נשלח להרב גמליאל רבינוביץ

****

****

הנה בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ו נזכר שלא להיכנס בבהכנ”ס בסכין ארוך או בראש מגולה (ועי’ בהערות על הטור שם הוצאת המאור מש”כ בזה, ועי”ש בא”ר), ובמשנ”ב בסי’ קכח נזכר שלא להשאיר נעלים בבהכנ”ס, אבל דבר שאין בו ביזיון לא נזכר שלא להיכנס בו, ועוד דאפי’ בסכין התיר הבה”ל להיכנס לצורך תשמיש הת”ח, וא”כ כאן שהוא לצורך תשמיש הכהנים מותר.

ואמנם יש דעות שלא להכנס בחלק מהחפצים לבהכנ”ס (עי’ בב”י שם ובמג”א סק”ח בשם יש נוחלין), ומ”מ עי’ בכה”ח סקל”ח בשם חיד”א ביוסף אומץ סי’ טז שהוא מידת חסידות שלא להכנס במקלו לבהכנ”ס, אולם רב האחרונים נקטו דשרי להכנס אף בחפציו הללו לבהכנ”ס וכ”ש בחפץ שלא  נזכר בו שהוא דרך בזיון, וכ”ש במקום צורך עי’ בפתח הדביר סק”ה מש”כ לגבי זקן במקלו, ועי’ כה”ח שם בשם הבא”ח ויקרא אות ו’ ט’ לענין זקן.

ועי’ גם מעשה איש ח”ד עמ’ קמח מה שהובא מנהג החזו”א בזה ומשמע שהחמיר עכ”פ לעצמו גם שהיה זקן, ומ”מ בניד”ד שהוא צורך בהכנ”ס יל”ע אם יש להחמיר בזה.

אולם בשם הגרנ”ק ראיתי (אהל אברהם עמ’ שכג) שבסל קניות מהמכולת בודאי שאסור להכנס לבהכנ”ס אלא דלא אצטריך השו”ע אלא על דברים שדרך ללוקחן עמו לכל מקום כגון סכין ארוך דבזה אסור רק מחמת שהוא סכין ארוך, ואולי למד ענין זה ממה שאסור להכנס לבהכנ”ס לצרכו ולמד דה”ה להכניס חפצים שלא לצורך בהכנ”ס מלבד מה שטפל לגופו, ויל”ע אם הוא פשטות השו”ע, ועכ”פ גם לפ”ז יש לומר דכל שהוא לצורך בהכנ”ס וצורך הכהנים מנ”ל לאסור.

ועי’ במשנ”ב שגם שת”ח מותר לשכב אבל הביא דעת המג”א בסי’ קנא סקי”ח שלא יכניס מיטתו והביא חולקים ע”ז, ולכאורה יש ללמוד דאדרבה דוקא מיטתו אבל דבר קטן שאינו צורת בזיון כ”כ אין איסור בהכנסת החפץ אם הוא לצורך התפילה והמתפללים.

ועי’ באג”מ או”ח ח”א סי’ מה שהביא מהירושלמי דמגילה פרק בני העיר ה”ג ר’ אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי, והובא בר”ן ובבהגר”א, ולמד מזה האג”מ דמותר לעוסק בתורה להכניס לצורך הלימוד חמורו וכליו כמו שמותר לת”ח להכניס מאכלו ומשקהו, וכבר העירו על האג”מ דחמריה אפשר שהכונה ליין שלו, ומ”מ בניד”ד הוא בכלל כליו הנצרכים לצורך הלימוד שיהיה מותר לאכסן אותם בבהכנ”ס.

ואם הוא מאוס יש לומר דאסור כמו נעליים, וגם אסור להשליך פסולת בבהכנ”ס מפני קדושת בהכנ”ס דלא גרע מרקיקה בבהכנ”ס בזמנינו שחכך השעה”צ לאסור מחמת שאדם מקפיד בזה בביתו, וגם הוא בודאי ביטול דינא דמכבדין ומרביצין (עי’ מגילה כח ע”ב ושו”ע שם ס”ט), וכ”ש ליד הארוה”ק שאי’ בספר חסידים וברמ”א שלא להפיח שם וממילא גם בניד”ד אין לעשות כן, אבל מטבע הדברים אפשר להיות משמרו שלא יהיה מאוס ושייך להשגיח שם ע”ז בקביעות.

ומ”מ דברי הגרנ”ק יל”ע דבירושלמי מבואר דהלומד יכול להניח חפציו, ואולי מעמיד הירושלמי במי שבא ללמוד בקביעות, אבל בפוסקים ההיתר לישן בליל יו”כ הוא באומר מזמורים בליל יו”כ ולמדו כן מהיתר דת”ח (והבה”ל השווה לזה דין הכנסת סכין להיתר זה), וכן מבואר בבה”ל דהלומד יכול להכניס סכין שהוא לצרכו, וגם הנכנס לבהכנ”ס אם לא יקח עמו הדברים לשומרן לא יוכל להיות שם בחלק מהאופנים,  וכי תימא דבשקיות שוק הוא מבוזה, הא גם סכין משמע שהוא מבוזה ואעפ”כ משמע דהוצרך הבה”ל להיתר זה רק בסכין אבל בלא זה א”צ לבוא להיתר זה, ובסכין מיהא מותר, ואולי על טענה זו יש לדחות דרק בדבר קטן הבטל לגופו, ובזה התיר הבה”ל בלא צורך לכל מי שנכנס, אבל סכין ארוך משמע אדרבה דבקטן לא דברו כלל, וגם משמע שהוא מצד ביזיון וא”כ לא קיל משקיות, ויש לומר דצריך תשמיש ישיר ולא סגי במה שחושש עליו לשומרו כשנכנס, אבל בנעליים משמע דהוא דין מיוחד שאסור אף שאינו בטל לגופו, ומיהו על נעליים אפשר לדחות דשם הוא מאוס ומגונה וחמור אף שהוא לתשמיש הכהנים ללובשן כשיסיים.

והרב בלוי חתניה דהגרמ”מ לובין אמר לי משמו דמ”מ אין להניח שקיות הקניות בבהכנ”ס לצורך אחסנה כגון כשיוצא משם עכ”ד, ומ”מ בסי’ קנא במשנ”ב שם משמע דאפי’ מיטתו הי’ צריך לכאורה להיות מותר להכניס כיון שהוא ת”ח וצריך ללמוד שם בקביעות לולא שיש בזה ביזיון דמיטה שלכן יש שהחמירו שלא להכניס אבל חפץ אחר לכאורה אין פלוגתא בזה, ועי’ בירושלמי הנ”ל, ומ”מ מי שאינו צריך לזה בבהכנ”ס לצורך שימושו בבהכנ”ס אינו שייך להיתר המשנ”ב.

****
הנה לפי הנשמע מדברי כת”ר נראה שמטרת המחזיקים בהנהגה זו היא לנסות לפנות אל רשב”י, וכדי לפתוח בזכות י”ל שכנראה כוונתם שיבקש עליהם המת רחמים כדאי’ בתענית טז ע”א למה יוצאין לבה”ק כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים.

ועל השאלה אם יש בזה דורש אל המתים, הנה כמו שנתבארו דעות הפוסקים בתשובה אחרת [ד”ה מה שהחזיק ר’ יוחנן עצם בנו האם הוא כדי לעשות בו שאלה על המתים] בגדרי איסור דורש אל המתים דבגמ’ ובמדרשים אי’ באינספור מקומות שדברו עם המתים ואפי’ בקשו מהם בקשות ושאלות, ולכן בגדרי האיסור נאמרו כמה דעות, ועי”ש שביארתי דדעת היראים בסי’ שלד שלה כפי שתפסו הרמ”א יו”ד סי’ קעט סי”ד (ועי”ש בבהגר”א) והלבוש ביו”ד סי’ הנ”ל (עי”ש בש”ך) להלכה בדעתו וכן הגמ”י פי”א מהל’ ע”ז הי”ג סק”ח בשמו דהאיסור הוא רק כשמדבר לגוף המת ולא כשמדבר אל רוחו של המת, והיוצא מזה דעכ”פ לדעה זו שהיא דעה רווחת בפוסקים יוצא שדורש אל המתים אין כאן גם אם מתכוון לפנות אל המת (כגון לבקשו שיתפלל ויבקש רחמים עבורו בבחינת צדיק גוזר, עי’ תענית כב ע”א ומו”ק טז ע”ב וכן לגבי צדיקים במיתתם מבואר דגם כן יש להם כח לגזור ואדרבה יש מקומות דמשמע דבמיתתם תפילתם מתקבלת יותר כמ”ש בפ”ב דחגיגה גבי ר”מ ור’ יוחנן וכדאמרי’ גדולים צדיקים במיתתם וכו’), וממילא לגבי מחאה לענין דורש אל המתים אין כאן.

ואמנם יש שם דעות החולקות ולהדעות החולקות יש לדון בזה (כגון דעת הרי”ו נתיב יז ח”ה קנט ע”ג דמשמע שאסור להשביע גם רוחו של המת וכפשטות ד’ הרמב”ם בהל’ ע”ז שם, וכ’ ב”י ביו”ד שם דיש היתר על ידי שם או אם היה בביה”ק ושמע מאליו ולא ביקש ולא הלך כדי לשמוע את המת וכ”ז לא שייך כאן בניד”ד אא”כ נימא דיש צד שיסברו שהאיסור רק כשמבקש שהמת ישיב לו ולכך נקט הרי”ו אופן דהשבעה, וכן ברמב”ם פי”א מהלכות ע”ז הי”ג כ’ דכללו של דבר מה שעושה כדי שיבוא אליו המת ויודיעו אסור, ואפשר שלמד כן מהלשון דורש שהוא שואל ומבקש תשובה, ואפשר שכ”ד הסמ”ג בלאוין נ”ו שהאיסור באופן שהרוח בא לדבר עם המת כדי שישיב לו, אם כי הסמ”ג אפשר שסובר כהפרישה שהאיסור הוא מחמת רוח הטומאה כמו שנזכר בדברי הסמ”ג וכדלהלן, אבל הרי”ו בודאי אוסר אפי’ שלא דרך טומאה שהרי אוסר בהשבעה, וגם יש לדון דגם אם נימא דהאיסור הוא כדי שיודיע לו המת דבר אפשר דה”ה כדי שישתדל בשבילו המת בשמים שמא הוא ג”כ בכלל דורש, וצל”ע בזה) אבל עכ”פ אפי’ אם תאמר דבעל נפש יחוש לעצמו מ”מ לענין למחות סגי כאן שלא למחות כיון דהרבה מעמודי ההוראה סוברים שאין איסור לשוח עם רוח המת וגם האוסרים יש לדון בזה כמשנ”ת.

ורק אעיר בזה דמה שכתבתי בתשובה שם דהפרישה אינו ממש כהיראים, שוב יתכן דאינו ממש חולק דהנה ביראים נזכר תנאי שמדבר עם הגוף ושעושה כן בדרך כישוף, וכתבתי דבפשוטו הוא מחלוקת הפוסקים אם הא דכישוף הוא תנאי או שאינו תנאי, אבל יש לבאר דמש”כ דרך כישוף הוא פירוש איך יכול לדבר עם העצמות רק דרך כישוף כי בטבע לא שייך לדבר עם העצמות גם מי שהוא בעל מדריגה כיון שאין בהם רוח, והוא רק דרך כשפים, והפרישה דקאמר שהלן כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא צורת הדורש אל המתים בא לבר שהוא האופן האסור דסתם מדבר עם המת אינו בכלל האיסור, ונמצא שהוא מעין דברי היראים (ויש להוסיף דגם היראים גופא מודה שאם עושה בדרך כישוף ורוח טומאה חשיב דורש אל המתים, וענין זה שההולך שתשרה עליו רוח טומאה חשיב דורש אל המתים כבר מבואר בחז”ל, וגם א”צ לחדש בזה שהמדבר לרוח המת בדרך כישוף מודה היראים שהוא בכלל דורש אל המתים, דהרי היראים מיירי במכשף בקברים כמבואר בדבריו והוא בכלל המדבר אל גוף המת אם כי להטעמים דלהלן לקושטא דמילתא אפשר דכל דרך כישוף הוא בכלל דורש אל המתים גם להיראים אלא אם כן נימא דגזה”כ דמתים היינו דוקא גופות, אבל יש לומר לאידך גיסא דכל מכשף כשדורש אל המת פונה אל הגוף בכל מקום שהוא ואם נימא כן הרבה דברים ניחא לפ”ז דחידושו של היראים הוא דדרך כישוף אסור וענין הגוף הוא רק ביאור הענין).

וגם בדברי הסמ”ג שם שכתבתי דאינו כהיראים שוב יתכן שיש ליישבו מעין דברי היראים על הדרך שנתבאר דהרי הסמ”ג כ’ שבעל אוב עובר בדורש אל המתים והרי בעל אוב הוא דרך כישוף (ובעל אוב משחק בעצמות שהוא גוף ג”כ עי’ ברש”י בפ”ט דברכות גבי אובא טמיא) והיראים גופא הזכיר בדבריו בעל אוב (וזה מלבד מה שמבואר בסמ”ג בדבריו שם קודם לכן דיש איסור בדורש אל המתים שהוא ע”י רוח טומאה שזה מקורו ברז”ל בסנהדרין סה ע”ב וגם הטור פסקו רק דנוסף בסמ”ג שבעל אוב ג”כ בכלל זה ומשמע שלמד כהיראים וכהפרישה שהאופן האסור הוא על ידי כישוף וטומאה ובדעת הרמב”ם פי”א הל’ יג מהל’ ע”ז עי’ מה שכתבתי לעיל).

ויתכן לבאר עוד דאפי’ אם נימא שיש גדר להיראים שאיסור דורש אל המתים הוא רק בגוף ולא ברוח מ”מ אין זה טעם האיסור דטעם האיסור הוא משום שהוא דרך כישוף כמ”ש היראים, או כנוסח הסמ”ג שבעל אוב הוא כדורש אל המתים, או כנוסח הפרישה שדורש אל המתים הוא שרוצה שתשרה רוח טומאה עליו, אלא דהיראים הזכיר שמדבר עם הגוף כיון שהכישוף שהוא אינו טבעי נעשה באופן זה, והמדבר עם הרוח בלבד בלא העצמות הוא דבר טבעי למי שהוא בעל מדרגה כמבואר בהרבה מקומות וכמו שציין היראים שם והב”י שם ועי”ש בבהגר”א.

ואם נימא הכי מיושב קוש’ התועפות ראם על האחרונים שלא הזכירו תנאי דהיראים שהוא דרך כישוף די”ל דהיינו הך דזה צורת האיסור לשאול לגוף והגדרת האיסור הוא שעושה דרך כישוף ובזה מיושב שגם הברכ”י שראה היראים בפנים לא הקשה על האחרונים שהשמיטו פרט זה וגם הגמ”י שראה היראים לא הזכיר פרט זה והטעם כנ”ל.

וגם שאר הקושיות שכתבתי ליישב בתשובה הנ”ל מיישבים גם לפי ענייננו ומה שכתבתי כאן הוא מעין מה שנתבאר בתשובה הנ”ל בתוספת דברים.

ובאמת יתכן דגם בגמ’ סנהדרין שם יש להוכיח כהיראים וסייעתו דדרך האיסור הוא בדרך כישוף דהרי מקשה שם בעל אוב היינו דורש אל המתים ומתרץ דדורש אל המתים היינו בדרך רוח טומאה משמע דלא כל דורש אל המתים בכלל זה, אלא רק דרך כישוף, ופשטות הגמ’ דבעל אוב אינו בכלל זה אבל הסמ”ג פירש שהוא בכלל זה, ולפירושו ר”ל דהעושה על ידי רוח טומאה גרידא נתרבה לאיסור מדורש אל המתים אבל בעל אוב כבר אסור בלאו הכי ומ”מ נאסר גם השתא, ולפי פירושו כ”ש שיש ראיה מהגמ’ דהרי גם הוא סובר דרק בעל אוב ולא כל אחד שמדבר עם המת כמשנ”ת, והטעם משום דגם בדורש אל המתים אמרי’ בגמ’ שהאיסור על ידי רוח טומאה, ומ”מ בלאו הכי מוכח מדוכתי טובא בגמ’ שאין איסור לדבר עם רוח המת לכל חד מהפוסקים כדאי’ ליה באופנים המותרים ועי’ ביראים שם וב”י ובהגר”א שם.

ורק אעיר הערה קטנה דביראים בפנים נזכר הלשון שבעל אוב מעלהו מקברו והוא צורת אוב דהאוב צריך להתפס בטומאה ועי’ במדרש ב”ר פי”א ה ובמדרש פסיקתא רבתי דעשרת הדברות מה שהובא שם גבי אבוה דטורנוסרופוס (ובזה תבין למה הובא הענין גם בגמ’ סנהדרין דלקמן) אבל אפשר דיש אוב מעצמות גרידא של טומאה עי’ ברש”י ברכות הנ”ל ועי’ סנהדרין סה ע”ב ורש”י שם ויש עוד אופנים של אוב עי’ בפהמ”ש בסנהדרין ובמורה הנבוכים וכנראה שסובר היראים שצורת האוב בכל גוני הוא שמתחבר לעצמות המת ולא לרוחו.

ומ”מ למעשה עכ”פ לדידן אין לנהוג כן כמו שפסק המשנ”ב סי’ תקפא סקכ”ז שאל ישים מגמתו אל המתים, והרי כוונת זריקת הקוויטלאך הם להשים מגמתו אל המתים, ועי’ גם בב”ח יו”ד סי’ ריז דעתו שמקל ובלבד שיפנו אל הקב”ה (והש”ך סי’ קעט הביא דעת המחמירים יותר וגם דעת הב”ח והלכה ודאי כהב”ח בזה במה שחלק על המחמירים להתיר, עי’ בתשובתי הנ”ל), ומ”מ המבקש מהמת שימליץ עליו טוב לפני הקב”ה יש לו על מי לסמוך דהרבה מקומות בחז”ל נזכר שדברו עם המתים ושאלו מהם שאלות [עי’ לעיל] וכך כתבו גם כמה פוסקים (עי’ משנה אחרונה סי’ תקעט מה שהביא בהרחבה דברי הספר חסידים סי’ תנ בפמ”ג סי’ תקפא א”א סקט”ז ומנחת אלעזר ח”א סי’ סח וקצה המטה על מטה אפרים סי’ תקפא סקצ”ו ומהר”ם שיק או”ח סי’ רצג בסופו וגשר החיים ח”ב פכ”ו ומנח”י ח”ח סי’ נג ועוד).

והנה לענין מה שמותר לאדם להשתדל שיבקשו עליו למעלה רחמים כבר ידועים בזה דברי הגמ’ בסנהדרין מד ע”ב לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה, ואמנם שם נזכר לגבי לבקש רחמים מלפני ה’ אבל מצינו בהרבה מקומות בחז”ל שבקשו מצדיקים אחר מיתתם שיעמדו לימינם בתפילתם ואכמ”ל, ומן הסתם אפשר לומר גדר בזה דכל דבר ששייך לבקש מן החי אין איסור יותר בבקשה מן המת גם אם סובר שהמת קרוב יותר שתתקבל בקשתו, דגם בחיים יש חיים שבקשתם מתקבלת יותר, ומ”מ צל”ע בכל דבר לפי עניינו.

ולענ”ד באופן שעושים ענין מזריקת הפתקים ושמחה ומעמד בודאי שאינו כדאי להנהיג הדבר דיש בזה גבול דק של חשש איסור שעלול להתכוון שבעל ההילולא בעצמו ינהל לו ענייניו (עי’ ביה”ל סי’ א’ וחי”א בריש הספר מה שהביאו בשם החינוך), וגם אם החכם שנוהג כן אינו מתכוון לזה אך יש מפשוטי העם שעלולים לטעות בדבר ויצא שכרם בהפסדם, ומ”מ כבר נתבאר בעיקר הפוסקים דכל שידוע שאין מתכוון לזה יש לו על מה לסמוך בעצם המעשה ולאו עבריינא מקרי.

ואמנם יש גישות שונות במנהגים אלו, ומ”מ הנלענ”ד כתבתי.

האם יש איסור להכניס הקוויטלך שיתפלל עליו צדיק שמת גם שלא במקומו

****

ע”ד מה ששאל כת”ר לענין המנהג שלא הכרתי להכניס קוויטלך במדורת ל”ג בעומר אם יש היתר מצד הדין למנהג זה, והארכתי בזה בתשובה לכת”ר בשבוע הקודם, אולם עוד שאל כת”ר לענין כשעושים כן שלא במקום קברו ממש אם יש בזה ג”כ ממש.

ובאמת אחר שכתבתי התשו’ הנ”ל נשאלתי עוד מחכ”א דלשי’ המנח”י וסייעתו (המיוסדים על כמה רבוותא קמאי כמשנ”ת בתשובה) שמותר להניח קוויטל על קבר צדיק באופנים ובתנאים האמורים מ”מ אם מניח במקו”א כגון במדורה שמא נראה כעין עובד ע”ז שעי”ז עושה הצדיק ככל יכול, עכ”ד.

והשבתי דהנה מה שרשב”י יודע מה היה בקברו זה אי’ במגיד מישרים (מהדו’ תר”מ לה ע”ב) ששמחו שקראו זוהר על מערתם, וכבר ברז”ל נזכרו בכ”מ שצדיקים הרגישו מה שדברו עמהם סמוך לקברם וגם רשב”י ואכמ”ל וכבר ליקטו המאמרים בזה, וגם במאמרים בברכות יח ע”ב משמע הכי וגם בהא דר”א בר יאשיה בשבת קנב ע”ב, אבל גם מה שחוץ לקברו אינו מופקע שיודע דהרי אור הגנוז אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו בחגיגה יב ע”ב, והוא גנוז לצדיקים כמ”ש שם, ואמנם היא גנוזה לעתיד לבוא אבל מצינו בכ”מ בחז”ל ששרתה רוה”ק על הצדיק וידע נסתרות, ומצינו גם בדור המדבר שהיה להם מעין אור הגנוז שידעו מה שבטפיח (תוס’ שבת כב ע”ב בשם ברייתא דמלאכת המשכן), ומבואר להדיא במדה”ג פרשת ויחי עמ’ תקעב (ומאמרים קודם לכן עמ’ תקסח ואילך שהם ע”פ הגמ’ בברכות שם אבל בייחוד במש”כ שם בעמ’ תקעב מבואר כן) דשייך שהצדיק יידע לאחר מותו גם מה שאינו בסמיכות לו, וכן בברכות שם ידע אבונא בהאי צערא, ועי’ מה שהארכתי בחיבורי על המדה”ג שם עמ’ תקעא בבירור ידיעת הצדיק לאחר מיתה (וגם בדפים הסמוכים).

ומאחר שנתבאר שיש ידיעה לצדיק לאחר מותו בכל מה שקורה בעולם כולו (כל’ המדה”ג שם) ממילא אם יש נוהגים לעשות כן ואינם מכוונים לע”ז אלא רק שיברכם ויתפלל עליהם הוא אמנם מנהג מחודש מאוד אבל אינו מופקע כ”כ לענין לאסרו מדינא והנח להם לישראל.

השלמה לנידון על זריקת קוויטלאך למדורת ל"ג בעומר

עקב הערות נוספות שקיבלתי על הדברים הנני לחדד שעיקרי הדברים נכתבו רק מצד גדרי האיסור וההיתר דלפי מה שנתברר אין בזה איסור מצד ע”ז ומצד דורש אל המתים, אבל מצד אם הוא טוב ונכון להשתדל בדבר זה כבר כתבתי בפנ”ע לבאר שאינו ההנהגה המסורה עי”ש ודי בזה.

ולענין מה שהעירו עוד דיש בזה משום דרכי האמורי, יש להעיר דהנה הראשונים נחלקו אם דרכי האמורי הוא רק באופן שיודעים שאינו מועיל או גם באופן שיתכן שהוא מועיל, והרחבתי בזה באריכות רבה בכמה תשובות, ולפי מה שנתברר הוא דבר שא”א להגדירו כדבר שאין בו ממש כמו שנתבאר בפנים לענין בקשה מהצדיק להשתדל עבורו לאחר מיתה, ואף שהיה מקום לטעון דעצם ההכנסה היא דבר שאין בו ממש, מ”מ כבר מבואר במרדכי בריש מס’ יומא בשם תשה”ג דבדבר שאפשר ליתן בו רמז וסימן אין בו משום איסור ניחוש ודבר שא”א לומר שאין בו טעם ותועלת מסקנת רוב הראשונים והפוסקים שאין בו איסור כמו שנתבאר במקו”א, וממילא אי אפשר להחזיק הנוהג מנהג זה כדרכי האמורי.

השלמה למה שנתבאר שאין איסור ע"ז או איסור תורה אחר למנהגי ל"ג בעומר

קיבלתי מחכמים שונים הערות על הדברים שכתבתי ותורף דבריהם פחות או יותר דמנהגי ל”ג בעומר כפי המצוי כיום הוא צורת ע”ז, והוסיפו עוד שנודע להם על איזה גוי שבא להשתחוות שם.

ואני מסכים שיותר טוב להמנע מחלק מהמעשים אשר נעשים ובכלל שעיקר עבודת ת”ח הוא לעמול בתורה (כמו שהורו בזה כל גדולי הדורות האחרונים שגילו דעתם בזה כמעט ללא יוצא מן הכלל) וכבר הרחבתי בזה בתשובתי לידידי הגר”ג רבינוביץ ע”ד שאלתו אשתקד על הנסיעה למירון, וגם לשאר עמא דארעא צאי לך בעקבי הצאן לבור דרך ישרה ולראות מה המצוות שנהגו ממתן תורה ועד עתה בימי התנאים ואמוראים והפוסקים ולילך בהם, ומ”מ כל מי שטורח לכבודה של תורה ולכבוד לומדיה ומוסריה בודאי לצדקה תחשב לו ולא יקפח הקב”ה שכר שיחה נאה.

ומ”מ ללמד חובה על מנהגים אלו שהם ע”ז לענ”ד אין הכרח לזה, מכיון ששייך שפיר ללמד על עיקרי הדברים שהם כדין, וממילא א”צ ללמד חובה, דאדרבה אמר הקב”ה כמובא ביומא עז ע”א מי זה שמלמד סנגוריא על בני והכניסוהו לפנים, וכן אמרי’ בכתובות קיא ע”ב ובסנהדרין קיא ע”א לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי, ואמרי’ בשבת קיט ע”א תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישא אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה, ובכמה מאמרים בזוהר שהביא הח”ח ובשמיה”ל מבואר דהמלמדים זכות על ישראל למעלה הם עיקר עי”ש, ומבואר דכל כמה שאפשר לדרוש לטובה יש לדרוש.

ומאידך גיסא לגבי בלעם אמרי’ בסנהדרין דיש לדרוש לחובה לכל היותר, וכעי”ז אמרי’ במדרשים (הובא במדה”ג ס”פ שמות ועיקרי הדברים בגמ’) לגבי דתן ואבירם דכל מה שיש לך לדרוש ברשע לגנאי דרוש, וחזי’ כאן דבר והיפוכו בצדיק וברשע.

ולכן לענ”ד אף שיש עבודות ששייך להגיע בהם לע”ז מצוה לפרסם שכך הם וגם אפשר להוסיף הדברים שאמרתי לעיל, אבל מי שעושה באופן שאפשר ללמד על זה זכות בודאי שמצוה ללמד עליו זכות שאינו מתכוון לע”ז ואין זו צורת ע”ז ובפרט שהרבה מאוד מישראל עושים כן האידנא.

וכידוע שהנוב”י מהדו”ק יו”ד סי’ צג ומהדו”ת או”ח סי’ קז פקפק על אמירת נוסח לשם יחוד אף שהוא בודאי ע”פ הזוהר מ”מ עלולים עי”ז לקצץ בנטיעות, ואעפ”כ המנהג פשוט שאין נוהגים איסור באמירת לשם יחוד מכיון שאין מתכוונים לע”ז וגם מי שאינו מבין בזה אומר הנוסח על דעת הגדולים שמבינים כדין, וגם הגר”א חתים על נוסח זה שהוא מותר לאמרו לעלמא באדרת אליהו דברים א’ ה’ וכן מתבאר גם לפו”ר בהסכמתו הכמעט יחידית שנתן לסידור אור השנים, וגם בענייננו יש לומר דמשום יחידים שחטאו והוציאו הדברים מהקשרם לא יאבד עולמו (עי’ ע”ז נד ע”ב) ובלבד שרוב בנין ומנין אין מתכוונים לע”ז.

ומה שהעירו לי שהיה גוי שהגיע לאירועי ל”ג בעומר להשתחוות דרך ע”ז איני יודע מה שייך זה לנידון זה, דהוא אינו מבין ועושה כפי רגילותו, וגם איני יודע אם הוא משום ע”ז דיש מקומות שכך הרגילות לפני אנשים חשובים כמו שהוא בכמה מקומות במקרא וגם בגמ’ בכריתות אמרי’ דמשתחוה אם אין כוונתו לע”ז לאו כלום הוא, (גם אם נימא דיש איסורא דרבנן לישראל לעשות באופן שעשה הוא), ומלבד זה גם מסתמא יש אנשים פשוטים שיש להם אמירות שיש בהם שמץ של ע”ז, וכבר כתבתי דבאמת יותר טוב שלא להנהיג מנהג שאפשר לבוא ממנו אנשים פשוטים לחשש ע”ז, ועוד כמה טעמים שכתבתי, אבל לומר דהכל הוא צורת ע”ז הוא לימוד חובה שאינו מוכרח.

ושאלוני עוד בבהמ”ד מה ההיתר לומר יבטל כל הגזירות והשבתי דגמ’ הוא במו”ק טז ע”ב והכונה שהצדיק יבקש והקב”ה יבטל גזירתו, וכמובן שהכונה באופן זה דוקא, וגם מש”כ כנגד זה בסנהדרין סז ע”ב דכשפים מכחישין פמליא של מעלה הכונה ג”כ באופן זה שהקב”ה הנהיג בבריאה שיעשה כמו שיעשו ע”פ הכשפים.

*

****

הנה בפוסקים הזכירו דין זה לגבי גט כמ”ש בשו”ע אה”ע סי’ קכט סל”ב אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדרלעומר, וכתב שם בהג”ה וכן עמנואל, ואם כתב תיבה אחת לא הפסיד ע”כ.

ומקור דין זה בחולין סד ע”ב לגבי כדרלעומר שלא יכתוב בב’ תיבות, ובר”ן שם ועוד ראשונים, ועי”ש בגט פשוט סקקל”ג.

ואמנם עיקר הדין הוא לגבי שם שיש בו תיבה אחת כמו כדרלעומר אבל שם שהוא ב’ תיבות נפרדות הוא כבר חידוש דין דזה אינו מפורש בגמ’ שם דלגבי בת היענה מפורש שם שכותבין בב’ שיטי אבל בתה”ד ח”ב סי’ קפח נקט דגם בת יענה יש לכתוב בשורה אחת ועי’ מש”כ על דבריו בבהגר”א באה”ע שם.

אולם גם בת יענה הם משמעות אחת וגם בשאר השמות שדן בעה”ש שם סי’ קכט סעי’ קכז כגון אביגדור וידידיה ויום טוב וכיו”ב הם שם אחד שיש בו ב’ תיבות, אבל מי שיש לו ב’ שמות בב’ משמעויות כגון מרדכי מנשה יש לברר בזה אם יש מקום מצד הדין לדקדק בזה אפי’ בגט, ובמנחת פתים שם סל”ב הביא בשם עטרת חכמים יו”ד סי’ כא להתיר אפי’ בגט.

אבל בטיב גיטין ריש ליקוטי השמות סק”א החמיר גם בזה לכתחילה, עי”ש בשם מהר”י ברונא, והביא דבריו בערה”ש סי’ קכט סמ”ט וז”ל, יש מי שאומר דיש ליזהר במי שקוראין אותו בשני שמות שיכתבו השני שמות בשורה אחת ולא בשני שורות [ט”ג בלקוטי שמות אות א’] ואם כתבו בשני שיטין והוא שעת הדחק שא”א לכתוב גט אחר בקל נותנין לה הגט גם לכתחלה [שם] דבאמת אין שום טעם בזה ורק בשמות שיש להסתפק אם הוא שם אחד או שני שמות כמו ידידיה ועמינדב וכיוצא באלו שיתבארו בזה יש ליזהר משא”כ בשני שמות נפרדים כראובן שמעון וכיוצא בזה ורק לכתחלה כיון שנתנו לו מלידה שני השמות הויין כשם אחד לעניין זה שלא להפרידן בשני שורות מיהו זהו מילתא דפשיטא שאין להסמיכן לגמרי לעשותם כתיבה אחת [שם] אלא יכתוב כל שם בתיבה בפ”ע דלא כמו מי שרצה לומר להסמיכן לגמרי [שם] עכ”ל הערה”ש.

ועי”ש עוד מה שדן באופנים שונים כגון מי שנוסף לו שם מחמת חולי ומי שבני אדם קורין אותו בשם אחד או שעולה לתורה בשם אחד.

ולענין שם כינוי בגט אם יש להחמיר לכותבו בשיטה אחת עם השם עי’ שד”ח מערכת גט סי’ ח סק”ט דלכתחילה מקפידים בזה.

ולענין כהן לוי עי’ מ”ש בטיב גיטין על בית שמואל שם ד”ה גרסי’ בפרק אלו טרפות.

ומעיקר הדין כתובה היא שטר ולכן ככל ואפשר לגבות בו בב”ד אינו לעיכובא אם נכתב שלא כתיקון לשה”ק, ובפרט דבגט הוא גם ענין של כתיבה תמה, עי’ בטיב גיטין שם, אבל מאחר ונוהגין לדקדק בכתובה לסימן טוב אפשר לדקדק גם בזה, וכן הובא בשם הגריש”א (ישא יוסף ח”ו אה”ע סי’ קמה) דהואיל והמנהג שגם בכתובה כותבים השמות בשורה אחת אין כדאי לשנות מהמנהג, ועי’ בשד”ח.