משה רבינו

בגמ’ סוטה יד ע”א משמע לפי פשט הגמ’ שעד היום לא נעקר משה מקברו, וכן אי’ ברז”ל שמשה לא נכנס לארץ גם במותו (עד לעתיד) ועוד אי’ ברז”ל שנשאר שם להיות עם מתי מדבר, וגם במדרש איכה דאי’ שהלך משה על קברי אבות משמע בפשוטו שהוא לא היה קבור שם.

אבל ברוקח עה”ת וילך רסד אי’ שמשה הלך אחר שנקבר למערת המכפלה דרך מחילה.

ועי’ עוד מקדש מלך חוקת צג ע”א בשם ספרי שמשה הלך במחילה למערת המכפלה.

ולשון הספרי (פ’ וזאת הברכה) וימת שם משה מנין אתה אומר מחילה היתה יוצאה מקבורתו של משה לקברותן של אבות נאמר כן וימת שם משה ונאמר להלן שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ע”כ.

ובאמת כן אי’ במדרש איכה שמשה הלך על קברי אבות בשעת החורבן, אבל ברוקח שם קאמר דמשום הכי לא ידע איש את קבורתו, ומשמע שמיד אחר קבורתו הלך לשם, ומשמע שגם בגופו ממש הלך לשם, וראה עוד ברמ”ד וואלי פרשת וזאת הברכה, וקאמר שהלך במחילה ולא שעמד על קברי אבות כדמשמע במדרש איכה שלא נכנס לשם.

ודעה שלישית מצינו בחיד”א (הובא בתורת החיד”א פרשת חיי שרה), שרק אחר זמן רב הלך למערת המכפלה (וע”ע בתורת החיד”א פרשת וזאת הברכה וצלע”ש, ועיקרי הדברים כאן מיוסדים ע”פ ספר לקט אליהו ולא בדקתי המקורות בפנים).

ואולי יש ליישב דכיון שהוצרך משה לשוב לארץ על ידי צער מחילות קרי לזה שלא נכנס במותו, דהצדיקים התפללו שלא יצטרכו לבוא לצער מחילות (עי’ שלהי כתובות ושלהי ירושלמי דכלאים ופסיקתא רבתי פ”א).

משה רבינו היה חכם באופן שאין נתפס בשכלנו כלל (עי’ ר”ה כא ע”ב ביקש קהלת להיות כמשה יצתה ב”ק ואמרו לו ולא קם נביא עוד כמשה), ואין הכונה שהיה לו צער מלימוד זה או שלא הבין, ובודאי שאינו כמו במושגים שלנו שיש דברים שלא מובנים, אלא הכונה שבאופן שמראה דמות צורה הוא להבנה בקל יותר, ולכן כל דבר שהוא צורת דבר הראה הקב”ה למשה, דבגמ’ במנחות יש ג’ דברים, ובירושלמי פ”ק דשקלים ובמדרשים נזכר על עוד כמה דברים כגון מטבע של אש של מחצה”ש, וכל אלו הם צורת דבר, ובמנורה צריך שיהי כתפוחים הברותיים וכו’ כמ”ש במנחות, ואפשר דעיקר הענין הוא כדי ללמד לדידן שבלימוד דבר של צורה טוב מראה עינים לראות הצורה, וכדאמרי’ בפ”ק דסנהדרין דף ה’ גדלתי אצל רועי בקר וכו’, וגם בזה ילמוד כל אדם ק”ו ממשה, וכדאמרי’ במדה”ג גבי כבד פה וכבד לשון דילמוד כל אדם ק”ו ממשה שאמר כי כבד פה וכבד לשון וגו’ כ”ש שלא ימהר שאר אדם לדבר, וכה”ג אמרי’ בריש תו”כ שנתן הקב”ה רווח למ”ר בין פרשה לפרשה אפשר דעיקר הענין בזה הוא כדי ללמדנו שכשמלמד אדם לתלמידו יתן לו רווח וכ’ הפוסקים דלכך הוא הרווח שבין פרשיות פתוחה וסתומה ללמד על הפסק זה.

ובספרי זוטא ר”פ בהעלותך אי’ דד’ פעמים הראה הקב”ה למשה המנורה ונזכר שם על א’ מהפעמים ששכח ואפשר דגזירת מלך הוא שהיה משכח כדי ללמד דבר זה וכעין מה דאמרו כל מ’ יום היה מ”ר למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה וכו’, וזה גם ללמדנו שכל אחד יכול שתינתן לו התורה במתנה אם יזכה דכתר תורה כל הרוצה ליטול יבוא ויטול (עי’ יומא עב ע”ב).