משנה

יש בזה מעלה שעי”ז לא יהיה ההבל בכלי שאליו יוצקים מהקומקום עולה אל הקומקום ונכנס בו טעם בשר וחלב.

הנה באמת כתב התרוה”ד סי’ ק”ג וז”ל, מחבת של חלב תחת הקדירה של בשר שכתב הרא”ש הזיעה עולה ואוסר וכו’, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה אפי’ אם היה הזיעה עולה אפי’ שעה אחת אפי’ שתים אין איסור בדבר, אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה, ותדע שכן מנהג פשוט שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר אע”פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה אינה אוסרת וכו’ עכ”ל.

אכן הרמ”א יו”ד סי’ ק”ה ס”ג כתב, אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור ובדיעבד אין לחוש עכ”ל.

וביאר הש”ך ס”ק י”א, אסור לערות כו’ משום דההבל עולה מהנר למעלה עכ”ל.

וכן בפליתי סבר דהטעם הוא משום ההבל ולא משום ניצוק, וז”ל בסק”ח, אסור לערות וכו’ היינו בעליון צונן ותחתון חם דהבל אוסר אבל שניהם צוננים או שניהם חמין אף שהתחתון יותר חם מ”מ מותר דדין זה לקוח ממשנה דפרק ה’ דמכשירין כדתנן משנה יו”ד המערה מחם לחם מצונן לצונן מחם לצונן טהור מצונן לחם טמא וקיי”ל כת”ק דווקא צונן לתוך חם אסור [וע”ש גם בביהגר”א], וכ”כ הרמב”ם בהלכות טומאת אוכלין פ”ז הל’ ב’ ונתן הטעם הבל וזיעה עולה למעלה ומערבו אבל זולת זה מותר דאין באוסרין ניצוק וכמ”ש מהרי”ל בתשובה סימן ע”ב ס”ח עכ”ל הפליתי, ודינים אלו על צונן וחם הביא גם הבאה”ט, והביא שם עוד בפליתי שהט”ז ס”ק ו’ נתן טעם משום ניצוק, וא”כ אפילו בצוננין או שניהם חמין אסורים ואינו אלא רק בצונן לתוך חם אסור ע”כ.

(ועיין שער הציון ריש סי’ תמ”ה סק”ד גבי פסח, וע”ש בשו”ע הגר”ז סי’ תנ”א סנ”ט).

א”כ בודאי שיש ענין לחוש שיהיו ב’ קומקומין, אחד לחלבי וא’ לבשרי, אך מכיון שיש כאן כו”כ אופנים להקל לפוסקים אלו שלפנ”ז, וגם הזיעה עצמה אם אין הקומקום קרוב לכלי החלבי או הבשרי אינו שואב ממנה, עכ”פ לדעת מי שאין אוסר מצד ניצוק מותר.

א”כ יש מקום ג”כ למה שנהגו הרבה שלא לחשוש לזה, וכנראה שאין חיוב להחמיר בדבר.

אך לא להורות הלכה באתי, שהרי לא הגעתי להוראה, אלא רק לדון ולישא כדרכה של תורה.

ומ”מ אם מקפיד לא לערות מן הקומקום עצמו לתוך כלי חלב ובשר אלא רק לכוס ומשם לכלים החלביים והבשריים ג”כ ש”ד.

וכעת ראיתי בספר אהל יעקב סימן ק”ה עמודים תס”ה – תס”ט שהאריך בזה, והביא שם שדעת הגרש”ז אוירבך להקל ודעת הגרי”ש אלישיב להחמיר, עי”ש בכל פרטי הדינים והדעות והמקורות שהביא, ואני לא באתי רק לעורר העיון.

קרא פחות

אדם שייחד מעות לצדקה ולא נמסרו עדיין ליד גבאי, הרי יכול להלוות מזה, אך מה הדין באופן שייחד את המעות לעני מסויים, האם בכה”ג כבר אסור להלוות.

הנה תנן בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני, בגליון מהרש”א ר”ס רנ”ט כתב [וכתב כן בשם ש”ך], שהמתחייב לתת צדקה לעני מסויים אסור לתתו לעני אחר, וכ”כ בספר בארח צדקה פט”ו ס”א בשם הגרי”ש אלישיב שאפילו אם יש עני שנצרך ביותר אין לשנות.

וע”ש מ”ש בשם הגרנ”ק דאם התברר לו אחר שהתחייב שקרובו עני הו”ל נדר בטעות ע”ש.

והנה כתב הערוך השלחן סי’ רנ”ט ס”ו וז”ל, ודע שיש מי שפירש בזה שאמרו דעד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, דהכוונה לשנותה למצוה אחרת, כגון אם נדר לצדקה לעניים יכול לעשות מזה מצוה אחרת כל כמה דלא בא ליד גבאי.

ונדחו דבריו, דוודאי לשנות למצוה אחרת וודאי אסור ורק לשנותה הכוונה ללוותה וכמ”ש [תוס’ שם ד”ה עד ע”ש].

ונראה להדיא דאפילו קודם שהפריש הסלע אסור לשנות למצוה אחרת, דכיון שנדר לצדקה זו אסור לשנותה לצדקה אחרת ולא דמי לצדקות של בהכ”נ דמותר לשנות כמו שיתבאר דהתם אדעתא דגבאים יהבי משא”כ בסתם צדקה לעניים והרי שנינו בשקלים מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני ואף דשם מיירי כשגבו מ”מ בעיקר מה שנדר לעני זה או לעניים אלו אסור לו לשנות אף לעניים אחרים וכ”ש לשאר צדקה עכ”ל.

ומדבריו לא שמענו שיש חילוק לענין הלואה בין עני אחד לעניים, אלא רק שמותר עני לאותו עני ומותר עניים לעניים כדתנן במתניתין דשקלים, ואדרבה מסתימת דבריו נראה שכולל כל המשנה דשקלים כדין קודם שבא לידי גבאי, דבזה מותר ללוות מזה, ולא מפרש דרק ‘מותר עניים’ דינה כך ולא ‘מותר עני’, אלא גם מותר עני דינו כך, וממילא גם בזה ס”ל דמותר ללוות מזה.

אכן הגרח”ק שליט”א בביאור ההלכה הל’ מ”ע פ”ח ה”ד כתב וז”ל, לשנותו באחר מותר.

לכאו’ נראה שאם אמר לעני מיוחד או לעניי מקום פלוני אסור להלוותו ולשנותו לפני שבא ליד גבאי וכמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ רנ”ו ס”ד לענין לשנות לדבר אחר ע”י טובי העיר דעני מיוחד כבר זכה בו וכאילו בא הממון לידם וכמו שהביאו מב”ק ס”פ החובל וא”כ ה”נ דכוותי’ אך צ”ע א”כ מה דנו השבו”י והבית אפרים (שהביא הפ”ת בסי’ רנ”ט סק”ב) הרי שם הי’ עני מיוחד, שו”ר בבית אפרים בהתשובה שכ’ באמת סברא זו ע”ש עכ”ל.

א”כ ס”ל למרן (שליט”א) זצ”ל דבאופן שייחד לעני מיוחד כבר א”א לשנותו לעצמו להלואה.

והנה באופן כללי בענין ללוות מקופה של צדקה, אמנם בסתם מעות שיחדן לצדקה מותר ללוות מהן ולהחליפן כמבואר ברמב”ם הלכות מ”ע שם ובשו”ע יו”ד ר”ס רנ”ט, אחד האומר סלע זו צדקה או האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו, וה”ה שיכול ללוותו קודם שבא ליד גבאי כמ”ש בשו”ע שם [ועיין דרך אמונה סקכ”ב וציון ההלכה שם ס”ק קי”א], ואפי’ לצורך דבר הרשות מותר ללוותה [דרך אמונה שם סקכ”ב], אכן לגבי קופה של צדקה שבבית דנו הפוסקים דאפשר שחשיב ככבר בא ליד גבאי דאסור ללוות הימנה, הנה המהרש”ם בסי’ רנ”ח ס”א כתב בשם המאמ”ר והבנין ציון שאסור, דהא קי”ל משבא ליד גבאי אסור, אמנם יש שהקילו, וכן הגרש”ז אוירבך הקיל (צדקה ומשפט פ”ח ס”ט, ארח צדקה שם), והגרח”ק הביא הנידון הזה וכן את דברי המהרש”ם וצדקה ומשפט בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פ”ח סקכ”ד וז”ל, וי”א דקופות צדקה התלויות בבתים משהכניס לתוכן הו”ל כאילו בא ליד גבאי ואסור לשנותו וללוותו, ואחר שהביא בציון ההלכה שם ס”ק קכ”א סיים בזה”ל, ולכן טוב שיתנה כשתולה את הקופה שאין רוצה שהקופה תקנה את המעות, ואם נוהג תמיד להלוות או לפרוט משם אפשר דהו”ל כאילו התנה עכ”ל.

ויעויין בשו”ת משנה הלכות ח”ז סי’ קנ”ז שהביא מהמאמ”ר (אלינגר) סי’ ט”ו ומעוד פוסקים לחלק אם הקופה סגורה או פתוחה, וסיים וז”ל, העולה לדידן דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא”א להוציא המעות מהקופה כה”ג נלפענ”ד דזכו בו כבר העניים ואין להוציא משם אלא באופן שאם יחזיר יוסיף מה שהוא לצדקה דכה”ג סמכי’ דניחא להו לעניים וכמ”ש לעיל והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ”ד דמותר ללוות מהקופה ולהחזיר אח”כ דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי ויש לצרף גם בזה שיטת החמודי דניאל דמקילין כעת כן נלפענ”ד מעיקר דינא.

אמנם היות כי יצאו הדברים מפי הני גאוני עולם המא”מ והבית יצחק לאיסורא וגם נראה לכאורה מהלבושי מרדכי ולכן נלפענ”ד לעולם אם יטול מה שהוא מן הקופה יוסיף מה שהוא עליו וממילא יהיה מותר לכ”ע וכמעשה האשה החכמה אשר בנתה בית שהם לפענ”ד הלכה ברורה לפ”ז כנלפענ”ד.

עכ”ל.

והנה בדר”א שם סקכ”ד כתב [על משבאו ליד גבאי] אסור לשנותו.

או ללותו בין לו ובין לאחר ובין לגבאי ובזמנינו נהגו להקל בכך ואפשר כיון שנהגו כן לב ב”ד מתנה עליהן ובלבד שיהיו בטוחים שכשיצטרכו לעניים יהי’ המעות בידם עכ”ל, וציין שם בצהה”ל (ס”ק קכג) ‘פ”ת שם בשם חמודי דניאל וכן הורה מרן החזו”א זצ”ל’, וא”כ כ”ש שי”ל כן היכא שלא נתנו לגבאי אלא רק ייחד לעני מסוים, וכ”ש אם הייחוד היה בלב ולא בפה, בפרט האידנא שכבר דנו כמה פוסקים שאין נדר בלב למי שמסר המודעא בערב ר”ה, והנה כל הנ”ל היינו לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי כמו שהכריע הגרח”ק שם סקכ”ו בשם הש”ך.

היוצא מדברינו דלפרוט מקוש”צ מעיקר הדין אינו ברור שמותר וטוב להתנות שיוכל ללוות, [ואם לא התנה דנו הפוסקים על קופה נעולה או פתוחה וכן אם מוסיף לקופה וכן אם רגיל ללוות אם חשיב כתנאי עיין לעיל], ולצורך מצוה שרי אפילו אם כבר בא ליד גבאי.

וללוות ממעות שייחד לצדקה ולא הניחן בקופה שרי, אא”כ ייחד בפה לעני אחד [שאז דעת הגרח”ק להחמיר ועה”ש אולי מקיל], או בא ליד גבאי, שבזה אסור, ובזמנינו נהגו להקל דהו”ל כמתנה.

קרא פחות