משה

{בס"ד מוצ"ש פרשת בראשית כ"ח תשרי תשע"ו
לכבוד ידידי יקירי הבה"ח המופלא הרב משה דוד טננבוים נ"י גריס באורייתא תדירא שייף עייל ונפיק שמח ומשמח את הכל.

שלו' רב וכט"ס!
מה ידידות מכתבך אשר קבלתי, זכרתי ימים מקדם, עת לומדי עמך, שקידתך ונעימותך, זכרון לטובה, ויה"ר שתזכה לזיוג הגון בקרוב בעז"ה.

הנה שאלתני כמה שאלות בהלכה, וכבר ידעת שאינני ראוי להורות הוראה בישראל ח"ו, ולא מלאתי כרסי אפי' בחלק קטן מתוך החומר הדרוש לזה, וכל מילתא דצריכא רבה לא תשאלו לא מטרמיסין וכו' כתובות י"ז א', ואמרי' כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה סוטה דף מ', ואני מקוה שלא היתה כונתך לזה, אבל מ"מ הנפרד מחבירו לא יפרד אלא בדבר הלכה ברכות ל"א א', ועל כן אשלח לך את דעתי הקלושה בדברים הללו אשר שאלת, כדי לישא וליתן בד"ת, ותוכל לומר אלי גם דעתך בכ"ז.

}

א) מה ששאלת ראשונה האם בישול האסור לדעת המחבר ומותר לדעת הרמ"א האם הנוהג כדעת המחבר מותר לו לאכול זה בדיעבד כדין ספק מעשה שבת דשרי, או דילמא הנוהג כדעת המחבר מוצא מכלל הרמ"א ולא חשיב שיש דעה אחרת בזה.

והנה דעת הרמ"א ג"כ זוהי דעה המובאת בראשונים, והמחבר גופי' לא אסר אלא משום חשש בישול לדעת הפוסקים האוסרים, אלא שבקיצור השאלה האם מה שהותר מעשה שבת באופן שיש דעה המתירה אם זהו רק באופן שדעה זו נפסקה להלכה או גם דעה שלא נפסקה להלכה.

והנה כתב המ"ב סי' שי"ח סקל"ח באופן שנצטנן הלח דגם להנוהגין כהרמ"א אם נצטנן לגמרי בזה אסור לבשלו שוב דקי"ל יש בישול אחר בישול בלח, וכתב ע"ז בשעה"צ בשם ס' נתיבות השלום ובדיעבד אין לאסור עכ"ל השעה"צ, ובמ"ב מהדו' דרשו הובא שם דברי הנתיבות השלום [סוף ח"ב קיצור הל' שבת נתיב ים ס"ק ע"ג] שיש לצרף הסוברין עירוי מכלי ראשון אינו מבשל ויש לצרף הסוברין שאין בישול אחר בישול בלח שנצטנן [פי' אפי' נצטנן לגמרי], ובאופן ששאלת שהוציא בכף מתוך סיר המרק לתוך קערת מרק שהתקררה חלקית, בודאי שאין לאסור בדיעבד שיש לצרף הדעות הנ"ל, ובאמת גם בצירוף הדעה האחרונה הזו בלבד סגי, עיין מ"ב סי' רנ"ג סקצ"ה ושה"צ שי"ח ק"ח, וכ"ש שכאן שייכי צירוף תרוייהו, וגם דלא נתקרר לגמרי ויש לצרף עוד גם דעת הרמ"א שהיא נהוגה בפועל אצל בני אשכנז, [ובאול"צ ח"ב פ"ל סי' י"א הוסיף ע"ד הנה"ש הנ"ל שיש לצרף גם עוד דעה ע"ש].

וכמדו' שאין צורך להוסיף עוד בזה.

ב) מה ששאלת האם מה שמכסין הכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים, האם מהני לכסות ג"כ בכוס שקופה.

הנה ראשית כל ענין זה של כיסוי המים אחרונים אין לו מקור כ"כ מן הגמ' והשו"ע, ואינו חיוב מצד עיקר הדין, ועיין דינים והנהגות חזו"א פ"א ה"ו, (אכן יש שהקפידו ע"ז, עיין שע"ת סי' ד' סק"ח וארחות רבינו ח"א עמ' פ"ג), ובין כך כתב בשו"ת שה"ל ח"ח סי' קס"ח ס"ק ג וז"ל, להוריד סכינים בבהמ"ז, וכן מים אחרונים מעל השולחן בודאי רק דין לכתחילה הוא ואינו מעכב וז"פ ע"כ.

ועוד יש לידע דדעת רוב הפוסקים שכאשר נטלו לתוך כלי נתבטלה הרוח הרעה מן המים (ביה"ל סי קפ"א ד"ה אלא וע"ש בשעה"צ סקי"ז שכן פשטות דעת רש"י).

אכן לענינינו יש לידע אחר שנהגו להקפיד ע"ז, על מה הקפידו בזה ועל מה לא, דהנה גבי ערוה וצואה קי"ל בברכות כ"ה ב' אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, וכ"פ בר"מ ובשו"ע סי' ע"ה וע"ו, ויש לידע כאן כשקבלו עליהן מנהג זה למה דימוהו האם לערוה או לצואה.

ונראה שדימו זה לצואה ולא לערוה, דבערוה הוא דין מיוחד דתליא בראיה משום הרהור, אבל בכל מידי אחרינא שהוא משום הרחקה והפסק אין שום איסור שלא יהא נראה, וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים (א"א להרב מבוטשאטש סי' ד' ס"ט, נדפס בסוף שו"ע מכון י-ם, כה"ח שם סקל"ג בשם רוח חיים לרבי חיים פאלאג'י סי' ע"ז) שמועיל לבטל מים אחרונים ע"י הטלת רביעית מים אליהם, ובערוה לא אשכחן דין כזה כיון דתליא בראיה, אלא הוא מצד מיאוס מים ששורה עליהן הרוח רעה שמדמינן זה לצואה ומ"ר, אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

וכמדו' שהמנהג ג"כ שאין מקפידין בכוס שקופה שלא לכסות מים אחרונים בכוס שקופה.

ג) מה שהסתפק לגבי מי שהלך לבהכ"ס ויצא קודם ברכת המזון, האם מחויב ליטול ידיו ב"פ, או דסגי בנטילה אחת ועולה לו לנטילה של בית הכסא ולנטילה של מים אחרונים.

הנה זה ברור שלא יתכן חיוב של ב' נטילות, דעד כאן לא דנו האחרונים בכה"ג אלא לגבי מים ראשונים שיש בעיה שאין ידוע איזה ברכה מחויב להקדים קודם, אבל בלאו הכי אין בזה איסור.

וכן מי שנזקק לילך לבית הכסא קודם נטילת ידים של שחרית, א"צ ליטול ידיו ב' פעמים דנטילה א' עולה לו לשניהן, ובפרט לדעת המחבר באופן שלא שפשף שאינו אלא משום היכון.

[ובאופן ששפשף חיוב הנטילה הוא מדינא ע"ש בב"י סי' ה' מ"ש בשם הגמ' ביומא, ובראשונים שהביא ההג"מ והא"ח, ויש הרבה ראשונים המחייבן ברכת ענט"י ביוצא מבית הכסא ושפשף, וגם כשלא שפשף י"א שיש נטילה משום רו"ר, עי' מ"ב סי' ד' סק"מ].

ורק קודם שיצא ממיטתו יטול אם אין נזקק כ"כ לבהכ"ס, כדל שלא ילך ד"א.

וכן מי שהלך לבית הכסא ב"פ עד כאן לא דנו הפוסקים אלא מצד הברכה אם צריך לברך ב"פ אבל כו"ע ל"פ שא"צ ליטול ב"פ, וכן באופן שנטל ידיו מבהכ"ס אפי' שפשף ומיד מתפלל א"צ ב"פ [כך מפורש בראשונים וגם במ"ב], הגם דאם היו ידיו נקיות כגון ע"י קינוח היה מוטל עליו שוב ליטול מ"מ אם כבר נטל במים א"צ שוב.

אכן מה שיש להסתפק כאן, וטוב שאלת, הוא בענין הברכה של אשר יצר, האם מותר לו לברך קודם ברכת המזון, או דהוי הפסק בין המים אחרונים להבהמ"ז.

ונחלקו בזה האחרונים, דדעת האשל אברהם מהדו"ת [לבעל הדעת קדושים מבוטשאטש, מודפס בסוף שו"ע מהדורת מכון י-ם] או"ח סי' קפ"א, לצדד דאי"ז הפסק, ואילו בשו"ת שלמת חיים [שבעיקרו הוא להגרי"ח זוננפלד] כתב בסי' ק"פ דהוי הפסק, ויש ליטול לדבריו ב"פ, א' לברך ברכת אשר יצר וא' לפני בהמ"ז.

ולמעשה יתכן שיש להקל כיון שמחשש סכנה דמלח סדומית בודאי יצא, והנידון כאן בספק דרבנן, ובפרט דדעת התוס' ספ"ח דברכות דנ"ג ובספ"ק דעירובין שאין נוטלין מים אחרונים בזמננו, הובא בשו"ע ס"ס קפ"א [וכך נהגו הרבה באשכנז].

ובפרט שנתברר ג"כ דעת רע"א דס"ל להקל בזה, וז"ל הרע"א בהגהות השו"ע או"ח סי' ז' ס"א, ואם הטיל מים קודם ברהמ"ז צ"ע אם לא יקדים בהמ"ז שהוא דאורייתא.

או דמ"מ תדיר עדיף.

ואפשר דתליא באיבעי דהש"ס בזבחי' תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף.

די"ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב"ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה.

וע' צל"ח ברכות ד"ד ב' ד"ה ריב"ל וברפ"ח ד"ה שהיין גורם.

ובת' נודע ביהודא סי' ל"ט.

וצ"ע לדינא עכ"ל.

והגם שנסתפק איזה מהם קודם מ"מ מבואר לענין הנידון בכאן יש להקל שאין מחוייב ליטול ב"פ.

אכן יתכן דדוקא משום שספק זה לא נפשט יצטרך בפעם הראשונה לכוון לנט"י דבהכ"סגרידא וליטול מים אחרונים ורק בנטילה של אח"כ לכוון למיםם אחרונים ע"מ לצאת מידי ספק, אך ג"ז לא נראה שנפטר עי"ז דחיובא דרמיא עליה מתחילה הוא ליטול מים אחרונים ולברך, ואם אינו נוטל לא נפטר ע"י זה מן החיוב, ורק אם רוצה להמשיך בסעודה שבזה אין כבר חיוב עליו ליטול ולברך מיד, בזה לא נכנס לספק זה, אך לא משמע שתהא בכונת הרע"א שיהא מחויב לצאת מן הספק עי"ז.

{שמחתי מאוד לקבל ממך מכתבך, ותסלח לי אם קצרתי מדי שלא נתכונתי לא לקצר ולא להאריך אלא הכל כפי מה שמסייעין מן השמים.

}

שאלה

{בס"ד
האם היה טעם רגיל לבשר הקדשים (הקרבנות), והאם היה מותר לטבל אותם?
(מאת הרב אהרן)}

תשובה

בס"ד

‏יום חמישי כ"א אב תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א

שלום רב

בודאי היה טעם טוב בקדשים, ותנן בפ"ה דאבות שמעולם לא הסריח בשר הקודש, וכמו"כ מותר לאכול את בשר הקודש עם תבלין או ליפתן וכדלהלן:

כתוב בבמדבר י"ח ח' וז"ל, וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.

ותניא, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין, דאמר קרא לך נתתים למשחה - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [זבחים צ"א א'].

ועוד איתא במסכת חולין דף קלב ע"ב, א"ר חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דאמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל .

וכעי"ז כתב בחידושי הרמב"ן וז"ל, אינן נאכלין אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל.

פי' לאו דוקא אלא לומר שנאכלות על השבע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלין אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות, וכדאמרינן בסמוך אי לקדירה אדמחתך להו ומלח להו וכו', ותנן נמי במוקדשין (זבחים נ"ה א') ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, ותנן נמי במסכת זבחים בפרק כל התדיר (צ' ב') ובכלן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויין ומבושלין ועלה נמי אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, אלמא צלי לאו דוקא אלא מטעמים כאשר אהב וזהו דרך מלכים.

וכן כתב בחידושי הר"ן וז"ל, אין נאכלות אלא צלי לאו דוקא דהא תנן בזבחים בפרק התדיר ובכולן הכהני' רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלים ועלה אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין.

ואמרינן נמי בסמוך אי בטוייא מדיב דאיב דמא אי לקדרה איידי דמחתך להו וכו' אלמא אפילו בקדרה אכיל להו.

אלא הכא הכי קאמר אינן נאכלות אלא להנאה ולתענוג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מטעמים אשר אהב ע"כ.

וכתב בתורה תמימה הערות במדבר פרק יח הערה כד וז"ל, לא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות, כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי מורה על חיוב, וכנגד זה לשון הדרשה הקודמת, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין וכו' מורה על רשות, והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל, ומבואר שכתבו כן כדי לפשר בין שתי הלשונות והדרשות שהבאנו, אבל הן פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי לא משמע כן, אלא מורה על חיוב, והרמב"ם העתיק בשני המקומות כלשונות הגמרא [פ"ט הכ"ה מביכורים לענין מתנות כהונה, ופ"י ה"י מקרבנות לענין קדשים].

ובתו"כ פ' אמור (כ"ב ז') איתא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה, ע"כ, והבאור הוא שמחשיבו כלחם ביתו ויכול להתנהג עם אכילתו כלחם ביתו ויכול לעשותו קמח או סולת, מבואר מזה ג"כ דאופן אכילת קדשים רשות הוא.

ולכן נראה דהלשון אין נאכלות אלא צלי ובחרדל בא רק לאפוקי שלא יאכלם חיים או שאינם מבושלים כל צרכם, אבל אין ה"נ שרשאי לאכלן גם מבושלין ושלוקין, ונקט צלי וחרדל משום דכן היה מנהגם, כאשר עוד היום הנהוג כן במדינות החמות כנודע, ועדיין צ"ע בזה עכ"ל.

בהקשר לענין טעם בקדשים אפשר להביא ג"כ מה שכתוב בשמות רבה פרשת בא פרשה יט וז"ל, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקדוש ברוך הוא קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, וי"א שם היה יהושע שמל אותם שנא' (יהושע ה) ושוב מול את בני ישראל שנית והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד' רוחות העולם ונושבות בג"ע מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר (שיר השירים ד) עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ' יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כאו"א ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה.

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה

יום רביעי ט' סיון תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט"א

שלום רב

כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ז, וז"ל, הכוסס (פי' האוכל) את האורז (פי' כשהוא חי), מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ"ל.

לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז"א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי' ר"ח) שברכתן בפה"א, ושא"צ לטרוח להוציאן יד"ח ע"י שיברך על דבר אחר בפה"א, וכ"כ באול"צ ח"ב פי"ד ס"ק כ"א שברכתן בפה"א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט"ז סקכ"ו).

אכן הגרח"ק (שאלת רב עמ' רפ"ו) כתב בשם חמיו הגריש"א שיש לברך ע"ז בורא מיני מזונות (וכ"כ בפסקי הגרי"ש עמ' צ' ושיעורי ברכות עמ' שצ"ז בשם הגריש"א).

ובחוט שני ברכות עמ' ר"ט כתב וז"ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א"א לברך ע"ז מזונות, וכן א"א לברך ע"ז בפה"א בזמנינו וכנ"ל, דאם אי"ז תבשיל הר"ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע"ז שהכל נהיה בדברו עכ"ל.

ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו"ש הנ"ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ"ק עצמו נראה דלא ברירא לי' שאי"ז מזונות, ומה שכתב ג"כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ"ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג"ז צ"ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל"ע בכ"ז].

אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ"ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד"ח לכו"ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ"ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו"ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל"ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז"ל, ואם בירך על הפת בפה"א דעת הרמ"ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר' אשר בר' חיים בס' הפרדס כת"י שכתב שהריטב"א כ' דלא יצא וכן דעת מורי הרא"ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע"ש, וע"ש שכ' הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע"ש עכ"ל.

ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ"ל, אבל אי"ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה"א לדעת הריטב"א הנ"ל.

והנה כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ח, וז"ל, על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

וכתב בהג"ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור) עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק לג, וז"ל, על פת דוחן וכו', דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל.

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ"ל.

וצל"ע אם כונת המ"ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה"א או רק לכתחילה.

וראה מש"ש בשער הציון ס"ק לו, [על התיבות 'דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ'] וז"ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע"כ.

וא"כ לכאורה המ"ב בשעת הדחק ס"ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע"ז י"ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס"ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ"ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה"א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א"כ אין ראיה מהמ"ב לברך דוקא שהכל.

אח"ז אמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א, דז"ב שרק גבי פת איכא י"א שאין יוצא בפה"א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ"ב הנ"ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ"ל כשא"א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ"מ דמ"מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא"כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד"ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ"ל לומר שיברך שהכל].

והגרנ"ק כתב עוד שם על דברי המ"ב הללו בסקל"ג וז"ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב 'פת' גם לזה.

וראיתי שכתב בס' וזאת הברכה בירורים סי' י"ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה"א, וכ"כ בס' שערי הברכה עמ' תרס"ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.

ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה"א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות.

וז"ל חוט שני שם עמ' ר"ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין.

ואף פופקורן שעשוי ע"י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע"כ ברכתו בופה"א עכ"ל.

אכן על 'פריכיות דגנים' אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.

לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה"א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א"ע ע"י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ"ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.

בהצלחה

שאלה

לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א

א.

האם מותר לחתוך את חוטי הציצית על ידי סכין ברזל או מספריים?

ב.

האם מותר להישען על ספר קודש או להניח יד וכדו'?

תודה רבה מאוד (ואגב, הפסקתי לקבל את קונטרס התשובות של עם סגולה אשמח להצטרף שוב, ישר כוח!!!)

***

תשובה

שלום רב

א.

כתב המ"ב סי' י"א סקי"א, ויש לחתכם בשיניו ולא בסכין.

וכ"כ בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן יא סעיף כד, טוב ליזהר שלא לחתוך הציצית בסכין על דרך שנאמר לא תניף עליהם ברזל וגו' אלא ינשכם בשיניו, וכעי"ז כתב בבן איש חי שנה א' פ' לך לך סעי' ד'.

אכן יעוי' בשיירי כנסת הגדולה (הגהות טור אורח חיים סימן יא) שכתב וז"ל, לא יחתכם בסכין שנאמר לא תניף עליהם ברזל, ויפסוק אותם בשיניים שהם ל"ב ויעסקו בחוטין שהם ל"ב, מצאתי בשם ר' דוד בר מנחם.

מטה משה דיני ציצית סימן י"ג.

ומה שכתב שלא יחתכם בסכין אין העולם נזהרין מזה, ומכל מקום ראיתי בני עליה נזהרין בזה.

ב.

כתב המשנה ברורה סימן קנד ס"ק לא, אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה שעושה.

ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א] וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו עכ"ל.

להושיט היד על הספר דרך לימוד שמעתי ממו"ר הגרמ"מ קארפ שמותר.

***

שאלה

בס"ד

לכבוד הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט"א שלום וברכה וכט"ס!

אחדשכתה"ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

בגמרא מסכת ברכות יז ע"א כתוב, וז"ל: מרגלא בפומיה דרב [לא כעולם הזה העולם הבא] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר {שמות כד-יא} ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

עכ"ל הגמרא.

ועוד בגמרא מסכת ברכות סד ע"א כתוב, וז"ל: ואמר רבי אבין הלוי כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה שנאמר {שמות יח-יב} ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, עכ"ל הגמרא.

שאלתי היא דהנה בגמ' בדף יז ע"א משמע שרק בעולם הבא נהנים מזיו השכינה, ומגמ' בדף סד ע"א משמע שגם בעולם הזה נהנים מזיו השכינה.

ואם תאמר שבגמ' בדף יז ע"א כתוב "נהנים מזיו השכינה", ואילו בגמ' בסד ע"א כתוב "כאילו נהנים מזיו השכינה", שהוא רק "כאילו" עדיין צ"ע מה ההבדל ביניהם.

וצריך ביאור מה הוא זיו השכינה ואיך זה בא לידי הרגש בעולם הזה.

ועוד צריך ביאור דבגמרא בדף ס"ד ע"א כתוב וז"ל הגמ': אמר רבי לוי בר חייא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהילים פד-ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

עכ"ל הגמרא.

ולכאורה פני שכינה הוא יותר גבוה מזיו כי פני שכינה זה העצם ואולי הזיו הוא רק הארה ממנה וא"כ מה המעליותא של הצדיקים בעולם הבא שאצלם הוא רק זיו השכינה ממי שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה שמקבל פני שכינה, וצ"ע.

אשמח מאוד אם כבוד הרב יוכל בבקשה לבאר לי ענין זה.

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח"ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו' רב

הנה בודאי הענין רחב ועמוק ואי אפשר להתיישב בדבר זה על רגל אחת ובלא עיון תחילה, אבל אשתדל לכתוב לו הענין בקצרה על יסוד דברים שלמדתי וקבלתי מרבותי וכדלהלן:

הענין של הנאה מזיו השכינה הוא ענין עולם הבא בלבד, וזוהי ההנאה שעתידה להיות לעתיד לבוא, וזהו התענוג הגדול המדובר בריש ספר מסילת ישרים, ובחיי האדם בעוה"ז אינו שייך שיקתקיים אצלו דבר זה בשלימות, כדכתיב כי לא יראני האדם וחי, וזה בעצם ענין ההנאה מזיו השכינה, אף שגם ראיית פני השכינה וגם הנאה מזיו השכינה הם משלות.

מה שהנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה נחשב כאילו נהנה מזיו השכינה זוהי בחינה מסויימת ואינה ממש ההנאה המקורית, שגם אין האדם בהכרח ירגיש בחינה זו כאשר נתקיימה בו בחינה זו, ובאמת יל"ע בגדר בחינה זו מה הכוונה בדיוק.

הענין של הקבלת פני השכינה הוא ענין שונה, והיא דרגה נפרדת מעיקר עוה"ב שהוא במציאותו הנאה מזיו השכינה, והוא ניתן לכלל הצדיקים, ולפי המשל משמע שזהו כעין כבוד שמעניק למלך כאשר מקבל פני המלך, ואמנם איני יודע למה רומז כל דבר, שכולן המה משלות וכנ"ל, אבל לכאורה עכ"פ הצדיקים שממהרים מתפילה לתורה הם זוכים לעוד דבר שלא כל הצדיקים זכו לו.

בהצלחה רבה

***

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד מעכת"ר הכהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.

הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ"כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ' הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג"כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.

ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ'.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.

על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה"ה מושך.

ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח"ק [תרומות פ"ח מ"ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע"פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ"מ אם לא הי' מושך והמשיכו אח"כ ע"כ.

ודברינו הם כהצד הא' בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ' לו ס"ק פ"ב] ציין שבר"ש סיריליאו מבואר כהצד הא'.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

ת.

דרך הגר"א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו"ע גם כשלדידיה לא ס"ל דברי השו"ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו"ע בד"כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח"כ ג"כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

ת.

היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ"ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.

היה מקום לומר דאמרי' הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי' דמסננת כמו בב"ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.

מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר' חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.

כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.

ומ"מ עיקר המשמעות דר"ל מי שאינו עוסק כלל בגמ"ח ועי"ש במהר"ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

ת.

לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב"ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר"מ גופי' כמבואר בגמ' פ"ב דחגיגה.

א"נ י"ל דמ"מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר"מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא"כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר"מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא"כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס' ע"ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע"ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר"א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי' דע"ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא"כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר"מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי' חגיגה שם [טו ע"ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.

יל"ע.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

ת.

הארכנו בזה בא' החלקים הקודמים של שו"ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

ת.

נפק"מ לסוגי' דקידושין פ"ק עי"ש.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.

לחומרא.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

ת.

העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב"ה ח"ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.

ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.

קבלנו שא"א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ"מ גם ע"ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה"ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי' תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב"ר פרשת?

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.

באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ"מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו' אם הוא ג"כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א' משו"ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' (סוף סימן רסג), ושו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו"ת בנין אב חלק ב' (סימן יז), ומ"ש ע"ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו' ר"ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו' זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

א.

הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

ב.

יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי' במשנה בזבחים.

מ"מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע"ד ס' החינוך מצוה קי"ד, שכתב וז"ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע"כ.

וקשה דהא קי"ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל"ז א').

תשובה יעויין ברמב"ם שפסק בפ"ב מהל' שגגות ה"ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו"ל למשיילה, כדעת ר' יוחנן פסחים ע"ב ב', וכתב הכ"מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה"ל לשיולה עכ"ל.

א"כ ה"נ גבי ב"ד שטעו אפשר דמדהו"ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ"ב דשבועות י"ח א' על ת"ח ע"ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו"כ מה דקי"ל בגמ' ור"מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ"מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ"פ בתינוק אחר, משא"כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ"ש בברכות נ"ה א', אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ"ל.

והקשה כ"ת, דכיון שהיה בצלאל בן י"ג כמ"ש בסנהדרין ס"ט ב', א"כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא"כ באדם מבוגר שמא א"צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ"מ נער בן י"ג שהי"ל רוה"ק ונתמנה מפי הקב"ה ומ"ר ע"ה עדיף מאדם בן מ' שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז"ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה' בשם בצלאל וכו' אמר לו הב"ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו', והלשון תמוה, מ"ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ' ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע"ז, והר"ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה', אלא דכ"ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד"ת

ג) מה שהקשה הגר"ד פאלק ע"ד הספורנו ס"פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד"ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע"כ התרגום חולק ע"ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי"ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ"ד דפליג ע"ז בגמ' בסוטה שם.