בחולי קצת אין להקל אלא רק בשתיית כוס חמישי כפי פרטי הדינים שנתבארו בפוסקים, ולגבי חולה שיש בו סכנה הכל מותר כשאי אפשר בהיתר, ולגבי חולה שנפל למשכב שאין לו סכנה דעת כמה פוסקים להתיר ואפשר לסמוך ...קרא עוד

בחולי קצת אין להקל אלא רק בשתיית כוס חמישי כפי פרטי הדינים שנתבארו בפוסקים, ולגבי חולה שיש בו סכנה הכל מותר כשאי אפשר בהיתר, ולגבי חולה שנפל למשכב שאין לו סכנה דעת כמה פוסקים להתיר ואפשר לסמוך על זה, כשאי אפשר בהיתר, ואם אפשר יש לעשות התנאי המובא באבני נזר המתיר לאכול האפיקומן סמוך לחצות ולאחר מכן כשמסיים סעודתו לאכול שוב בתוספת תנאי שמתכוון למה שנפסק להלכה (דהיינו אם הלכה לאכול האפיקומן קודם חצות מותר לאכול סעודתו לאחר חצות ואם הלכה לאכול גם אחר חצות האפיקומן הראשון אינו אפיקומן ולא נאסר עדיין באכילה), ובמקרה שהחולה הוצרך לאכול לאחר האפיקומן ואכל אם עומד לפני בהמ”ז ויכול לאכול עוד אפיקומן יאכל שוב.

מקורות: היה אולי מקום להתיר שכן שבשאר זמנים האסורים באכילה מדרבנן הותר לחולה שצריך לאכול דוקא אז כגון קודם קידוש וקודם תפילה ובתעניות של דבריהם, וקודם קידוש הרי דינו חמור מאכילה אחר אפיקומן, שהרי קודם קידוש אפי’ מים אסור לשתות ואחר האפיקומן אפי’ משקין מותר לשתות כל שיש לשער שאין מבטלין טעם אפיקומן כמ”ש במשנ”ב ריש סי’ תפא, וכן איסורי אכילה דמראית העין מצינו שהותרו לצורך רפואה, וכמו שהותרו חלק מאיסורי דרבנן בשבת לצורך חולה שאין בו סכנה, כמו איסורי הנאה דרבנן ברמ”א יו”ד סי’ קנה ס”ג, וכן מצינו הרבה מנהגי אכילה שהותרו לצורך חולי כגון קטניות בפסח ואכילת צלי בלילי פסחים ובשר בבין המצרים.

ויש באבנ”ז סי’ שפה ס”ה שהזכיר תנאי באכילת אפיקומן כדי להתיר לכל אחד לאכול אחר אפיקומן לאחר חצות קודם אפיקומן שני עי”ש, אבל חולה היה מקום לומר שלא יצטרך לחזר אחר תנאי זה אם נשווה היתר האכילה כאן לתענית יהיה זה היתר גמור אצלו, אבל באמת אין להביא ראיה מתענית דשם החיוב להתענות משום דקבלוהו עלייהו [כמ”ש הטור או”ח סי’ תקמט בשם הרמב”ן] ובחולה לא קבלו מעיקרא דאף אסור לו להתענות כמש”כ המשנ”ב סי’ תקנ סק”ג, אבל למעשה כן טוב לעשות התנאי הזה (אם יועיל לו לחליו) כמו שיתבאר להלן.

ומ”מ חולה שאכל לאחר האפיקומן, בין אם הוא חולה שאין בו סכנה ובין אם הוא חולה שיש בו סכנה גם אם נימא שהותר לו לאכול מ”מ יש לומר שיצטרך שוב לאכול אפיקומן שוב אם אינו מפריע לחליו, דלענין דברים שאין מפריעים לחליו הרי הוא כבריא, ובבריא הכרעת המשנ”ב סי’ תעח ע”פ הא”ר (סי’ תעז סק”ג) בשם האבודרהם שאם אכל לאחר האפיקומן יאכל האפיקומן שוב, ולא חילק המשנ”ב בין שוגג למזיד ובין א'ו'נ'ס לרצון.

ובשם הגר”ח מבריסק הובא דשם האפיקומן הוא המצה שאוכל באחרונה ולכן מי שאכל לאחר האפיקומן חיובו חל מחדש על האפיקומן, ויעוי’ גם בשו”ע הגר”ז סי’ תעח ס”א שהתיר לאכול מצה שמורה לאחר האפיקומן וטעמו ע”ד הנ”ל שזה מה שאוכל באחרונה הוא האפיקומן (או עכ”פ המשך האפיקומן), וראיתי שיש מן האחרונים [יעוי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם] שצידד עוד דאפשר שאחר שאכל האפיקומן יוכל לחזור מכוונתו שהי’ לשם אפיקומן ולאכול מה שירצה ואחר כך לאכול שוב אפיקומן, ודין זה של חזרה מן הכוונה למצוה לא מצינו במצוות, אלא אפשר שהוא דין מיוחד באפיקומן שסוף סוף נמדד לפי מה שאכל באחרונה, שוב נראה דאותה שיטה תסבור שהוא דין בתוך כדי דיבור ויועיל גםלשאר המצוות.

ואולם הא”ר נקט דבריו בתורת ודאי רק באופן שעדיין לא בירך בהמ”ז וכן הפמ”ג, וכן הוסיף הא”ר דאם יש חשש איסור באכילה נוספת אינו אוכל שוב האפיקומן, וצע”ק בהגדרת סברא זו של הגרח”ס לפ”ז ואם סברא זו נאמרה בתורת ודאי או בתורת ספק.

ובגוף דברי הגר”ז הנ”ל יש לציין דהמשנ”ב סי’ תעב סקכ”ב כ’ דאסור לאכול ב’ פעמים אפיקומן, ועי’ באג”מ או”ח ח”ג סי’ סז שביאר דבריו דהיינו דוקא לאחר ברכהמ”ז ולמד כן מדברי המשנ”ב סי’ תעז סק”ד דמשמע מדבריו שבאכל אפיקומן בלא הסיבה טוב לאכול שוב בהסיבה, ודברי האג”מ א”ש עם דברי הא”ר בפנים שחילק בין קודם בהמ”ז לאחר בהמ”ז והזכיר גם בדבריו שבמקום חשש איסור אין לאכול שוב אפיקומן, ומשמע שם שאחר בהמ”ז יש בזה חשש איסור, והא”ר הוא מקור דין המשנ”ב שיש לאכול האפיקומן שוב אם אכל אחר כך, וכן בפמ”ג ובשלחן גבוה חלקו בין קודם בהמ”ז לאחר בהמ”ז, ודלא כהמנח”י ח”ט סי’ מו מז שכ’ ליישב דברי המשנ”ב באופן אחר.

ולפי מה שנתבאר בכל זה דמי שאוכל אחר האפיקומן אינו עובר איסור אכילה בלבד אלא יש בזה בעיה של ביטול מצוות האפיקומן לפי מה שהובא בשם הגר”ח לבאר דברי הפוסקים, וממילא אי אפשר לדמות דין זה לשאר זמנים האסורים באכילה שלא נאמרו על חולה, ולכן טוב לעשות התנאי הנ”ל של האבנ”ז.

מצד שני לאסור לאכול לגמרי מחמת סברא זו [של ביטול האפיקומן על ידי האכילה] לא כ”כ פשוט לומר כן שהרי סו”ס אנו אוסרים על החולה לאכול וזה לא מצינו שיטילו על החולה איסור אכילה בדבר שהוא כשר.

ואולם כתב ההגמ”י בשם רב עמרם גאון שהזכיר הלשון שחולה או זקן יכול לשתות כוס חמישית, (וכע”ז בסמ”ג ע’ מא ע”פ פיוט הריט”ע דלהלן וכן במרדכי שהוא מקור הרמ”א בדרכי משה) ועיקר דין זה נזכר ברמ”א סי’ תפא שאיסטניס או תאב הרבה יכול למזוג כוס חמישית ולומר עליו הלל הגדול והותר לו רק באופן זה, ועי”ש בנו”כ פרטי הדינים בזה, עכ”פ ממה שנקט בסדר רב עמרם הלשון של חולה ששותה כוס חמישית משמע שלא הותר לו לשתות אחר הכוסות כוס אחרת, ואולי יש מקום לחלק ולומר דרב עמרם מיירי רק בחולה קצת אבל לא בחולה לגמרי, שבזה הותר לו גם יותר מכוס חמישית, ולהכי הרמ”א לא הזכיר חולה, או דרב עמרם מיירי בחולה דסגי ליה כוס חמישית, וזה דוחק דלשון הפוסקים מיירי להדיא שהותר רק באופן זה של כוס חמישית ורב עמרם ג”כ מכוון לענין זה.

ואולם יש לציין לדברי התוס’ פסחים קיז ע”ב בשם פיוט ה”ר יוסף טוב עלם לשבת הגדול שלמדו בדבריו שגם חולה הותר לו רק לשתות מים או כוס חמישי, ודוחק לומר דחולה מותר לו גם יותר מזה, (ויש כמה פירושים בדברי הר”י טוב עלם לענין דבריו על איסטניס, אבל מה שנזכר בדבריו בפשיטות שהזכיר בדבריו היתר לחולה לשתות מים), ואולם התוס’ חלקו על דברי ה”ר יוסף טוב עלם ונקטו דגם מי שאינו חולה מותר לשתות מים, אבל בעיקר דינו של הריט”ע שלא התיר בחולה אכילה לגמרי בזה לא כתבו לחלוק עליו ויל”ע.

ומבואר מכל זה שגם לחולה לא התירו אלא באופנים מסויימים, עכ”פ כשהחולה יכול להסתדר בלא האכילה, ומאידך יכול לעשות התנאי ע”פ האבנ”ז, (אבל להקל לגמרי באכילה אחר אפיקומן אחר חצות אינו כדאי אחר שאפשר להשלים המצה בדיעבד להמשנ”ב בלא ברכה ולהאו”ש בברכה).

אבל באופן שהחולה הוא חולה שנפל למשכב הנה להשי’ שסוברין בסי’ שכח סי”ז שמותר לעשות לצרכו מלאכה דרבנן הנה יהיה מותר לו גם לאכול לאחר אפיקומן, ואי אפשר להביא ראי’ מדברי הראשונים כנגד זה דיש לומר דהם לא מיירי בחולה שנפל למשכב, וגם להסוברים בסי’ שכח להתיר רק בדבר שאין לו סמך מן התורה לכאורה בזה חשיב שאין לו סמך מן התורה איסור האכילה אחר אפיקומן, ועי”ש במשנ”ב סעי’ לז סעי’ קטן קכא, וצל”ע לדינא.

ואמנם הרמ”א ביו”ד הנ”ל (סי’ קנה ס”ג) כ’ דאיסורי אכילה דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה, אבל בניד”ד יש לחלק כיון שאינו איסור מצד המאכל, ויל”ע.

ובישועות יעקב ס”ס שט נקט דבאיסור מוקצה שאינו איסור בעצם אלא מחמת יומא אין איסור בחולה שאין בו סכנה, וכן כתב בתהלה לדוד סי’ שכח סקכ”ה, וכן נראה דעת החזו”א או”ח סי’ מד סק”ה, ולכאורה זו גם מסקנת הרעק”א בשו”ת סי’ ה’ לפי מה שהובא בפת”ש על הרמ”א שם, ועי’ שו”ת פרי יצחק ח”א סי’ יד ד”ה אכן.

ואע”פ שכתב החי”א כלל סט דאיסורי אכילה אפי’ דרבנן לא הותרו לצורך חולה שאין בו סכנה מלבד בישולי גויים בין בחול בין בשבת ואפי’ איסור מוקצה, וכן משמע בבדק הבית להרא”ה בית ג’ שער ז, מ”מ בניד”ד אפשר דאינו איסור אכילה ממש, והרא”ה שם ג”כ בלשונו לא מיירי אלא על חפצא דאיסורא שלא הותר לחולה, (וגם לפי מה שמתחילה נסתפק הרעק”א שם ג”כ שדן מהיתר דגונח לינוק בשבת ג”כ התיר בזה אכילה דאיסור לצורך חולה ורק מטעם מוקצה דן שם אם הותר ג”כ אבל משם אין ראיה לומר שכשהאיסור בפעולת האכילה עצמה יהיה מותר, דשם גבי גונח האיסור אינו בפעולת האכילה והבליעה עצמה), ויל”ע בזה.

ולמעשה מאחר ובפשטות הדבר מותר לפי כמה פוסקים והוא מקום צער וחולי לכך יש להקל בזה במקום שאי אפשר בהיתר (ולגבי אופן שאפשר בהיתר עי’ ברמ”א שם שיש להחמיר בכל איסור דרבנן, ודלא כפי מה שהובא שם בשם הערך לחם לענין אכילה ושתי’ של גוף האיסור, ולכן יש לעשות התנאי של האבנ”ז כשאפשר).

קרא פחות

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה.כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב ...קרא עוד

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה.

כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב מחדש בהפרשת חלה מספק (בכפוף לפרטי דינים), ואף שני מאפים יכולים להצטרף ולהתחייב בכפוף לפרטי הדינים.

השיעורים הם כדלהלן:

בספר מידות ושיעורי תורה כתב ששיטת הגר"ח נאה היא 1,666 ק"ג קמח (ויש כמה שיעורים קרובים לזה, במדריך הכשרות של בד"ץ העדה"ח כ' 1,680, והגרי"מ שטרן כ' 1,660, ובהגדש"פ "מיר" כ' 1,670), אבל יש להחמיר להפריש בלא ברכה כבר משיעור של למעלה מ1,200 ק"ג, ולשיטת החזו"א החיוב בברכה הוא 2,250 ק"ג.

יש שנהגו להפריש בברכה רק באזור שנים וחצי קילו (בשם הבא"ח הובא 2,490 ויש שמועה בדעת החזו"א שהיום זה בערך 2,500, ועי' בספר הבית בכשרותו להגרי"א דינר מה שהביא התייחסות הגרח"ק והגרנ"ק לשמועה זו).

יש לשים לב שמכיון ויש הרבה שיעורים בזה (וחלק גם לא הבאתי כאן) רצוי לעשות שאלת חכם איזה שיעורים יש להחשיב מעיקר הדין, כי אחרת יכול לגרום להרבה מאוד ספקות (למשל שהיה השיעור קטן והפריש חלה, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו והפריש שוב, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו, וכן הלאה).

כהשלמת הדברים אפשר לציין כי למרות שהשיעור במקורו נאמר בשיעור נפח במשנה ובגמ', אבל היום מקובל למדוד זאת לפי משקל לאחר מדידות שנעשו בהזדמנויות שונות על ידי אישים שונים שבאו למדוד את המשקל בהשוואה לנפח כדי להקל על מדידת הקמח לפי שיטות המדידה המצויות כיום, וכנ"ל כעין זה המדידות המצויות לגבי מצה של ליל הסדר.

קרא פחות

אדרבה יש בזה ב' תועלות, הא' שבזה עושה הכשר מצוה למצווה המוטלת עליו שהיא מצוה ראשונה שבתרי"ג, ועל ידי שעושה טצדקי ובירורים הוא בודאי הכשר מצוה, והב' שבזה צריך שימת לב להיזהר יותר בענין קדושה כמ"ש בספר חסידים.וגם יש בזה ...קרא עוד

אדרבה יש בזה ב' תועלות, הא' שבזה עושה הכשר מצוה למצווה המוטלת עליו שהיא מצוה ראשונה שבתרי"ג, ועל ידי שעושה טצדקי ובירורים הוא בודאי הכשר מצוה, והב' שבזה צריך שימת לב להיזהר יותר בענין קדושה כמ"ש בספר חסידים.

וגם יש בזה תועלת נוספת שבימים שאחר הביוץ יש להיזהר טובא שלא יתקלקל וכו' וענין זה כבר הובא בפוסקים והזהירות בזה נצרכת לגודל הענין.

קרא פחות

מכתב למרן שליט"א (ח"ב ב)  {מוצש"ק מטו"מ ע"ג לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה"ג שליט"א. אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי. } א) בתוספתא כלאים פ"ה ה"ד ובירוש' פ"ח ה"ב איסי בן יהודה אומ' אסור לרכב על הפרדה ...קרא עוד

מכתב למרן שליט"א (ח"ב ב)

 {מוצש"ק מטו"מ ע"ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה"ג שליט"א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ"ה ה"ד ובירוש' פ"ח ה"ב איסי בן יהודה אומ' אסור לרכב על הפרדה מק"ו, נתקשיתי מסו"ס ישעי' ס"ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב"ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט"א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ"ש בירו' כלאים פ"ח ה"ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור"ל דכך י"ל עפמ"ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב"ק נ"א א' כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ"פ בש"ע חו"מ תכ"ז ד' היתה רה"ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש"ל ספ"ק ט"ו ב' שלא יגדל אדם כלב רע וכו' ובהר"מ פי"א מהל' רוצח ה"ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י' טפחים, וא"כ ברה"ר גבוה ת"ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט"א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש"י פסחים ס"ג סע"ב והר"ח (ישועות מלכו פ"א מק"פ) והיראים (הוב"ד בלקו"ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ' פ"ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו"ל לאו שאין בו מעשה כמש"ש התוס', ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ"א ב' והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב"ע וכ"מ שהק' התורי"ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר"מ בסה"מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט"א: התורה ריבתה.

}

ד) בב"י או"ח סי' תקנ"א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט"ב עצמו מן הדין וכ"ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו' עכ"ל.

ויל"ע דהרי לדעת התוס' ביבמות מ"ג א' דאסור מו"מ קודם ט"ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א"כ מבואר דיתכן שמו"מ חמיר ממלאכה, והב"י הרי מיירי לכו"ע, ואולי מניעת מו"מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט"א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ"ל דמפרש שמניעת מו"מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש"י ב"ק צ' א' 'צרם' - משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ"ל, נתקשיתי דלקמן צ"ה א' איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא"ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט"א: בא ע"י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב' הפירושים ברש"י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ"ח ה"ג (דף מ"ג א') איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר"מ (פי"ב מהל' רוצח ושמיה"נ ה"ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ"א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל"ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ"ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט"א אם רו"ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט"א: מצוה אין מזיקה.

}

קרא פחות

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...קרא עוד

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח"ק שליט"א מ"ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה' אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי"ט שחל בשבת ע"י ע"ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי"ט שחל בשבת ע"י עירוב תבשילין (שו"ע או"ח סי' תקכ"ז סי"ט ומ"ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי"ט (עיין שש"כ פכ"ח הערה קצ"ט, בשם הגרשז"א, ושם פמ"ד הערה ל"ו, וע"ע במ"ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ' וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר"ד הופשטטר בביאור דברי הגמ' פסחים דף קח ע"ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ"ד אין כאן קושי' בביאור דברי הגמ', דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי"ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו'.

וברשב"ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ"ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר"י [אם לא דס"ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר' בנימין הופנר לפרש"י בספ"ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א"כ מ"ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה"ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש"י בטעם ד' כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג"ר יעקב יצחק זילברשטין מ"ט בפסחים צ"ט ב' פרש"י דד' כוסות הם כנגד ד' לשונות של גאולה, ואילו שם ק"ח א' פי' שהם כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו'.

הנה הגר"ח מולאז'ין הביא שא"א להקשות מסתירות ברש"י שכך דרכו כשהיו ב' פירושים הזכיר בכל מקום פי' אחד.

ובפרט דכאן הם ב' דעות ברז"ל, עי' ירושלמי פ"י דפסחים וב"ר פר' פ"ח אות ה', ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג"א נזדמנה לו לרש"י או שהי"ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד' כוסות לג' כוסות ע"פ הבבלי חולין צ"ב א' וסוטה ט' א'], אבל מ"מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא"ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז"ל, וגם אם היה מביא רק דעה א' לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב' דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק' ר' משה שרגא שגיא ע"ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו' [בשעת יציא"מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי' תוס' קידושין כ"ט א'], ואולי אתיא כותייהו, ועוי"ל דשמא קודם מ"ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ"ש כעי"ז לדון בזה לעיל ר"פ תזריע.

בביאור מ"ש הביה"ל שלא מצינו ענין אכילת ב' כזתים בגמ'

ז) כתב השו"ע סימן תעה ס"א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז"ל, כזית מכל אחד - עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע עכ"ל.

והקשה הג"ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ"ט רצה המ"ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב' כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב' כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ"ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי"ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית - זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי"ז.

וא"כ ה"ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

קרא פחות

א) מה שהקשה ע"ד הר"מ בהל' תפילה וקרה"ת שכתב ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד, והקשה כ"ת מה ענין דורשין להל' קריה"ת. תשובה יעויין במסכת סופרים פרק יב ה"ו וז"ל, ...קרא עוד

א) מה שהקשה ע"ד הר"מ בהל' תפילה וקרה"ת שכתב ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד, והקשה כ"ת מה ענין דורשין להל' קריה"ת.

תשובה יעויין במסכת סופרים פרק יב ה"ו וז"ל, ואם היה בשבת מתורגמן או דורש, מפטירין בנביא או שלשה פסוקים או חמשה או שבעה, ואינו חושש לעשרים ואחד פסוקים ע"כ.

וע"ע מה שכתבתי בהקדמתי לפסיקתא דרב כהנא לבאר הלכה זו, ומ"מ מה שמבואר בדברים הללו שהיה מנהגם להעמיד דורש בקריה"ת, ואפשר להוסיף דבעצם זהו כל מטרת קריאה"ת ללמד הוראה לישראל, כדמשמע ברש"י במס' מגילה בתרי דוכתי.

ב) מה שהקשה להדעות שבכל מצוות של רשות מברך על, ובחובה מברך לעשות [כמו להדליק, לישב בסוכה], ולהכי מברך על ביעור חמץ כיון שאם אין לו חמץ פטור מלבער (מאירי פסחים ז' ב' בשם גדולי הדורות), א"כ מ"ט בנ"ח מברך להדליק כיון שאם אין בית פטור כמ"ש בתוס' סוכה מ"ו א'.

תשובה יתכן שדעות הללו סוברין דאי"ז פטור אלא א'ו'נ'ס, או דג"ז לא, עיין טעמא דקרא הל' חנוכה ומש"ש בשם הגרי"ש אלישיב, עוד יתכן דס"ל כהדעות בראשונים שמי שאין לו בית צריך לראות הנרות, ואם אין לו נרות שאחר הדליק צריך הוא להדליק (עיין שבט הלוי ח"ח סי' קנ"ט), וממילא אי"ז פטור גמור כבחמץ שאם אין חמץ אין לו כלל חיוב, אלא רק מחיוב ההדלקה נפטר, כשיכול לראות נרות של אחרים, אבל כשא"א לראות חוזר חיוב ההדלקה, וא"כ גם אם יוכל להפטר מחיוב ההדלקה, מ"מ אינו פטור מפרסומי ניסא, הלכך גם כשמדליק אמרינן שההדלקה היא צורת הפרסומי ניסא דרמיא עליה כעת בחיוב שא"א להפטר, דגם אם יוכל להפטר מן ההדלקה שהיא צורת הפרסומי ניסא המוטלת עליו כעת, מ"מ אינו נפטר מן הפרסומי ניסא עצמה לעולם.

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא הוזכרו בסימני הסדר [שהם מיסוד הראשונים] עוד עניני ליל הסדר, כמו ד' כוסות, הסיבה ואכילת חרוסת.

תשובה לא נזכרו דברים הנעשים יחד עם דבר אחר עמהם, וזהו על מנת שלא לכפול דברים, וג"כ מגיד הוא גדר של אומר הגדה על הכוס, אבל מאידך מוציא מצה הם ב' דברים, דכ"א הוא דין נפרד כמבואר בפוסקים.

ד) מה שהקשה כת"ר ע"ד התוס' סוכה ל"ח א' ד"ה מי, שכתבו ומסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה, דהרי קידוש ובהמ"ז אינם מדין זה, והו"ל לתקן רק ב' כוסות א' לקידוש וא' להלל.

תשובה התקנה של ד' כוסות הוא משום ד' לשונות של גאולה כמבואר בירוש' פ"י דפסחים ומאסמכתות דקראי, אלא שלא תיקנו כן קודם שמעיקרא היה טעם לתקן כוס, ואח"ז כבר תיקנו כ"ז.

והתוס' רק רצו לומר דהנשים מחייבי בכוסות מכיון שעיקר הכוסות נתקנו מחמת הנס.

וכן בפסחים דף קיז ע"ב איתא, אמר ליה רב חנן לרבא, שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס, אמר ליה ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה.

קרא פחות

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו לכבוד הג"ר יצחק סורוצקין שליט"א ר"מ דטלז {מה שהקשה כ"ת ע"ד השו"ת בשמים ראש סי' קע"ג, בהא דסיפור יציא"מ דרבנן למ"ד מצה דרבנן בפסחים קט"ז ב', היינו משום דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין ...קרא עוד

אור לל"ג בעומר י"ח אייר תשע"ו

לכבוד הג"ר יצחק סורוצקין שליט"א ר"מ דטלז

{מה שהקשה כ"ת ע"ד השו"ת בשמים ראש סי' קע"ג, בהא דסיפור יציא"מ דרבנן למ"ד מצה דרבנן בפסחים קט"ז ב', היינו משום דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך, וא"ש מ"ט במצות זכירת יציא"מ של שאר ימות השנה חייב לכו"ע גם בזה"ז.

והקשה כת"ר דא"כ לכו"ע כיון דתליא גם במרור יהא פטור, דמרור לכו"ע דרבנן בזה"ז.

}

תשובה

הנה באמת השו"ת בשמים ראש זייפנא הוא, והיום יודעים זאת, ויש כיום הרבה תשובות בכ"י מהרא"ש ומעוד ראשונים ולא נמצאה שום תשובה בכת"י המופיעה שם בספר, והגם שהיו גדולי עולם שהביאו משם אי"ז מכשיר הספר והיה משכיל ואכמ"ל, וכן שמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז דכהיום הספר בודאי מזויף.

מ"מ עיקר קושייתך יש לתרץ, דהדין בזה שבין המצה ובין המרור כ"א הוא חיוב בפ"ע שיכול לחייב, ואי"ז תנאי שצריך שכל התנאים יתקיימו, אלא כ"א הוא סיבת חיוב כמ"ש בפ' ראה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וקאי בין הפסח בין אמצה כדפרש"י ורא"ם שם, דכ"א בפ"ע הוא היכר ליציא"מ ומחייב הסיפור בזה.

קרא פחות

שאלה {בס"ד מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות? ב. האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד? ג. ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?
ב.

האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?
ג.

האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?
לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

}

תשובה

‏יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי ר' אהרן נ"י

שלום וברכה

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?

א.

בגמרא (פסחים ל"ה) ברור שנהגו היתר בדבר, ישנה אמנם דעת רבי יוחנן בן נורי שנזכרה בגמ' דס"ל שחייבין על חימוץ אורז כרת, אך להלכה אין חשש איסור בזה מצד הדין.

אלא שקבלו עליהן בני אשכנז את איסור אכילת קטנית באיסור גמור בתקנה, וראיתי על הגר"מ זמבא הי"ד שהסתפק בפיקוח נפש אם עדיף לאכול מצה עשירה או קטנית, והעלה למעשה [בשואה] שעדיף לאכול מצה עשירה, אף שהמקור לנהוג איסור במצה כבר נזכר בגמ', מ"מ קטנית קבלו עליהן ישראל באיסור גמור, וכמדומה שהסכים עם פסק זה מרן הגראי"ל שטינמן.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?

אמנם ישנם דעות שהאיסור הוא מצד חשש לתערובת חמץ, אכן ישנם דעות רבות בראשונים בהקשר לזה, (ונכתבו על כך מאמרים), וז"ל המשנה ברורה סימן תנג ס"ק ו, וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל.

וכתב עוד בביאור הלכה (שם ד"ה ויש אוסרים), וז"ל, ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים, עכ"ל הביאור הלכה.

אם כן ישנם מן הטעמים שעדיין שייכים בזמנינו, אכן מכל מקום אין אפשרות להתיר זאת בשום אופן, מכיון וקבלו עליהם ישראל תקנה זו כאיסור גמור.

ג.

האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?

בן אשכנז אינו יכול לבטל מנהגו מאחר וכבר קבלו עליהם אבותיו ואל תיטוש תורת אמך, וכמו שכתב הרמ"א סי' תנ"ג ס"א והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, [ברם בן אשכנז הרוצה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בן ספרד זוהי שאלה אחרת ואכמ"ל].

בברכת המשך פסח כשר ושמח

קרא פחות

שאלה {בס"ד מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה? ב. האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה? ג. האם המקפיד לא לאכול ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?
ב.

האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?
ג.

האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?
לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

}

תשובה

‏יום שני י"ז ניסן תשע"ו

שלום וברכה

לידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן.

א.

ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?

א.

בגמרא פסחים מ"א א' מבואר שמותר לאכול שרויה, וישנה דעה שיוצאין בה ג"כ בליל הסדר, וכן מבואר בעוד מקומות בגמ' (ע"ש ל"ט ב') שאין שום איסור בדבר, וכן פסק בשו"ע סי' תס"א ס"ד שיוצאין בה בליל הסדר [בדיעבד או לכתחילה בשעת הדחק, ולאכול שלא לצאת בליל הסדר מותר לכתחילה, ולהטביל מותר לכתחילה לצאת בו, וע"ש עוד פרטי הדינים במ"ב], וכן פסק ג"כ בשו"ע הגר"ז סימן תסא סי"ב, יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה והוא שלא נימוחה ואף על פי שנתמסמסה במים לא יצאתה מכלל לחם כל זמן שלא נימוחה לגמרי וכו' וע"ש ג"כ מה שכתב פרטי הדינים בזה לכתחילה ובדיעבד.

[וכן הובא ג"כ בהלכות פסח שבהגדת באר האמונה עם דברי רבי אלימלך בידרמן].

לא ידוע לי שהיה מי שפסק שיש איסור באכילת שרויה, איסור שרויה הוא מנהג שנהגו להחמיר שלא יבואו לידי תקלה, ואמנם מקובל שהיו צדיקים שהקפידו בזה.

אכן במעשה רב מובא שהגר"א לא הקפיד בזה.

וז"ל שם אות קפז, מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשוים מקמח מצות ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבא במים יחמיץ דאף שלא נאפה כל צרכו עכ"פ לא גרע מקליות שאינו מחמיץ { וראיתי שהעיד בן הגרש"ז אוירבאך על אביו (גליון רוממות 27 לחג הפסח עמ' 6): אבא, מרן הגרש"ז זצוק"ל שאל את הגה"צ רבי דוד בהר"ן זצוק"ל: הנה מתקרב חג הפסח ומה ראוי להחמיר.

וענה לו שתי חומרות: א', לאכול מצת מכונה, ב', לאכול מצה שרויה משום עונג יו"ט עכ"ל.

}.

ב.

האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?

ב.

אין בזה בעיה מצד הדין במצה רגילה, החשש הוא אם יש חלק במצה שאינו אפוי, ברם יש לדעת כי במצה שאינה אפויה כל צרכה בלאו הכי אין המצה עשויה כתקנה, ועל המהדרים להזהר מכל מקום מלכתחילה לא לקנות מצות ממרכזי עשייה שאינם מבינים בעשיית המצה, ויש כאלה גם בזמנינו.

ג.

האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?

ג.

בקובץ דברי שיח לפסח עמ' י"ח נשאל הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל, האם מועיל התרת נדרים לחומרת מצה שרויה.

והשיב 'מועיל', [וידידי הגר"מ הלברשטט א"ל שאמר לו הגר"נ קרליץ שאמנם צריך התרת נדרים על שאר חומרות בפסח, אך לא ע"ז, שאין תוקף לחומרא זו].

קרא פחות

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו } מה שהקשה ע"ד הערל"נ (מכות ח' א') שהביא הירוש' המובא בתוס' סוכה מ"ו א' דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש"י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע"פ שחטיבת העצים ...קרא עוד

{בס"ד אור לט' תשרי תשע"ו }

מה שהקשה ע"ד הערל"נ (מכות ח' א') שהביא הירוש' המובא בתוס' סוכה מ"ו א' דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש"י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע"פ שחטיבת העצים אינו מצוה.

וקשה דהא להירוש' שם מברך גם על עשית לולב.

ובשלמא בסוכה כתיב תעשה לך, אבל בלולב לא כתיב אלא ולקחתם, דמיירי על הנענוע.

תשובה - ז"ל התוס' מסכת סוכה דף מו ע"א, ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה עכ"ל.

והנה בתחילה הייתי אומר דהערל"נ ראה התוס' ולא ראה אז הירוש' לכאורה.

והיה ס"ל להערל"נ דבאמת יש מצוה חיובית בעשיית הסוכה.

ואכן זה טעות לדעת הירוש' דהירוש' כוליה ס"ל דמברכין על הכשר מצוה, יעויין שם באורך.

אולם אח"ז ראיתי לשון הער"ל בפנים, ויש מקום לפרש דבריו באו"א, וז"ל [ערוך לנר מסכת מכות דף ח ע"א]: בד"ה השתא.

אלא עשיית סוכה.

הא דפשיטא לרש"י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג"כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י"ל דהעשיי' שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ"ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש"כ התוס'.

והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י"ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי' ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני' למר עשה סוכה הראוי' לז' ולמר עשה סוכה בחג.

ובהכי א"ש ג"כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג"כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח.

ולפ"ז א"ש, דשאני התם כיון דבפי' כתיבי ציווי השמירה כמש"כ רש"י שם דכתיב ושמרתם את המצות א"כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה.

ע"כ.

כלומר דהערל"נ מודה דאין עשיית הסוכה מצוה ממש אלא הכשר מצוה, אלא שכתב שיש ב' דרגות בהכשר מצוה, דיש הכשר מצוה בכח, כגון שאין לו עצים לסוכה וטורח לבקשן, ואמנם בודאי יקבל שכר ע"ז, אכן יש הכשר מצוה בציווי היינו היכא דהתורה צותה עליו, והנה מפשטות לשון הערל"נ נראה דכל היכא שאין ציווי התורה לא חשיב עיקר הכשר מצוה מהגדר השני דלעיל.

אכן באמת בירושלמי מבואר לא כן.

וז"ל הירושלמי בפ"ט דברכות: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.

נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.

משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.

ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.

לאחר לעשות מזוזה לשמו.

כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו' לאחר וכו'.

כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.

העושה ציצית לעצמו אומר וכו' לאחר וכו' נתעטף וכו'.

התורם והמעשר אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר.

לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.

ויש לידע עוד דמדבריו בסוכה חזינן שראה הירוש' [עכ"פ אז], וז"ל בערוך לנר מסכת סוכה דף מו ע"א:

בתוס' ד"ה העושה סוכה.

דוקא נקט לעצמו.

מה שכתבו כן על סוכה ולא על לולב דקדים י"ל דהם גרסו סוכה קודם לולב וכן הוא בתוספתא דברכות (פ"ז) וגם בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) שהביאו כתוב סוכה קודם לולב.

ע"כ.

ובהמשך שם מיירי גם לגבי מזוזה עכ"ל.

ויש מקום לבאר בכונת האי גאון ז"ל בדוחק, דילפי' מסוכה לשא מצות לכלול בזה כל מה שהוא ההכשר ממש, ולהכי גם בשאר מצות כל מה שהוא ההכשר ממש חשיב מצות הכשר מצוה, או למימר איפכא דעיקר הסברא שהכל כלול בעיקר מצות ההכשר, [ואפשר דילפי' לה מלכם למעוטי גזול או שאול, מכלל דבעינן סוכה] אלא דבסוכה מיעט הכתוב כל מה שאינן בנין הסוכה בפועל.

א"נ רק בסוכה איצטריך קרא ללמד על העשיה שדינה כמצות הכשר מצוה, כיון דדירה היא ואין אדם דר בלא דירה והו"ל כעושה בית לעצמו לגבי שנחשיב העשייה כהכשר מצוה, משא"כ מזוזה או לולב שכל קנייתן רק לשם המצוה לא אצטריך קרא.

ומצאתי לי קצת חבר בסברא זו, בשיירי קרבן לירוש' סוכה פרק א, וז"ל: נ"ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש' אותה דאל"כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש' והרי הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא, היינו דיש להזכיר לשון זה בסוכה דלא נימא שעושה שלא לשם מצוה.

והנה התי' הנ"ל באמת הם דחקים, אבל העיקר מכ"ז בודאי דהירוש' ס"ל דבכל הכשר מצוה מברכין, וגם הערל"נ לא מיירי שתהא עשיית המצוה אלא כהכשר מצוה.

קרא פחות