נידוי

לפו”ר היה מקום לדון כמו שמצינו שיש אחרונים (מהרש”ם והגרשז”א) שדנו להתיר לעבור לפני המתפלל כשעומד במעבר מדין קבר שברשה”ר, וגם כאן אפשר דלאו כל כמיניה דהמנודה לאסור את חדר המדרגות הציבורי או המשותף.

אולם יעוי’ בב”י ביו”ד סי’ שלד שהביא מהראב”ד דברה”ר תופס המנודה ד’ אמות ואילו בבית חבירו אינו תופס דלא תקנו לו לזכות בד’ אמות בבית חבירו, וכן פסקו בש”ך שם סק”ז ובערך לחם למהריק”ש שם דד’ אמות תופסין אפי’ ברשות הרבים אבל לא בבית חבירו, והש”ך הוסיף דה”ה בסמטא או במקום הפקר.

ולא חלקו בזה הפוסקים בין מקום שדוחק אחרים או לא, ואדרבה מבואר בסי’ הנ”ל שנהגו לגרשו מבהכנ”ס שלא ידחוק אחרים, אם כי אין מזה ראיה גמורה דיש לומר שמעבר חמור יותר ושם בבהכנ”ס מיירי רק שדוחק שלא יוכלו לישב ברווח, אבל עכ”פ מבואר דברה”ר אוסר בכל מקום שאדם תופס ד’ אמות.

ולפ”ז יש לדון בבית משותף שיש למנודה חלק במקום אם תופס ד’ אמות, ועי’ אה”ע סי’ ל ס”ג לענין קידושין בחצר של שניהם, ודון מינה ומינה.

ויעוי’ ברמ”א בסי’ שלד ס”ב דבני ביתו שרי בד’ אמותיו, והגר”א שם הביא לזה מקור דמחיותיה לא אדחוהו, וצל”ע הגדרה של בית משותף, דבבהכנ”ס מבואר בפוסקים דאוסר בד’ אמותיו, למרות שבמקומות בית הכנסת יש בעלות משותפת, כמבואר בפוסקים שיש שעבוד נכסים בזה, ועי’ בסוגי’ בשלהי ביצה ובנדרים פרק השותפין, ולכאורה הגדרת חיותיה היינו אנשים הדרים עמו במקום דירתו ממש, משא”כ שותפות בשביל המוביל לבית יש לדון בזה.

ועי’ בלבוש ס”ב בדין בני ביתו שכתב ויש להקל דודאי על דרך כן לא נידוהו למנוע ממנו תשמיש בני ביתו שהוא הכרח לו ולא יכול לחיות זולתו, וגם הם צריכין לו ע”כ, ומבואר מזה דחיותיה היא הגדרה של מקום הדירה ממש, וממילא אין ראיה להתיר בשביל משותף.

והנה לגוף הנידון של מנודה הנידון הוא כשהמנודה עומד שם אבל בעובר י”א שאינו אוסר (עי’ בערך לחם שם והש”ך בשם הקונטרסים שבב”י נסתפק בזה והובא בבאר היטב).