נשלח להרב גמליאל רבינוביץ

בַּיִת/נשלח להרב גמליאל רבינוביץ/עַמוּד 6

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״ח בטבת תשפ״ה

יש מצוה בזה גם בכותל, אם כי אינו ברור שבמבנה הכותל כיום אפשר לקיים דין זה, ולענין אם יוצא בצד אחר של אותו השער אם יש ריחוק ניכר בין מקום הכניסה למקום היציאה יש לומר דיש בזה ענין על אף ...קרא עוד

יש מצוה בזה גם בכותל, אם כי אינו ברור שבמבנה הכותל כיום אפשר לקיים דין זה, ולענין אם יוצא בצד אחר של אותו השער אם יש ריחוק ניכר בין מקום הכניסה למקום היציאה יש לומר דיש בזה ענין על אף שעיקר הנין לא נאמר באופן זה, וריחוק זה סגי בח’ טפחים מקום השער הראשון ואחר כך מקום השער השני והליכה ד’ אמות מקיים בזה צד נוסף ואפשר דרוח פרוצה י’ אמות הוא טוב יותר, ובאופן שיש שער אחר ויש ריחוק ביניהם יש מקום לטטעון דמקיים בזה המעלה מעיקר הדין עכ”פ כשאין ב’ הפתחים צמודים זל”ז וכשיש פתח אחר ברוח אחרת בזה מקיים כל המעלה, ועי’ עוד במקורות.

מקורות:

****

הנה עצם קדושת כותל המערבי לא קילא מקדושת בהכנ”ס, ומאחר דקי”ל שבבהכנ”ס מצוה לצאת מצד אחר לא גרע כותל המערבי מקדושת בהכנ”ס ומה שקרוב למקום המקדש אינו נפק”מ לעניננו, ואדרבה עיקר דין זה נלמד מן המקדש כמבואר בגמ’ דמגילה לגי’ הראשונים שגרסו מצוה זו, אם כי באמת אין נפק”מ בין בהכנ”ס שקרוב למקדש לבהכנ”ס שאינו קרוב למקדש.

אבל בצורת מבנה הכותל כיום אם רוצה לצאת מצד החצר הצפונית ולצאת במערה החיצונית הדרומית הסמוכה למדרגות הפונות לכיוון הרובע היהודי (היינו המערה המסתיימת עם המחסום הממשלתי ופונה לכיון השוק) וה”ה אם יוצא דרך המדרגות הנ”ל נראה שאינו מקיים בזה מצוה זו שהרי סו”ס לרחבת הכותל של התפילה נכנס ויצא בשער אחד, ואפי’ אם תימא שיש צד ששטח זה הוא כחצר בהכנ”ס לכל היותר מ”מ לענין חצר בהכנ”ס גופא מבואר בפוסקים שלא נאמר לגביו דין זה, כיון שאין בו קדושה כ”כ אם אין מתפללין שם בקביעות עי’ שו”ע ריש סי’ רנד.

אבל אם יכול להיכנס מהכניסה הראשית אל עיקר רחבת הכותל המערבי ולצאת דרך המערה הפנימית ממש מצד הדרומי באיזה אופן שמתאפשר, בזה בודאי מקיים מצוה זו וכמשנ”ת שגם בכותל מתקיימת מצוה זו.

והנה כת”ר שליט”א הציע הצעה חדשה המחולקת לב’ והיא שיחלקו את השער המזרחי של רחבת הכותל המערבי לב’ שערים ויכנסו בזו ויצאו בזה וגם בלא שיחלקו אולי יש ענין להיכנס בצד הדרומי של השער ולצאת בצד הצפוני.

ונראה דאם יש שם ב’ פתחים ויש שם שיעור פתח בכ”א מהם סגי בזה דהרי סו”ס יוצא בשער אחר ועובר בשער אחר, ואמנם עיקר הענין הוא שיצא ברוח אחרת כלשה”כ הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב (יחזקאל מו, ט), וגם בלשון הגמ’ מצוה לעשותו קפנדריא חזי’ דהיינו לצאת לשער אחר באופן שהיה מקצר דרכו אם היה צריך להגיע לרוח השני, וגם עיקר הטעם שהובא בזה בדברי החסיד יעב”ץ שייך ברוח אחרת, מ”מ יש מקום לומר דגם בזה יש מעליותא.

ואמנם רש”י בספר יחזקאל מו ט כ’ דהענין לצאת דרך שער כדי שייראו בעזרה יפה יפה, ומשמע דיש טעם שיתפזרו במקום העזרה, אבל יש לומר דיפה יפה ר”ל שלא ייראו דוחקין זה בזה אלא יוצאין במקום אחר ממקום שנכנסין, אבל יש לדחות סברא זו דא”כ למה רק הבא דרך שער צפון יצא דרך שער נגב דלימא קרא כל אחד יבוא דרך שער צפון ויצא דרך שער נגב אלא ע”כ כהטעם הראשון, ומ”מ גם לזה יש סברא שייראו יפה יפה באזור הכניסה שיצאו מרוח זה שבאזור הכניסה ויצאו ברוח אחר.

ובמחה”ש סי’ קנא סק”ז הביא דברי הר”ן דיש בזה חביבות וביאר דהיינו במה שהולך בכל המקום מראה בזה חביבות, ויש לומר דעיקר הענין נאמר כשמקיף כל המקום לשער השני אולם גם כשמקיף מקצת המקום לשער אחר יש בזה ג”כ מעליותא.

אבל אם הוא רק פתח אחד, הנה אם יש י’ אמות בפתח א”כ לא חשיב פתח כלל אלא פירצה ואין קשר בין צד אחד של הפתח לצד השני, ובזה יש מקום לומר דיש מצוה ליכנס בצד זה ולצאת בצד אחר, דהגע עצמך אם בהכנ”ס היה קטן מאוד ורוח אחת פרוצה בו הרי לכאורה היה ענין ליכנס בצד זה של אותה הרוח ולצאת בצד אחר, דגם בזה מתקיים מש”כ החסיד יעב”ץ שרואה הצד השני כשיוצא עי”ש, וא”כ מה שהכותל גדול לא גרע מזה.

ואם הכותל פחות מד’ טפחים שהוא שיעור מקום בודאי שאין ענין להכנס בצד א’ של הפתח ולצאת בצד אחר שהרי חשיב כיוצא במקום שנכנס, שהרי אין מקום פחות מד’ טפחים.

אבל יש לדון מד’ טפחים ועד י’ אמות דמחד גיסא לכל דינים חשיב כפתח אחד ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהוא מקום בפני עצמו כיון שסו”ס עובר במקום אחר ממה שנכנס ע”פ דברי החסיד יעב”ץ הנ”ל.

ונראה דלא מהני דהרי גם החסיד יעב”ץ לא קאמר שכלול במצוה זו שיסבב בכל בהכנ”ס וא”כ חזי’ דנאמר בזה גדר שיוצא דרך פתח אחר ממה שבא אבל בלא גדר זה לא אכפת לן שהיה בעוד מקום אחר, ונראה דודאי קלטה העין כל מה שהי’ באותו הרשות שבא שם הלכך צריך לבוא במקום שלא קלטה הרשות ולכך מהני בפתח אחר אבל בלא פתח בפני עצמו לא מהני.

והשתא אפשר דאפי’ רוח פרוצה לגמרי לא מהני שנכנס בצד אחד ויצא בצד אחר.

ולפי הטעם שיש בזה משום חביבות א”כ כל שיש ריחוק ד”א ממקום שנכנס למקום שיצא אפשר דיש בזה ענין ג”כ כמו שמצינו בשלהי כתובות כל המהלך ד”א בא”י וכו’, ואע”פ שבלאו הכי הולך ד”א בבהכנ”ס יש לומר דלק”מ דמה שצריך לבוא למקומו הוא משום שצריך לבוא למקומו אבל אם יוצא משער אחר הוא משום חביבות המקום.

ואפשר עוד דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים סגי בזה דהרי כניסה בפתח בהכנ”ס שיעורו ד’ טפחים כמבואר בפוסקים ע”ד הגמ’ בפ”ק דברכות גבי שיעור ב’ פתחים, וא”כ ב’ פתחים הם ח’ טפחים, ואפי’ דנימא דשיעור כניסת שער הוא ח’ טפחים כב’ פתחים כמבואר בדברי חלק מהפוסקים שהובאו בשו”ע מ”מ יש לומר דאם השער השני מרוחק ח’ טפחים מהשער הראשון סגי בזה.

ויש להוסיף עוד דבפ”ק דעירובין נחל’ אמוראי אם שיעור מבוי הוא בד’ טפחים או בד’ אמות ויש מקום לטעון דשיעור מבוי היינו היתר דפתח המבוי כמה צריך לזה, ולהדיא מבואר שם בסוגי’ לענין מחיצה דלחי דלא סגי אם הוא יותר מד’ אמות בתורת לחי אלא באופנים המבוארים שם עי”ש, דלא חשיב מחיצת הפתח בכה”ג ויל”ע.

קרא פחות
דרך כבודדרך כניסההליכההלכההלכות מקוםהלכות תפילהחדושחדשכותל מערביכניסה ויציאהלימודמעניןמקום המקדשמקום קדושמקום مقدسמקומות קדושיםנשלח להרב גמליאל רבינוביץעיוןענייןענייני מקוםקדושהקדושת הכותלקדושת המקוםשאילתאשאלה
0
נשאל: ט׳ באב תשפ״דב:

פשטות הדין נוטה להתיר עכ”פ אם יש צורך בדבר, ועי’ במקורות. מקורות: **** בפוסקים מבואר שרק בגדים אסור לכבס וכלים מותר, עי’ בהרחבה בתשובתי בענין מדיח כלים [ד”ה האם מותר להפעיל מכשיר מדיח כלים בתשעת הימים]. ואולם יש לדון דכלי העשוי מאריג אולי לענין ...קרא עוד

פשטות הדין נוטה להתיר עכ”פ אם יש צורך בדבר, ועי’ במקורות.

מקורות:

****

בפוסקים מבואר שרק בגדים אסור לכבס וכלים מותר, עי’ בהרחבה בתשובתי בענין מדיח כלים [ד”ה האם מותר להפעיל מכשיר מדיח כלים בתשעת הימים].

ואולם יש לדון דכלי העשוי מאריג אולי לענין זה נחשב בגד, דהרי מבואר בטושו”ע סי’ תקנא ס”ד לענין מטפחות הידיים והשולחן שאסור ג”כ.

ויש להביא סמך לזה מה שהביא השו”ע סי’ תקנא ס”ח דינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא ולפי חלק מהפירושים הכונה להעמדת השתי של הבגד, ומבואר דהאיסור הוא מצד צורת אריג.

אולם מאידך גיסא במשנ”ב שם סקנ”ד כתב דלענין עשיית עיטורים לכלי עץ וכיו”ב מותר לתפור בימים אלו, ומבואר א”כ דאין איסור מצד אריג אלא מצד אריג לבגד דוקא, א”כ בניד”ד שאינו בגד לכאורה יש להתיר.

וע”פ המשנ”ב הנ”ל כתב בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ ד סק”ז) להתיר תפירה באופן שרק תופרים חלקי בד להתלמד בלא מטרת תפירת בגד כלל.

ויש להוסיף סמך לזה דבשו”ע סי’ תקנא ס”ז כתב דאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים וזה מדינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא, כמ”ש שם המשנ”ב סקמ”ח, ואם נימא דהמנהג הוא מצד אריג א”כ מנעלים שאינו אריג מנ”ל לאסור, ומיהו אי משום הא יש לדחות דהאיסור באריג אע”פ שאינו בגד ובבגד אע”פ שאינו אריג, אבל יותר פשוט לומר דתליא רק מצד בגד לחוד ולא מצד אריג או אינו אריג וכפשטת המשנ”ב בסקנ”ד, ואז בגד אסור לתקנו אע”פ שאינו אריג.

ועוד מצאתי שכתב החוט שני (ר”ה עמ’ תיד) דמגבות כלים מסתבר שאין איסור להחליפם כיון שאין בזה הנאת הגוף ושיש לברר המנהג בזה עכ”ד.

ומשמע שנקט דטעם האיסור אינו מחמת אריג או בגד אלא מחמת שבא במגע עם הגוף, ולכן התיר להשתמש במגבת כלים חדשה כיון שאינה באה במגע עם הכלי, ואף דאפי’ מטפחות השלחן אסר השו”ע אפשר דשם תכליתה לשימוש האדם משא”כ הכא תכליתה אינו מיועד לשימוש בני אדם אלא לשימוש הכלי.

ועדיין צ”ב ע”פ פשט מה הוא החילוק בין מטפחות השלחן שאסר השו”ע בס”ג לכבס לבין עיטורים לכלי עץ שהתיר המשנ”ב בסקנ”ד, דהרי סו”ס יש כאן דבר שמשמש את האדם בסופו של דבר, ואולי כיבוס חמיר מתפירה כיון דיש כיבוס שאסור מעיקר הדין, ואם נימא שזהו החילוק א”כ היה צריך להיות לכאורה דגם מגבות כלים יהיה אסור לכבס ויל”ע.

וגם יש לדון מה סבר לענין כיבוס ממש.

וראיתי באג”מ או”ח ח”ג סי’ פב שהביא הך ראיה מדין עיטורי העצים שכתבתי (והביא שם ראי’ זו ע”פ המג”א סקכ”ג שהוא מקור המשנ”ב הנ”ל בסקנ”ד) ומזה למד שם להתיר לתפור תיק הספר בתשעת הימים, והוסיף שם דאפי’ לדעת הגר”א שהובא בביאה”ל דדין טוייה נלמד מכל שכן מדין כיבוס גם לזה אפשר דלא ילפי’ לשאר כלים עכ”ד.

ואפשר דר”ל דילפי’ לענין איסור טוייה רק בגדים דוקא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, וצ”ע דהרי לענין כיבוס אסרי’ גם מטפחות הידיים והשולחן שאינם בגד כלל, וא”כ מה שייך דיו בזה, דכמו שלגבי כיבוס אסרי’ בכל גוני א”כ ה”ה לענין תיקון הבגד.

ואולי סובר כמו החוט שני דגם בכיבוס לא כל אריג נאסר בכיבוס, ויל”ע ממטפחות השלחן כנ”ל.

ואולי טעם האיסור במטפחות השלחן לפי שפעמים מקנח ידיו ומשתמש בהם כמ”ש ביו”ד סי’ שא ס”ט בהג”ה, ואולי במגבות כלים סובר החוט שני שאינו בכלל זה.

ושו”ר דבמרדכי מו”ק רמז תתקה כ’ וז”ל וכתב רבינו אברהם דכמו שאסור ללובשו כך אסור להציע תחתיו בלילה שלא אסרום מפני הנאת לבישה לחודא אלא משום הנאת הגוף עכ”ל, ולפ”ז אפשר דגם מטפחות השלחן הוא באופן שמשמש הנאת הגוף כגון באופן המבואר ביו”ד הנ”ל, או שהיה משמש להנחת הידיים בלבד.

ויש להוסיף דגוף דברי הגר”א הנ”ל (שהביא האג”מ) הובאו בבה”ל ללמוד חידוש דין מכיבוס לתיקון בגד עי”ש, ומאחר שהוא דוחק לומר שיש סתירה בדברי המשנ”ב (ממה שלא הביא חולק לגבי דין המג”א הנ”ל לענין עיטורי עצים) לכאורה נצטרך לומר דגם בכיבוס מותר לכבס אריג שאינו בגד.

[ובגוף הנידון לגבי הכלי הנ”ל, הנה לענין להכניס לביתו כלי חדש כזה דן באג”מ שם לאסור מצד שמחה של כלי חדש ודן שם בגדרי שהחיינו ג”כ ועי”ש עוד, ויש להוסיף על דבריו דקנין בגד חדש הוא חמור יותר ואינו תלוי בגדרי שמחה, דקנין בגד חדש נלמד מדין איסור לכבס ולהניח כמ”ש המשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ט, וממה שדן כאן בגדרי שמחה מבואר שוב דלא סבר שיש לזה דין של כיבוס להניח].

והיה מקום לדון כאן מטעם נוסף דהבובות הם שימוש קטנים וברמ”א הביא בסי”ד המנהג להקל בבגדי קטנים, ויש לדון בדברים שאינם ממש של קטנים, ועי’ מה שאכתוב בס”ד בתשובה על מפות בגן קטנים אם מותר לכבסן בתשעת הימים.

קרא פחות
אברהםילדיםכליםנשלח להרב גמליאל רבינוביץקובץ תשעה באברבי
0
נשאל: ה׳ בסיון תשפ״ה

אין היתר לעבור בזה במקום השמש. מקורות: השאלה היא לפי הדעה המקובלת (ראה חוט שני פס”ט סק”א מנהג החזו”א ובשש”כ פכ”ח הערה מו בשם הגרשז”א) שמותר לענוד על ידו שעון העובד על ידי בטריות חשמליות (שכן גם חשמל הבא על ידי השמש ...קרא עוד

אין היתר לעבור בזה במקום השמש.

מקורות:

השאלה היא לפי הדעה המקובלת (ראה חוט שני פס”ט סק”א מנהג החזו”א ובשש”כ פכ”ח הערה מו בשם הגרשז”א) שמותר לענוד על ידו שעון העובד על ידי בטריות חשמליות (שכן גם חשמל הבא על ידי השמש דינו בשבת כחשמל, שהרי חשמל מטעם בונה מדאורייתא לדעת החזו”א וחששו לזה הרבה פוסקים, וגם אם נדון רק מצד מבעיר הרי תולדות חמה אסורה, ומלבד זה אש הבאה על ידי החמה אין דינה כתולדות חמה).

ומסתמא שעיקר הספק בזה לגבי שימוש לאור השמש, שאז מטעין את הבטריות מהשמש.

ולכאורה אפי’ להמתירים פסיק רישא דלא ניחא ליה (ואפי’ אם נימא דהוא רק איסור דרבנן לחלק מהפוסקים מצד שהוא מבעיר על ידי החמה דלא כמ”ש לעיל לפי הצדדים דפס”ר דלא ניח”ל בדרבנן הוא קקל יותר, ואכה”מ), אפילו הכי אין היתר לזה דהרי הוא פסיק רישא דניחא ליה לגמרי (דמה שלא ניח”ל שייטענו מצד איסור שבת לא נעשה על ידי כן הגדרתו כלא ניחא כמ”ש התוס’ בפ”ב דקידושין דהרי אם יהיה מותר שוב יהיה ניחא ליה).

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שלח ס”ג שהביא נידון האחרונים לגבי העורך שעון עם קפיץ בשבת ומשמעות דעת המשנ”ב דיש לחוש בזה.

ובחזו”א או”ח סי’ נ אלא הכא ע”י עריכתו יוצר כח חדש בהמסובב שידחוק על האופנים שינועו כולם והעמדתו על תכונה זו הוא בונה או מכה בפטיש עכ”ל.

וכן בדינים והנהגות פרק י”ג סעיף י”ט כתב אסור לערוך שעון בשבת דיש בזה משום בונה או מכה בפטיש וכן ביו”ט ושמענו דאפילו בשעה שהוא עדיין הולך אמר שאסור וכן שמענו שאמר שאין לילך בשעון אוטמטי שנערך מעצמו ע”י תנועות היד ע”כ.

ויש לציין גם דבחוט שני ח”א עמ’ רד ומנח”י ח”ג סי’ לז כתבו בשם החזו”א דכל שינוי במחוגי שעון שבת הו”ל תיקון כלי ושם יש לדון ג”כ מצד שמתקן דרכי חשמל וגם מצד שפועל כאן כח בהתקן כעין מש”כ החזו”א לגבי קפיץ.

וכאן חמור יותר ואין להזכיר כאן הצירופים שהזכיר המשנ”ב שם מכיון שכאן מייצר חשמל חדש בבטריה.

ובתשובה אחרת [ד”ה יצא כעת מאוורר חדש וכו’] שרשמתי לידידי הגר”ג רבינוביץ שליט”א כתבתי עיקרי הדברים לענין הטענת מאוורר הנטען מהשמש שהוא ג”כ אסור בשבת.

ומ”מ יש לדון בכל היכא שאין כאן פסיק רישא, כגון שמכסהו בשרוול בגדו ועלול להתגלות מהשרוול ולהיטען מהשמש שאז אין פס”ר ואז לכאורה יהיה מותר.

ואין לומר דנגזור שלא להשתמש בשעון זה שמא יבוא להטעינו מן השמש דהרי לא מצינו בחז”ל גזירה זו, (היינו עכ”פ להסוברים ששעון רגיל אינו מוקצה).

אבל יש לדון דשמא הוא כלי שמלאכתו לאיסור כיון שמשמש להטענה, אבל לפי מה שנתבאר בפוסקים דאזלי’ בתר עיקר שימושו של הכלי (עי’ סי’ שח במשנ”ב סק”כ ועוד) א”כ בניד”ד עיקר שימושו של הכלי הוא היתר (היינו לסברת המתירים שעון וכנ”ל), דהרי עיקר מטרת השעון הוא השימוש בו ולא ההטענה, וזה גופא מעין סברת המנהג להתיר בשעון יד חשמלי (עי’ בדברי הגרשז”א שציינתי בריש התשובה).

וכן במאור השבת ח”ד סי’ שנ הובא במכתב הגר”י הלפרין שלא להעמיד שעון זה מול השמש עכ”פ משום מוליד ודן שם מצד בונה לדעת החזו”א, ונדפסו דבריו גם בתשובותיו של הרב הלפרין מעשה חושב ח”ח סי’ ג שג”כ נקט שראוי להחמיר שלא לצאת בו בשבת אל מול השמש, וכן בשו”ת וילן בעמק חו”מ ח”א סי’ שכ הביא מי שאסר לצאת בו בשבת.

ובשו”ת קול מנחם עמ’ פג רצה לטעון כנגד האוסרים משום שאינו עושה פעולה כשיוצא עם השעון מול השמש, ולא זכיתי להבין סברא זו, דהרי יש כאן מעשה רבה, כמו בזורה ורוח מסייעתו (בב”ק ס ע”א), ובמכניס פת לתנור ובזריעה שמניח הזרעים ועי”ז צומח ובחרישה כמ”ש החזו”א ע”פ הרמב”ן וכל איסו”ב, וכ”ש כאן, וא”צ לבוא לכפיפת גופו ועקימת שפתיו אם הוי מעשה בפ”ק דכריתות ג ע”ב ובכתובות מה ע”ב, דכאן מעשה רבה יש שמשנה את המצב של הדבר על ידי שמוציאו ממקומו, ועי’ עוד בהגדרות דומות בסי’ רנב בבה”ל ד”ה להשמעת לענין ריחים של מים ובאחיעזר ח”ג סי’ ס ואמנם דעת החזו”א סי’ לו סק”א דזורה ורוח מסייעתו נאמר מדאורייתא רק היכא שעיקר המלאכה בכך מ”מ מדאורייתא קאמר ויש גם שהחמירו גם מדאורייתא, עי’ באחיעזר שם.

ואם טענתו שהשמש אינה מפעילה עכשיו את השעון הא מ”מ מעבירה ומייצרת חשמל בשעון, ואולי דבריו אזלי כפי הצדדים שאין איסור לאגור חשמל בבטריה בשבת, וממילא דן רק מצד שמעביר את החשמל לשעון שימשיך לפעול, ובזה יש קצת מקום לדון דשמא אינו מעשה ישיר או פסיק רישא, אבל להלכה בודאי שנוהגים איסור בזה וגם איני יודע אם אפשר לטעון שאין כאן פסיק רישא מאחר שמאריך זמן שימוש השעון כהנותן שמן באופן שיתווסף על הנר אחר כך, ועי’ סי’ רעז ס”ב ובמשנ”ב שם סק”ט (ולא דמי למה שהתיר הרמ”א שם בס”א לנעול כנגד הרוח שלא יכבה את הנר דשם הרוח הוא חיצוני לנר ואינו אלא מבטלו מלבוא וכל עוד שלא בא לא נעשה כאן שום מעשה והוא רק מונע מעשה מלהיווצר), ובסי’ שח סמ”ו לגבי זרע התולעים שאסור להניח בבגדו כיון שמייצר התוצאה על ידי חום היד (ועי’ שבה”ל ח”ג סי’ צז ולגוף השעון הנידון שם שמחזיק על ידי נענוע היד ע”ע דינים והנהגות פי”ג ס”ט שאסר כמו שהובא לעיל, ושש”כ פכ”ח הערה נז בשם הגרשז”א ושלמי יהודה פ”ב סקכ”ד שהתירו וראה עוד בחוט שני ח”ב פל”ז סק”ד, וכאן חמור יותר מכיון שיש כאן חשמל, וגם עיקר נידון הפוסקים הנ”ל על שעון מחוגים דשעון דיגיטלי הוא חמור יותר גם להמתירים הנ”ל בשעון מחוגים, כמ”ש במאור השבת ח”ד סי”ד סקמ”ח).

בשו”ת שערי חיים ח”ג סי’ מג דן אם יש לדמות ענין זה למה שדנו הפוסקים על מדידה בשעון בשבת אם חשיב מדידה או לא (עי’ פנים מאירות ח”ב סי’ קכג), ולענ”ד אין כאן חומרא לענין מדידה יותר משעון הפועל על ידי סוללות רגילות כיון שהצג המראה את השעה מופעל על ידי חשמל, וקרני השמש רק מטעינות את בנק כח החשמל במכשיר, ולכן לענ”ד אין דומה זה למה שדנו הפוסקים לענין שעון של צל או של חול שעל ידי עצם העמדת השעון מכין את מעשה המדידה כמבואר בפנים מאירות שם ובדברי השואל שהסכים להם שם, אלא לשעון רגיל הפועל על חשמל שהמתירים בו מצד מדידה יתירו גם בשעון הנידון כאן מצד מדידה רק שיש לאוסרו מטעם שמייצר חשמל בשבת וכמשנ”ת.

קרא פחות
נשלח להרב גמליאל רבינוביץ
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{עש”ק וירא ע”ו} שאלה – כתב הרמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ...קרא עוד

{עש”ק וירא ע”ו}

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה ט, יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות, ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ”ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה עכ”ל.

וקשה מר”פ וירא שהיה כחום היום, והביא להם אברהם ג’ לשונות בחרדל כמש”ש רז”ל, והרי הרמב”ם מנה החרדל בין המאכלים שאין ראויין בימות החמה.

תשובה – יעויין בתוס’ ספ”ק דמו”ק דנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ עד זמנם, וכ”ש דשייך שישתנו הטבעים מזמן המקרא עד זמן הרמב”ם.

והחזו”א באה”ע יצא ללמוד אף בשינוי מציאותי בגוף ממש שנשתנו הטבעים ע”ש.

ויתכן דגם מזמן הרמב”ם עד היום ג”כ נשתנו הטבעין, וכמובן שלא בכל הדברים תתאים תורת הרפואה כיום לרפואות הרמב”ם.

עוד יתכן כי יש הידור הכנסת אורחים גם במאכלים שאינם בריאים הנחשבים משובחים וטובים, ומעולם לא ראינו שיחושו מלהביא מאכלים כמו קולה וכדו’ לאורחים, גם אצל גדולי הרבנים ששהיתי אצלן בסעודות, כמו מרן הגרח”ק שליט”א, אף שמסתמא מזיק יותר מן החרדל.

ולכאורה יש בזה מצות הכנסת אורחים כיון שמאכלים הללו מקובלים ונחשבים כמאכלים טעימים.

[קו’ זו כבר הקשו בגליון בית המדרש (מס’ ז’ ע’ 2)].

פירוש מחודש כתב בתוספות השלם עה”ת (פ’ וירא) חרדל מלשון חרדלית של גשמים (חגיגה י”ט ע”א) הוא זרם מי הגשמים שיורדין במהירות מן הר.

וזה הכוונה כאן ג’ לשונות בחרדל עם סגול שעשה הכל במהירות וזריזות להגיש מהר לפני האורחים ע”כ [ראיתי זה מובא בס’ דעה”ד], ולפ”ז לק”מ כיון שבאמת לא היה חרדל כלל.

וראיתי שכתב עוד הרה”ג ר’ גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א בספרו גם אני אודך (ח”א סי’ לט), ואביא כאן דבריו עם מה שאעיר עליהן, וז”ל:

א) נראה לתרץ דהנה לפי המדרש רבה (פרשה מ”ח – י”ב) באו המלאכים לאברהם בט”ו ניסן [יעויין תוס’ ראש השנה דף י”א ע”א ד”ה אלא) והנה כתב רש”י בפרשת נח (בראשית ח’ כ”ב) בד”ה חורף, וז”ל, קור הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן, עכ”ל.

נמצא שהיה אז ימי קור, ולאברהם היה מוכן רק אוכל של ימות הקור, ואף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, לא היה לו אוכל אחר [וגם לחם לא היה לו מפני ששרה פירסה נידה – (ב”מ פז א)], ולכן בלית ברירה נתן להם שוורים בחרדל.

[א”ה זה תמוה דהיה לו את כל הבהמה לתת להם ולא מצא אלא לתת להם מכל בהמה את הלשון עם חרדל].

ב) י”ל לפי המדרש רבה הנ”ל שבאו המלאכים בט”ו ניסן, שאין זה זמן של ימים חמים, ולכן אף שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה ליום אחד, עדיין לא הזיק המלאכים של ימות החמה, דדוקא את כל התקופה ימות החמה י”ל שמזיק מאכלים אלו.

ודו”ק.

ג) אולי נשתנו הטבעיים מימות אברהם ע”ה ועד זמנו של הרמב”ם ז”ל.

[א”ה עמ”ש לעיל].

ד) נראה לתרץ דהנה בימי אברהם אכתי לא היה חולי בעולם, וכדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב”מ דף פז א) דעד יעקב לא הוה חולשא.

עיין שם.

ולפ”ז א”ש דרק כשיש חולאים צריך ליזהר מדברים המזיקים, אבל כשאין חולאים בעולם לא צריך ליזהר מדברים אלו, דכלל לא הזיק אז.

ודו”ק היטב.

ובסו”ד כותב: וכעת הראה לי ידידי השואל הנ”ל הגרש”ב גנוט שליט”א, שהוציא לאור קונטרס רינת שמואל, ושם (בעמוד 13) הביא קושייתו הנ”ל, ותירוץ מדודו בעל “עבודת משא” שליט”א, דהרמב”ם כתב דבריו לגופי ישראל דוקא, אך אברהם סבר שהינם ערביים (רש”י בראשית י”ח – ד’ בד”ה ורחצו), והרי גופי עכו”ם אינם כגופי ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים, (שבת דף קמ”ה ע”ב), ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו.

[א”ה זה תמוה מאוד והרמב”ם כתב הכל ע”פ הנסיון שלו שהיה הרופא במדינה בבית המלכות, והרמב”ם כתב עוד כמה ספרי רפואה שלא נתפרסמו בינותינו ואכמ”ל, והרמב”ם לא כתב כן רק לגופי יהודים].

קרא פחות
יעקבנשלח להרב גמליאל רבינוביץראש השנהרפואהשבתתשובה
0
נשאל: ט״ו באב תשפ״דב:

**** נראה דמותר, ראשית כל דהרי הוא צריך לו לצורך שימושו ולא חשיב בנין של שמחה (עי’ סי’ תקנא במשנ”ב סקי”ב), ועוד דמנא לן דחשיב בנין, דהא אפי’ דאיכא למאן דאמר יש בנין בכלים שמא היינו דוקא בבנין חשוב ולא בכל ...קרא עוד

****

נראה דמותר, ראשית כל דהרי הוא צריך לו לצורך שימושו ולא חשיב בנין של שמחה (עי’ סי’ תקנא במשנ”ב סקי”ב), ועוד דמנא לן דחשיב בנין, דהא אפי’ דאיכא למאן דאמר יש בנין בכלים שמא היינו דוקא בבנין חשוב ולא בכל דבר שמוגדר כבנין, דהרי לא נאסרו ימים אלו במלאכה, וכ”ש דלא קיימא לן יש בנין בכלים לגמרי [באו”ח ריש סי’ שיד], וגם תיקוני בגדים לא נאסרו אם מדובר בבגדים ישנים כמו שביארתי בתשובות אחרות (בתשובה על תיקון נעליים ישנים ועוד) וכ”ש כלים שאינם בגדים כלל מאן לימא לן דחשיב כבנין [ועי’ בתשובה הנ”ל לענין קניית כלים חדשים אם יש בו איסור בט’ הימים, וביארתי במקומו דעיקר הדין נראה שאין איסור בכלים חדשים יותר משאר קנייני דבר של שמחה, אבל כאן לא מיירי בדבר חדש כלל], ובפרט לרוב הפוסקים שרק בנין של שמחה נאסר שהם הרמב”ם ורא”ש וטור ושו”ע וט”ז ועוד פוסקים [עי’ בתשובה על סיוד ושיפוץ במוסד בתשעת הימים] הרי תיקון ארון שנשבר אינו מוגדר כבנין של שמחה, ועוד יש לציין דכותל שנוטה ליפול נזכר בירושלמי ובפוסקים דמותר, ובחלק מהפוסקים נזכר הטעם משום שאינו בנין של שמחה [משנ”ב סי’ תקנא סקי”ג], ויש להוסיף דגם בחוה”מ נזכר דין זה [ריש סי’ תקמ], ושם נוסף עוד דאם נפל בחוה”מ מותר לבנותו [שם], ואם נלך אחר הטעם דלא חשיב כבנין של שמחה א”כ לכאורה יש מקום לומר דגם כאן לא שנא, דלא רק הנוטה ליפול יהיה מותר משום סכנה, אלא גם מה שכבר נפל יהיה מותר לתקנו מכיון דבכה”ג לא חשיב בנין של שמחה.

ומ”מ באופן שהוא בנין של שמחה כגון בארון שמיועד להיות לצורך דבר אירוע של שמחה או שיש בו שמחה מכל טעם יש מקום לדון להחמיר בזה דאפי’ במשא ומתן של שמחה יש פוסקים שהחמירו [עי’ משנ”ב סי’ תקנא סקי”א ובב”י שם] ומאחר שהשוו הפוסקים לענין בגדים קניית בגד חדש לכיבוס ותיקון דבר חדש לקניית דבר חדש וכיבוס בגד אולי יש ללמוד גם לענין דבר של שמחה תיקון מקנייה, ועי’ בשו”ת אג”מ או”ח ח”ג סי’ פב דגם משמע שחשש לאסור תיקון כלי של שמחה, ואמנם שם מיירי מצד שהוא חדש יש לומר מצד שמחה [וכמו שדן שם האג”מ גופא מצד דבר של שהחיינו] דהרי בכלים נתבאר שעיקר הדעה מסתבר לאסור דיני קנין של שמחה שהוא מבואר בגמ’ ולא מצד דבר חדש או מכובס שנאמר רק לגבי בגדים ולהדיא מבואר במשנ”ב סקנ”ד דתיקוני בגדים נאמרו רק לגבי בגדים ולא לגבי כלים, והיינו משום דלגבי כלים הגדר הוא איסור קנין של שמחה ולא איסור קנין דבר חדש או מכובס, אם כי יש לציין דבכלים יותר מצוי שמחה בכלי חדש ופחות מצוי בכלי משומש, ואפשר דלכן הנידונים בפוסקי זמנינו לגבי כלים חדשים שגורמים שמחה בט’ הימים הם בעיקר נידונים על כלים חדשים.

וגם עיקר דין כלים חדשים הוא להכניסן לביתו ולא לעשותן דבזה אין ברור שיש בו איסור כמבואר באג”מ שם.

וארון שאינו צריך לו לשימושו אלא רק למטרת הרווחה הנה אם היה בנין בכה”ג היה נאסר לדעת הר”ן תענית ה ע”א והמג”א והמשנ”ב סי’ תקנא סקי”ב, וא”כ אם נימא דזה חשיב בנין ייאסר, אבל כבר נתבאר דיותר יש מקום לומר דחשיב תיקוני כלים ישנים דאינו נאסר.

קרא פחות
ארונות ודלתותדיני תשעת הימיםהלכות תשעה באבכליםנשלח להרב גמליאל רבינוביץקובץ תשעה באברביתיקונים בבית
0
נשאל: י״ט בתמוז תשפ״דב:

****  ****  הנה עצם דין רקיקה בבהכנ”ס מדינא דגמ’ (ברכות סב) מותר, וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ז, אבל בשעה”צ שם סקט”ו משמע שלפי דעתו יהיה נוטה להחמיר לפי זמנינו כיון שהיום רגילות בני אדם להקפיד על רקיקה בבית, ובענייננו כאן ...קרא עוד

**** 

**** 

הנה עצם דין רקיקה בבהכנ”ס מדינא דגמ’ (ברכות סב) מותר, וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ קנא ס”ז, אבל בשעה”צ שם סקט”ו משמע שלפי דעתו יהיה נוטה להחמיר לפי זמנינו כיון שהיום רגילות בני אדם להקפיד על רקיקה בבית, ובענייננו כאן במים של מזגן כאן נראה שהוא יותר חמור מרקיקה והוא ממש דרך בזיון מכיון שהוא מלכלך, וכן מצינו לענין רקיקה דבאופן שמלכלך גם בזמן הגמ’ היה אסור יעוי’ סי’ קנא סוף ס”ז דמבואר שם שרק אם מנקה אחר כך מותר, ועי”ש עוד בס”ח, אא”כ גם בעניננו אם מנקים מיד את המים משמע שם לכאורה שם ס”ז שאינו דרך ביזיון עכ”פ מי שאינו מקפיד שיהיה בביתו כה”ג (רק שהיום נראה שמקפידים, והכל לפי הענין).

והנה עצם הענין שתלמוד תורה קודם לקדושת בהכנ”ס זה מפורש בשו”ע סי’ קנג  ס”ו ועי’ עוד שם סוף ס”י ובב”י ומשנ”ב שם, אלא דשם מיירי לענין למכור את בהכנ”ס לצורך תלמוד תורה ואז ייפקע קדושת בהכנ”ס, אבל לא מיירי לענין קודם המכירה דקודם מכירה לא נפקע הקדושה כמ”ש סי’ קנג סי”א.

והנה לת”ח הותרו חלק מהדברים שנאסרו בבהכנ”ס באופנים מסויימים לצורך הלימוד לכל דעה כדאית לה מבואר בגמ’ ושו”ע ופוסקים, אבל דברי בזיון לכו”ע לא הותרו אפי’ לת”ח, דאפי’ קלות ראש לא הותר כמ”ש באו”ח ריש סי’ קנא, והנה לכשנתבונן נראה דאף אותם חלק מהדברים שהותרו הוא לצורך הלימוד, א”כ ממילא למדנו מזה דבזיון גמור לא הותר גם לצורך הלימוד.

ועי’ מנח”ש ח”ב סי’ פח סק”א מש”כ שם להדעות שסוברות שאיסור ביזוי בהכנ”ס הוא דאורייתא, לחלק  דאכילה ושתיה לכו”ע אסורות רק מדרבנן ולכן הותר לת”ח ואילו נתיצה וקלות ראש י”א שאיסורן מדאורייתא ולכן לא הותר גם לת”ח.

וע”ע בשו”ת בית יצחק אה”ע ח”ב סי’ לג שנקט שם דבזיון ביהכנ”ס לכו”ע הוא מדאורייתא כגון תשמיש מגונה או קלות ראש, ויעוי’ משנ”ב סי’ קנב סקי”א.

ויש לציין דגם שנזכר בפוסקים (רמ”א ס”ס קנב ומשנ”ב שם סקי”ב) הנידון של סותר לצורך בהכנ”ס דלא חשיב כלל צורה של סתירה, מ”מ כאן דוחק לומר שיש כאן היתר של בזיון בהכנ”ס משום שהוא לצורך בהכנ”ס דאין זה אלא לצורך שימוש העכשוי של בהכנ”ס אבל לא לצורך בהכנ”ס עצמו, וגם יש כאן בזיון ממש ולא סתירה שהרי אינה מוגדרת כסתירה, וא”כ הוא נכנס לגדרים של מה שהותר לת”ח לצורך לימוד (וה”ה יש דברים שהותרו לצורך תפילה כמו שהזכירו הפוסקים סי’ קנא ס”ד) וא”צ דוקא להיות ת”ח בשביל זה (עי’ רשב”א ח”ד סי’ רעח בשם הירש’, הובא בדעת תורה סי’ קנא ס”א) אלא לומד בקביעות (עי’ משנ”ב שם סק”ט), ומה שלא הותר כגון בזיון בהכנ”ס וקלות ראש לא.

ואפי’ שינה ע”ג מיטתו שהוא שימוש של גנאי כמבואר ס”ס קנא, יש אומרי שאסור להכניס מיטתו לבהכנ”ס אפי’ לצורך שמירת בהכנ”ס כמבואר במשנ”ב שם על ס”ד.

ועי’ להגרח”ק בשאלת רב מש”כ לגבי מנהג זריקת ממתקים בבהכנ”ס.

ומה שיש צד להתיר בזה הוא לפי הפוסקים המקילים טובא בתנאי עי’ בביאור הלכה ס”ס קנא מה שהביא הדעות בזה ובמשנ”ב שם סק”כ, והנה אמנם התוס’ והרא”ש החמירו טובא בתנאי דבהכנ”ס וכן יש מהראשונים שהחמירו בחלק מדיני התנאים, מ”מ יתכן שרוב הראשונים מקילים בגדרי התנאים גם בבניינו וגם בא”י, ולכן המקל בתנאי במקום צורך גדול כזה אין מזניחין אותו (ועיין בה”ל ריש סי’ סנא ד”ה ואין, ובערוה”ש ס’ קנא ס”ה ובאג”מ ח”א סי’ מה וע”ע שם ח”ד סי’ לו ובשאר פוסקי זמנינו מש”כ בנידונו של האג”מ, הליכ”ש תפילה פי”ט ס”א דבר הלכה אות א, שבט הלוי ח”ט סי’ כט), ומ”מ להשו”ע סי’ קנא סי”א שפסק כהראשונים הסוברים שתנאי אינו מועיל בבניינו ואינו מועיל בא”י לא יועיל תנאי בזה, ומ”מ גם הסומכים על המקילים כדאי שידקדקו לנקות מיד, שכן יש צד רחוק לומר שאם מנקים מיד יהיה מותר אפי’ להשו”ע, דהרי כיון שבביתו בשעת הדחק נותן לטפטף ומנקה מיד א”כ בביהכ”נ מותר בשעה”ד מה שהיה נוהג בביתו בשעה”ד, משא”כ בלא לנקות אין להתיר להשו”ע כמבואר שם בס”ז כמו שציינתי לעיל.

קרא פחות
נשלח להרב גמליאל רבינוביץ
0
נשאל: כ״א בטבת תשפ״ה

**** בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו ...קרא עוד

****

בח”ח (כלל י’ סי”ד הפרט הה’ בהג”ה) הובא היתר זה של להסיר דאגתו דאפשר דשרי (ועי’ חוט שני שמירת הלשון עמ’ שמה) , ולכן גם השומעה אינו עובר איסור אלא שאסור לו לקבל הדברים וכמבואר גם בספר חסידים שיובא לשונו לקמן בסמוך, ומ”מ ציין שם הח”ח שצריך להזהר שלא יחסרו גם שאר הפרטים המובאים שם, אלא דרק במה שצריך שיכוון לתועלת בזה סגי במה שהוא להסיר דאגתו דחשיב ג”כ לתועלת מחמת זה.

ועיקר היתר של להפיג דאגתו יש לזה מקור מספר חסידים סי’ סד אלא דשם מבואר דעיקר הענין כדי לסייעו ליישב ולהרגיע הדברים מלבו וכמה שאפשר להשקיט המחלוקת, ולא ששומע כדי לסייע בהאשמת המואשם ולחזק ידי המאשים שהוא צודק, וז”ל שם, לא תשא שמע שוא (שמות כ”ג א’) אזהרה למקבל לשון הרע, אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו מפני שהוא הוכיחו בפניך ולבו חרה לו ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן, ואתה יודע בזה כי אחר שיגיד לך לא ילך להגיד אחרים כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו שהם כבדים עליו להגיד מצוה לשמעו, ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו תעשה ותתקן ותאמר לו פלוני אוהב אותך ולמה אתה מדבר כדברים האלה אם יקבל מוטב ואם לאו, אף על פי ששמעת לדבריו אל תאמין ואל תגיד לאחרים להסירם מלבו, שאותן האחרים יהיו מקבלי שמע שוא ויאמינו לו ומה יעשו ילכו ויגידו לאותו האיש הלעז שזה הוציא עליו ויבא גם הוא להתקוטט עמו נמצא שהמריבה באה על ידך על אשר לא שמעת אליו, אבל אם הוא מגיד גם לאחרים כי הוא מתכוון להוציא עליו שם רע לא תאבה לו ולא תשמע אליו אלא גער בו והוציאו מלפניך בנזיפות ותלך לאותן שסיפר אליהם ותאמר אל תאמינו לו ששקר הוא מדבר על רעהו ע”כ, ומצב זה של הס”ח אפשר שהוא בתנאים אחרים מהתנאים המבוארים בח”ח שם ויל”ע.

ולענין אם יש היתר לפרסם הדברים בקבוצות פשוט שאין שום היתר לזה דלפכח צערו אין צריך תפוצה רבה כ”כ וכידוע שכל דבר שהותר למטרת צורך לא הותר הכל מחמת זה דאין כאן הותרה אלא בקושי דחויה, וכן מצאתי דגם בספר חסידים שם מבואר להדיא דהיתר זה דלהפיג דאגתו הוא רק כשמספר לאדם אחד אבל לא כשמספר לכמה אנשים ומתכוון להוציא שם רע.

ועי’ גם מש”כ בחוט שני (שמירת הלשון עמ’ שסט) לענין טיפול קבוצתי והנחיית הורים שאין היתר לשתף כל הקבוצה בצרכי האדם עצמו אם צריך ייעוץ רק מבעל הקבוצה.

ועי’ עוד בספר משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א שם נתבארו כל דיני הל’ לשה”ר.

קרא פחות
גמראהלכההפצהחדושחדשכעסלימודלשון הרעניחום עצמיניחומיםנשלח להרב גמליאל רבינוביץעיוןרוגזרוגעשאלהשומעשומע איסורשומעתשומעת איסורתפוצה
0
נשאל: ט׳ באב תשפ״דב:

יתקן הנעליים הישנות. מקורות: ****  נראה דגם אם נרחיב את דברי השו”ע (סי’ תקנא ס”ז)  לאסור גם תיקוני בגדים ישנים, מ”מ נעליים חדשות חמור יותר כיון שמבטל בזה עיקר האיסור של כיבוס, ע”י שלובש בגד חדש שהוא כמו בגד מכובס, משא”כ אם רק ...קרא עוד

יתקן הנעליים הישנות.

מקורות:

**** 

נראה דגם אם נרחיב את דברי השו”ע (סי’ תקנא ס”ז)  לאסור גם תיקוני בגדים ישנים, מ”מ נעליים חדשות חמור יותר כיון שמבטל בזה עיקר האיסור של כיבוס, ע”י שלובש בגד חדש שהוא כמו בגד מכובס, משא”כ אם רק מתקן הנעל ולובשו כך כשאינו חדש הרי איסור תיקון הוא רק מחמת איסור כיבוס [ויעוי’ במשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ח דהוא מצד מנהגא דלא למשתי עמרא בס”ח], וגם הכרעת הבה”ל (בסי’ תקנא ס”ו ד”ה ונהגו להקל) דהוא יותר קל מאיסור כיבוס לעניין המבואר שם.

ויש להוסיף עוד דגם איסור הקניה נלמד מאיסור הכיבוס שדומה לאיסור הכיבוס [יד אפרים סי’ תקנה ס”ז], אבל כ”ז כשלובש הנעליים החדשות רק לאחר ת”ב, ואז דמי לכבס ולהניח, אבל אם לובש הנעליים החדשות עכשיו הרי זה כעין מכבס ולובש, ואז עובר גם מצד מה שלובש בגד חדש, אבל נעליים מתוקנות משומשות אחר שתוקן בהם קרע וכיו”ב לא חשיבי בגד מכובס דאפי’ בגד שהוא חדש עבורו אבל משומש לא חשיב חדש [הגרח”ק בקובץ צוהר אהל אבי עזרי עמ’ קפה] ופשוט, ונמצא שהוא קל יותר באופן זה שמתקן ממה שקונה חדש.

וראיתי בביאורים ומוספים [על המשנ”ב סקמ”ט] שהקשו על דעת האג”מ באו”ח ח”ג סי’ פב שנקט דרק בבגדים יש איסור קניה, מדברי היעב”ץ [סידור בית יעקב שער השלכת אשנב א אות כ] שנקט דאיסור כלים חדשים הוא בכל כלי, ויש לציין דגם האג”מ שם מודה בדבר של שמחה שאסור לקנותו בימים אלו, כמפורש בדבריו להדיא, וכמבואר בפוסקים דממעטין במשא ומתן עכ”פ של שמחה כמ”ש במשנ”ב סי’ תקנא סקי”א (ויש כמה דעות בזה בב”י ומשנ”ב), ואולי היעב”ץ דאסר כלים חדשים מיירי באופן כזה כגון כלים חדשים שמברכים עליהם שהחינו וצלע”ש.

וכן אי’ בלקט יושר [עמ’ קז] שהתרוה”ד התיר לקנות כפות וקערות, וכן הובא בשם הגרנ”ק [נחמת ישראל פ”י הערה יג] להתיר לקנות כלי בית קטנים, ועי’ עוד בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם סקי”א מה שהביאו בזה, אולם לפי מה שהובא שם בשם הגרש”ו משמע שנקט שיש איסור קניית כלים חדשים כמו שנקטו בשם היעב”ץ הנ”ל עי”ש.

ויש לציין דלפי מה שהבאתי מהפוסקים [בתשובה על שימוש במדיח כלים בתשעת הימים ובתשובה על כיבוס בובות בתשעת הימים] דאין איסור כיבוס בכלים, אם נימא דדין קניית כלים חדשים נלמד מדין כיבוס כמ”ש היד אפרים הנ”ל, וכפשטות דברי הרמ”א ס”ז דקאי על דינא דהמחבר שם שלא לתקן בגדים שהוא מדין כיבוס כמבואר שם בבה”ל בשם הבהגר”א [וכדמוכח ג”כ במשנ”ב שם סקמ”ח שתלה דין זה דהמחבר במנהגא דלא למשתי בשו”ע סעי’ ח, ומנהג זה הוא רק בבגדים כמבואר במשנ”ב סקנ”ד], א”כ אם נימא הכי דדין קנית כלים נלמד מכיבוס א”כ לכאורה הוא רק בבגדים, דהבו דלא לוסיף עלה, וכמו שהעיר האג”מ שם לענין תיקון כלים.

ובאמת כך מסתבר דהוא נלמד מכיבוס, חדא דמנא לן דין זה ומהיכי תיתי לה אם לא מדין כיבוס, ועוד דלמה לא הזכיר הרמ”א דין זה יחד עם דינא דממעטין במשא ומתן ולוסיף דלקנות כלים יש להזהר ג”כ מר”ח, ומאחר שכן מבואר גם באג”מ ושיש לומר שכך גם דעת הלקט יושר וכן החוט שני ועוד מפוסקי זמנינו לא אסרו קניית כל כלי [ובפשיטות אפשר דגם המשנ”ב בדבריו על משא ומתן של שמחה סבר כן מדלא אשתמיט וקאמר שבכלים חדשים אסור גם אם צריך אותם ואין בהם שמחה וברכת שהחיינו וגם דבסקנ”ד לגבי עשיית כלים משמע דנקט דשרי מה שאינו בגד], א”כ לכאורה יש לסמוך על זה במקום הצורך בדבר שאינו בגד או נעל (דנעל דינו כבגד לענין תיקון כמבואר בשו”ע וה”ה לענין קניה).

אחר שכתבתי כ”ז מצאתי דיש הרבה פוסקים [עי’ במשנה אחרונה בסי’ תקנא אות צז על המשנ”ב סקמ”ו שהביא כן בשם הכה”ח וארחות רבינו בשם החזו”א ואג”מ והגרשז”א והגריש”א והגרש”ו והגרנ”ק, וכן איתא בטעמא דקרא להגרח”ק בהנהגות החזו”א אות כא בשם החזו”א ובארחות רבינו ח”ב עמ’ קכט בשם הגרח”ק] שהתירו לגמרי לתפור קרע בתשעת הימים בבגד ישן ולא אסרו אלא בתיקון דבר שהוא בגד חדש (או עכ”פ בדבר שנוצר ממנו בגד חדש לחלק מהדעות שאז אסור גם אם הוא נוצר מתוך בגד ישן וכך מסתבר, ועי’ מה שהביא שם בזה, וראיתי בתורת המועדים סי’ תקנא סמ”ט סק”א שכתב בשם האג”מ דגם בבגד ישן שצריך תיקון אם יש לו בגד אחר ויכול ללובשו שלא יתקן, אולם באג”מ שלפני או”ח ח”ג סי’ עט מבואר דאיסור תיקון בגדים ישנים הוא רק להופכם לחדשים עה”ד שנתבאר שם ע”פ המבואר בפוסקים), ויש לציין דאם מדובר על קניית נעלי ת”ב אינו מוסכם לכו”ע להתיר [עי”ש באות צד מה שהביא מהגרח”ק בזה בהערה].

ומיהו אם נקל לגמרי בתיקון בגד ישן יל”ע מה בא השו”ע בס”ז להוסיף על דין הירושלמי שהביא בס”ח, ויעוי’ בתשובה הבאה [לענין תפירת שם על טלית בתשעת הימים] מה שאכתוב בזה.

וראיתי בשם הגר”י קמינצקי [אמת ליעקב עמ’ רכה] דלגבי קטן עדיף לקנות לו מלכבס דאיסור קניה לא נזכר בגמ’ משא”כ כיבוס, ואולי שם מאחר שהלבישה נעשית ע”י קטן א”כ עצם קניה קילא ממעשה כיבוס, אבל באופן שהלבישה נעשית על ידי גדול אפשר דמודה דאין עדיפות בבגד חדש על בגד מכובס.

קרא פחות
נשלח להרב גמליאל רבינוביץקובץ תשעה באב
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת רבי עקיבא משה סילבר שליט”א רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות. ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו’ כש”ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

רציתי לשאול י”ג חקירות חדשות שחנני ה’ יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת”ר שליט”א יכתוב לי תשובות בס”ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח”ס “גם אני אודך”

ו”פרדס יוסף החדש” על המועדים.

תשובה

בע”ה כ”ג סיון תשע”ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א

שלו’ רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו’.

והנני להציג שאלותיכם כאו”א מהם כמות שהם, ולאחמ”כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס”ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח”ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי’ רכ”ה ס”ג ד”ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז”ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח”א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב”ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ ע”ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע”א] וז”ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב”ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ”ל החש”ח הנ”ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג”כ בקובץ קול התורה סז תשס”ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע”פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי”ש, מ”מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח”ק שליט”א [מעשה חמד תשובות בסוה”ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב”ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס”ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל”ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ”ב סו”ס רט”ו [סק”כ] נקט שאין ס”ס בברכות, אמנם בשעה”צ ס”ס ר”ז משמע שיש ס”ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה”צ ר”ס ר”י עי”ש, ונראה דאע”פ שספק מציאות אין מצטרף לס”ס מ”מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב”ץ ורק חיישי’ משום חומרא דלא תשא מ”מ י”ל דעכ”פ בספק יש לנהוג כמותו ויל”ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי’ לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע”פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל”ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק”ש שאונן פטור ממנה היא ק”ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ”ש חז”ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה”ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע”פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש”כ בשו”ת מנחת שלמה (ח”א סי’ צא סק”ד) וז”ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע”ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ”מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא”כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי”נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע”כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה”פ כמ”ש התה”ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו”ס לבושי צדקה של ר”צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג’ דברים דלפו”ר א”א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב’ שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע”פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ”ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע”פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע”פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג’ שיש לציין לפ”מ שיובא להלן מהתה”ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח”כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ”מ אין מקדימין באדר מכיון שע”פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה”ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א”כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ’ ושו”ע איתא היוצא בימי ניסן וכו’ ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ”ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר”ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע”ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע”פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע”ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ”מ גם אם המקרה אירע פ”א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ”מ זה באופן שאמור לפעול ע”י פעולתו, אבל כאן שאי”ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי”ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה’ סז ע”ב] אינו ראי’ גמורה שאסור לברוא בס”י בשבת, די”ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ”ש בדברי חלומות להר”צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי’ רש”י תענית כה ע”א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ”ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב”א בתשובה [ח”א סי’ אלף תי”ג] שמה שבראו בע”ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי”ש, ולפ”ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ’ סנהדרין דף קא ע”א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש”י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ”ל שאין בכך משום צידה, ועי’ מ”ב (סי’ שכ”ח ס”ק קמ”ג) שאע”פ שע”י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ”מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ”ע א’ אות א’, העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע”י ספר יצירה ע”פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול”ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי’ בשו”ת כרם חמד (או”ח סי’ ג’) שהקשה על ספר גזע ישי הנ”ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל”ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע”י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע”כ דמותר אף על גב דהוי פס”ר שנבנה ע”י לימודו עולמות, מ”מ פ”ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת”ד.

ומ”מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ”ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ’ ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא”ש (פסחים פרק ע”פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י”ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע”י השבעה וכדומה ע”כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע”י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע”י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ”מ אי נעשית ע”י עכו”ם או ע”י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח”ב סי’ ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע”א וסנה’ קיא ע”א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א’ [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו”ת הלכות קטנות ח”ב (סי’ צט), שההורג נפש ע”י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו”ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע”ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד”א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע’ מ אות ה’), ע”ש.

וכ”כ הרב מעשה רוקח (פכ”ד מהלכות שבת ה”ז), שההורג ע”י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו”ב, ומה לי ע”י שם, הא קי”ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ”ע, ע”כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ”ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ”ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו’, ולמדו זה מעירוב שאמרו ע”ז כן בגמ’, ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “כלום”, או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו “דבר”, ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק “שלא חיסר בעולמו”, האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה”ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש”ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע”פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב’ שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח”ק שליט”א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל’ קידוש החודש פ”ב ס”ק לח) מה שהביא בשם הריטב”א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ”ל, וכן יצא מדברי הגר”ח [בע”פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז”ל, כתב בשו”ת הלק”ט חלק א’ (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר”ם בן חביב בשו”ת קול גדול (סימן נ’), ובשו”ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א’), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד”ז בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ הנ”ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו”ת שבות יעקב חלק א’ (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו”ת קול אליהו חלק ב’ (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א’, וסימן תכו אות ד’), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו”ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע”כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע”פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ”פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט”ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

קרא פחות
התורהחולהיעקביצחקכהניםמילהמצטערמשהנשלח להרב גמליאל רבינוביץספר תורהפסיק רישאקבלהקידושקפהשבתתשובה
0
נשאל: ט״ו באב תשפ״דב:

**** הנה עיקר דין גיהוץ מבואר במשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ד, ובמג”א שם נזכר הלשון שבגדים מגוהצים אסורים מדינא, ולמד כן המג”א מסברא ולא מחמת מנהג שנהגו להחמיר, ומשמע שסבר שדינו ככיבוס, וכן בשעה”צ שם סקמ”ו מבואר דבגדי שבת קל יותר מבגדים ...קרא עוד

****

הנה עיקר דין גיהוץ מבואר במשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ד, ובמג”א שם נזכר הלשון שבגדים מגוהצים אסורים מדינא, ולמד כן המג”א מסברא ולא מחמת מנהג שנהגו להחמיר, ומשמע שסבר שדינו ככיבוס, וכן בשעה”צ שם סקמ”ו מבואר דבגדי שבת קל יותר מבגדים חדשים או מגוהצים, ומשמע דגיהוץ הוא כמו בגדים חדשים שהם כמו בגדים מגוהצים.

ועיקר דין קטנים מבואר שם בסעי’ יד דהוא מחלוקת המחבר והרמ”א ויש מחלוקת הפוסקים האם יש אבלות לקטן או לא ומה הדין כשהגיע לחינוך, וגדרי המחלוקת בדיני אבלות הם ביו”ד מח’ הטור והרי”צ גאות ועוד הרבה פוסקים והרחבתי בזה בתשובה שכתבתי אליך על שירים לקטנים בספירת העומר, והמשנ”ב כאן בסי”ד קאי בדעת המחמירים בדין אבלות לקטן, (ובתשובה אחרת ביארתי דהמשנ”ב קאי גם לדעת הרמ”א), ובמג”א כתב דגם שאין אבלות לקטן בת”ב הוא חמור יותר.

ויש לדון אם קולא זו נאמרה גם לענין גיהוץ או רק לענין כיבוס, ובפשוטו משמע דמעיקרא לא נהגו איסור כיבוס בקטנים וכלול בזה גם דיני גיהוץ, אבל אין הכרח לסברא זו, דהרי בגדי שבת מבואר במשנ”ב סקמ”ד ובמג”א הנ”ל שטעם האיסור שבזה הוא משום שניכר גיהוצן, וא”כ היה צריך להתיר לקטנים ולא מצינו שהותר להלביש בגדי שבת לקטנים, א”כ ש”מ שלא בכל מקום אומרים סברא זו שאין איסור כיבוס לקטן אלא במקום שבאמת יש צורך מצד שהוא קטן והבגדים מתלכלכים מהר, ואולי כמו כן לענין גיהוץ שייך שפיר לומר שהבגדים גם מתקמטים מהר.

ודין גוי בכיבוס בט’ הימים בעלמא הוא כמו גדול כמבואר ברמ”א סי’ תקנא סוף ס”ג, ואדרבה מבואר במשנ”ב שכיבוס ישראל לגוי מעיקר הדין שרי דאין בזה שמחה ורק משום מראית העין החמירו, ומאידך לגבי כיבוס לקטן מבואר במשנ”ב בסי”ד שתלוי בנידון אבלות לקטן, ורואים מכ”ז שאין הנידון מי הוא המכבס אלא לצורך מי מכבסים את הבגד.

ולגבי דין כיבוס למי שמתבייש מתבאר מדברי השו”ע [לגבי חלוק אחד] סי’ תקנא ס”ג דאין היתר בשבוע שחל בו וביותר הרחבה בשו”ת רב פעלים [הובא באור לציון], ומיהו גם לדידן חומרא זו של מי שאין לו אלא חלוק אחד הוא רק בשבוע שחל בו כמ”ש במשנ”ב סק”ו.

ואמנם נזכר בפוסקים [עי’ חוט שני ר”ה סי’ תיג ואול”צ הנ”ל] דיש בגד מלוכלך מאוד שאדם מתבייש לצאת בזה ברחוב ואז מותר לכבס גם בשבוע שחל בו (ובאול”צ שם משמע שהיקל אפי’ בת”ב), אבל אינו מצוי כ”כ שיגיע לדרגה כזו בבגד שרק אינו מגוהץ.

ולכן ההיתר כאן הוא קלוש קצת, אבל יכולים לקמט קצת אחר הגיהוץ ובכה”ג הובא בשם הקה”י [ארחות רבינו ח”ב עמ’ קלד] להתיר ללבוש, ועיקרי הדברים מבוארים ברמ”א ביו”ד סי’ שפט ס”א לגבי אבלות דסגי שילבשם אדם שעה אחת קודם לכן, ועי”ש בש”ך דלאו דוקא שעה אחת, ויש שנקטו עד שירגיש שאינו בגד מכובס [חוט שני וציינתי בתשובה לגבי רחיצה אחר כלור, ועי’ קרא עלי מועד פ”ד הערה ז בשם הגריש”א], ולפי מה שנתבאר שחומר גיהוץ הוא ככיבוס א”כ רמת החומרא לעניין זה הוא כמו בכיבוס.

ויש לדון אם מותר גם לגהץ בט’ הימים כדי לאחר מכן לקמטם כל שלא עושה הכיבוס, ולכאורה ממה שמשווה המג”א דין גיהוץ מסברא לכיבוס א”כ היינו הך (וכמו שלמדו דין תיקוני בגדים חדשים ומדין כיבוס בגדים ה”ה לכאורה יש ללמוד דין גיהוץ הבגד מדין כיבוסו), ויל”ע.

קרא פחות
גויגיהוץ על ידי גויהלכהידכביסת בגדיםנשלח להרב גמליאל רבינוביץקובץ תשעה באבקטןרבישבתתשעת הימים
0