי”ז כקרא בכל לשון וכנ”ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר”ש צביון נכד הגרח”ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.

[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.

הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ’ זכור וכדו’ שיש מקפידים לכתחילה.

ב.

לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.

ג.

לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש”ח].

נדרים ד ע”א בר”ן ד”ה ופרכינן הרי חטאת חלב – כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ”ל.

לשון הר”ן לכאורה אינו מדוקדק דאה”נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ”מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע”ק.

בע”ה, לכבוד מערכת עומקא דפרשה

יישר כח על המאמר על הנה”ח.

ומה שכתב הכותב שם שהפשטות היא כהנץ החמה האסטרונומי, ואמנם דבר זה ראוי לנידון ובירור, ובאמת אמנם אין אחד מעמנו ראוי להכריע בזה, אבל רציתי להעיר שמרן הגר”ש ואזר זצ”ל בעל השבט הלוי דעתו היתה כהנץ החמה הנראה, וכן עוד דעת רבים מן הפוסקים {עי’ בהל’ חג בחג הל’ שבועות שגם כן דעת הגרנ”ק והגר”מ שטרנבוך כהנה”ח הנראה, וכן שמעתי בשם הגרש”צ רוזנבלאט שכך שמע מהגרנ”ק, ושכך נוהג הגרש”צ גם בק”ס.

} (עי’ והאר עינינו להגר”ש דבליצקי), ודעת מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א במכתבו הנדפס בלוח של הרב נידאם [בתצלום כי”ק] שאף זמני היום יש לחשב כהנץ הנראה, [אם כי לא רצה בעבר לומר הכרעה בזה מכיון ולא היה לחזו”א הכרעה בזה], ובספר הלכות חג בחג להגרמ”מ קארפ שליט”א (הל’ שבועות) כתב בשם מרן הגרח”ק שליט”א שבק”ס לכו”ע הוא כהנץ הנראה, יתכן שהטעם הוא מכיון ויש המתנה רבה ביניהם וא”א לצאת שניהם.

ואביא עוד מה שהעיד בפניי שאר בשרי הג”ר שמעון כהן [תלמידו חביבו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל], שנשאל בפניו הגרי”ש זצ”ל על ביתר אם להתפלל כהנ”ח הנראה או המישורי, ושם הוא הפרש של כעשרים דק’, הרבה יותר מק”ס, ואמר הגרי”ש בתמיהה, ‘וכי אפשר להתפלל קודם שרואים השמש’.

[ואמר לי הרב שניידר (אחראי בבהכנ”ס אורחות תורה ק”ס) שמרן הגראי”ל שליט”א הורה להם שכאן בק”ס יש לעשות חמש דק’ אחר הנה”ח המישורי {משום שלא מסתבר שכ”כ יש הפרש עד הנראה, ואבאר דהנה כל חישוב הנראה כאן ובכל מקום הוא ע”פ סברות ופשרות, ואין לנו גדר ברור איך לחשב זאת עד יבוא ויורה צדק, ודעת הגראי”ל שלא מסתבר שכאן בהרים שבא”י יהיה הפרש כ”כ, כ”ז כנראה ע”פ נתונים שכבר קים ליה בשיעור גובה קירוב ההרים שמשערים בהן.

} ].

והנה במאמר הנ”ל טען מצד דברי הגמ’ והראשונים בשבת קי”ח ב’, ובאריכות יעוי’ בס’ והאר עינינו להגר”ש דבלצקי שליט”א שהוא ספר שלם שחובר בענין הנץ להוכיח שיש להתפלל כהנץ הנראה, ואין כאן המקום לדבר בסוגיות, אבל בקיצור י”ל על טענה הנ”ל ששקיעה וזריחה הם ב’ זמנים, דשקיעה הוא זמן מהותי בהתחלפות מהיום להלילה, משא”כ תפילה עם הנ”ח אי”ז מצד החלפות זמן אלא מעצם ראיית השמש, כמש”כ ייראוך עם שמש וגו’, וזהו כבוד ה’ להתפלל עם גילוי החמה, ומכיון שבירושלמי (פ”ק דברכות) איתא שהתפילה בהנה”ח היא כשהחמה מטפטפת בראשי ההרים, א”כ א”א ללמוד משקיעת החמה שאזלינן לפי האסטרונומי ולדחוק דברי הירושלמי, ואכמ”ל.

עוד יש להוסיף דבר אחד, דהנה אם נניח שענין הנה”ח הוא דבר שאינו מוכרע, והוא ספק שקול, א”כ השאלה האם עדיף להתפלל כהנה”ח המישורי ולהיות ‘ספק מתפלל קודם הנה”ח’, או להתפלל כהנה”ח הנראה ולהיות ‘ספק מתפלל אחר הנה”ח’, וכידוע שהרבה יותר עדיף להתפלל אפילו בזמן ק”ש של המג”א מאשר להתפלל קודם הנה”ח, ולדעת הזוהר המתפלל קודם הנה”ח עובר איסור חמור, ויוצא שהמתפללים לפי סוזק”ש, עדיפים מהטורחים לקום ולהתפלל קודם הנה”ח, וממילא א”א לנהוג כהנה”ח המישורי אא”כ ברור לנו שזהו הנה”ח האמיתי, משא”כ מי שמסופק יתפלל כהנה”ח הנראה או יתפלל במנין שמתפללים עכ”פ לפני סוזק”ש של המג”א, [בפרט דדעת הרבה ראשונים שעיקר תפילה בנה”ח הוא לקרוא ק”ש אחר הנה”ח, וא”כ אם מתפלל כהנה”ח הנראה והאמת כהמישורי מקיים תפילה בהנה”ח לדעת ראשונים הללו, משא”כ אם מתפלל כהמישורי והאמת כהנראה אינו מקיים תפילה בהנה”ח לשום דעה].

***