נשים

המשנ”ב בסי’ ריט סק”ג כתב בשם האחרונים שמנהג העולם שנשים אין מברכות ברכה זו בפני עשרה שאינו דרך ארץ ויש שכתבו שתברך בפני עשרה שהם נשים ואיש אחד עכ”ד בקיצור, וכן הורה החזו”א לנשים שלא יברכו הגומל וכן בבית הקה”י לא בירכו נשים אף בלידה (ארחות רבינו ח”א עמ’ צא), אולם בירושלים נהגו רבים שמברכת, והובא מנהג זה במנחת שלמה ח”ב סי’ ד סקל”א, וכן בשלמת חיים סי’ רב מבואר שהיו מברכות וכן בכה”ח סק”ז, וכך נהגו רבים גם היום ואין לפקפק במנהג זה במקום שהוא מונהג מכיון שמדינא דגמ’ לכאורה כך צריך לצאת שהוא חיוב המוטל גם על נשים, ולומר שמדינא דגמ’ לא נתקן בנשים משום כל כבודה בת מלך פנימה הוא מחודש.

(והואיל דאתאן לזה נראה דלפי מה שנתבאר בפוסקים שהעיקר לדינא שאשה אין מחוייבת בפני עשרה משום דלאו אורח ארעא עכ”פ לענין לכנס עשרה אנשים וגם למנהג המחמיר מ”מ רק ביולדת שיש לה עשרה לברך א”כ גם לגבי מש”כ הרמ”א בהל’ יו”כ לגבי מחילה ויש לזה מקור ממדרש תנחומא כמ”ש הגר”א שם לכאורה גם בזה א”א לחייב אשה וכן בבקשת מחילה ממת בפני עשרה).

אולם לגבי מפלת נראה שלא נהגו לברך (וכן מבואר בשיעורי מרן הגריש”א על ברכות נד, ובהליכ”ש הל’ תפילה פכ”ג ארחות הלכה יב), והטעם לא משום שאין בזה סכנה, שכן אכן יש הפלות שאין בהם חולי או סכנה, ובהם ודאי שאין לברך, אבל יש הפלות שהם כמו לידה ממש ואף מסובכות לעתים יותר מלידה, והוא לא גרע מניתוח שאשה תברך אם יש לה עשרה (הליכ”ש שם), אלא משום שרק ביולדת עיקר הטעם שנהגו לברך הוא שיש עשרה שמתאספים בביתה כגון בברית או בקידוש שיש עושים אחר לידת בת אבל במפלת לא, ויש להוסיף דבמפלת מצוי גם כבוד הבריות אפי’ אם יש לפניה עשרה שיכולה לברך ואפי’ במקום שאינו כיסופא באופן הפוטר מצוה דרבנן או שוא”ת משום כבוד הבריות אבל שייך טפי גם לומר כל כבודה בת מלך כשיש בזה חוסר נעימות גדולה וגם מצטרף למנהג הידוע המובא בפוסקים שאשה אינה מברכת כלל מחמת אורח ארעא שהוא משום כל כבודה.

או”ח סי’ תקנא ס”ג ואסור מדינא אפילו בכלי פשתן ללבשן מיהא, משמע דפשיטא ליה דגיהוץ בכלי פשתן אסור ללבשן בימים אלו, ואם היה דין הגיהוץ ככיבוס היה מותר ללבשן, ובאמת דין גיהוץ בכלי פשתן מבואר לעיל בסעיף זה דגיהוץ של כלי פשתן אסור ללבשן, אבל מה דמשמע שכיבוס דכלי פשתן מותר ללבשן צ”ע, דלעיל במשנ”ב סקכ”ה בשם הב”י והגר”א הביא שאפי’ כיבוס דכלי פשתן אסור ללבשן בשבוע זה, ולגבי שאר בגדים כבר לה לעיל בסקכ”ב בשם הב”י דאסור, אולם מסגנון השו”ע משמע דלא הוה פשיטא ליה לדינא דין זה, חדא מהלשון כאן “ללבשן מיהא” שכך יוצא מזה וכמשנ”ת, ועוד למה הביא דין זה דאסור ללבשן רק לגבי גיהוץ דכלי פשתן שהוא החמור מן הכל, ומ”מ יש לומר דהשו”ע לא נחית לחלק בזה כיון דבלאו הכי נהגו להחמיר בכיבוס שלנו וגם לכמה דעות ליכא האידנא כיבוס שלנו כמשנ”ת בשו”ע ולכך לרווחא דמילתא קאמר דאפי’ אם שייך מן הדין היתר ללבשן בכיבוס שלנו מ”מ אינו נוהג לדינא.