מצה

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

ברצוני לשאול בעניין לחמניה ללחם משנה בשב”ק ויו”ט לאדם המוגבל באכילתו מטעמי בריאות,

ואשר חייב לאכול כמות קטנה של לחם בריאותי כגון 2 פרוסות קטנות ואין לו אפשרות לבצוע על לחמניה מתוך לחם משנה ובכך יכול להפסיד את הלחמניה (דאורייתא – בל תשחית) לעומת בציעת הלחמניה (דרבנן – לחם משנה).

א.

האם חייב לבצוע על 2 הלחמניות המשמשות כלחם משנה?

ב.

מה הוא השיעור המזערי שצריך ללחמניה עבור לחם משנה?

ג.

האם בשעת הדחק יכולות 2 הפרוסות כשהן שלמות להיות כלחם משנה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,

תשובה

עש”ק במדבר ע”ו

לכבוד הרב .

.

.

נ”י

שלום רב!

א.

הנה אם יש אפשרות מלכתחילה לאפות את הלחם הזה מהסוג שהוא יכול לאכול עבורו לפי הכמות שצריך, דהיינו לאפות כל חלה בגודל שהוא אוכל – הר”ז משובח, שכך מועיל שהוא בוצע על שתי ככרות, ומאידך גיסא גם כן אינו צריך להשליך לאשפה את השאריות, וה”ה אם יקח לחם אחד בגודל שצריך, ואת הלחם השני יוכל לקחת אפילו בגודל יותר מאכילתו ולא יבצע אותו אלא יתן אותו לאחר או לשכנו לאכול [ויוכל לקבוע עם השכן כדבר קבוע, ואפשר מראש לקחת את החלה של השכן להשלים לחם משנה, ורק שלא יקפיד השכן שלא יבצעו, שאז יש בעיה בלחם גם אם לא יבצעו, מכיון שאין חלה זו ראויה לנו לאכילה – ראה שש”כ פנ”ה ס”ק מ”ג בשם הגרשז”א].

כמו”כ יכול בשביל הככר השניה לצרף מצה ללחם משנה, ולשמור אותה לימים רבים, והיא יכולה להשמר אף לשנה.

וגם אם בכל אופן בלחם שהוא משתמש הוא משתמש בלחם חצוי, בכל אופן עדיף שלפחות בלחם השני שאינו בוצע ישתמש בלחם שלם.

אכן להשתמש עם ב’ לחמים שלמות באופן שאינו בוצע אחד מהם אלא רק בוצע את הפרוסה, אמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א שא”א לעשות כך, שאם מברך על ב’ ככרות הרי הוא מחויב לבצוע אותן ואינו יכול להשאירן שלמות, אבל אם רוצה לעשות מה”מ, יש מעלה אם יברך על הפרוסה יחד עם ב’ לחמים ויבצע מן השלמות ויאכל פירור מהם, אבל לחייב אותו לעשות כן א”א מכיון שפירור אי”ז כלום, אלא אם יכול לאכול כדין מאחד השלמות מחוייב לבצוע מהן ולאכול מהן, ואם אינו יכול לאכול כלום מהן יבצע על ב’ פרוסות כמ”ש הנצי”ב [ראה להלן מה שכתבתי בשם הנצי”ב.

כך הבנתי מדברי מו”ר].

ויש להביא ראיה למ”ש שאם בוצע על הלחם משנה מחוייב לאכול ממנו ממה שכתבו בתוס’ דמסכת פסחים דף קו סוע”א, וז”ל, וגם בהמוציא יש להוכיח מירושלמי אם יש לכל אחד ככרו א”צ להמתין ואוכל כל אחד משלו והא דאמר טול ברוך (ברכות דף מ.

) ואמרינן נמי (שם דף מו.

) בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה דמשמע שאין אוכלין אלא מה שמחלק להם מיירי בשאין ככר לפני כל אחד א”נ בשבת וכגון שאין להם לחם משנה דאז צריכין לאכול מבציעתו עכ”ל.

ומבואר דבשבת בעינן דוקא שיטעמו מהלחם משנה, ולא מהני מה שהיה כאן לפנינו בציעה מלחם משנה אלא בעינן ג”כ שיטעמו מזה.

וראיתי שכתב בילקוט יוסף שבת ח”א סימן רעד סי”ט, וז”ל, נכון יותר שאחר שחתך לעצמו יטעם מהלחם, ואחר כך ימשיך לחתוך לשאר המסובין.

ואין המסובין רשאים לטעום מהלחם עד שיטעם הבוצע.

ואם יש לפני כל אחד ואחד לחם משנה, יכולים לטעום, אף על פי שהוא עדיין לא טעם.

וכתב שם בהערה כח וז”ל, ע”ש בתלמידי רבינו יונה שכתבו, שאם יש לפני כל אחד לחם משנה, יכולין לטעום, אף על פי שלא טעם המברך.

וכן כתבו התוספות והרא”ש שם ובפסחים (קו א).

ע”ש.

ומבואר באחרונים, שאף על פי שיוצאין ידי חובת לחם משנה בברכתו, עם כל זה רשאים לבצוע ולטעום קודם המברך.

ועיין באשל אברהם (סימן רעד) שכתב, שיוצאים ידי חובת לחם משנה גם בשמיעה ששומע מאחר שמברך עליהם, ואפילו הוא עדיין לא נטל את ידיו עכ”ל.

והא דמייתי מהתוס’ בפסחים שם, דהם מיירו בחול, ואדרבה גבי שבת כתבו דלא מהני מה ששומעין בציעה מאחר שאוכל, אלא בעינן שיאכלו הם.

היינו משום דהם מיירו במי שאין לחם משנה, אבל מי שיש לו לח”מ א”צ להמתין עד שיאכל המברך, אלא יכול לאכול מלח”מ שלפניו כמו שהיה יכול לאכול בחול.

והתוס’ בברכות שציין [בדף מז ע”א], כתבו וז”ל, ובירושלמי יש כשיש לכל אחד ככרו או כוסו בידו יכולים לשתות אפי’ קודם המברך וגבי ההוא סבא היה לו כוסו בידו והכי איתא בירושלמי אמר רבי בון בשם רב אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ריב”ל אמר שותין אף על פי שלא שתה המברך ולא פליגי רבי בון בשם רב שזקוק לכוס אחד דריב”ל דהיה לכל אחד כוסו בידו וכן עשה רבינו שמשון בחופה אחת שבצע החתן המוציא והיה בוצע רבינו שמשון הפת שהיה לפניו ואוכל והשר מקוצי היה אומר אם בצע המברך ונתן לכל אחד חלקו אין צריך להמתין כל אחד עד שיטעום המברך והא דאמרי’ הכא אין המסובין רשאין לטעום כו’ היינו להקדים ולבצוע מן הפת שבצע המברך אבל אחר שנתן לכל אחד חלקו אין קפידא וכן צריך לומר בסמוך הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לטבול פתו ואם בא לחלוק כבוד לרבו רשאי ואמאי והא אין המסובין רשאין לטעום וכו’ ואין לומר דמן הטבול לחודיה קאמר אך המברך אוכל קודם דא”כ מה כבוד היה זה אבל לפי מה שפירשתי ניחא עכ”ל.

[ויל”ע אם השר מקוצי חולק ע”ז, דלכאורה יל”ע הו”ל לציין שפוסק כדעה זו, כשאר הראשונים, ולא לציין בסתמא דברי התוס’].

ומה ששאלת בענין בל תשחית, אם עובר בזה שאינו אוכל את כל השלימות, הנה מי שרק אינו אוכל דבר ואינו מאבד בידים אינו עובר איסור בל תשחית כמ”ש אחרונים (מנח”י ח”ג סי’ מ”ה, עי’ אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קע”ד ענף ג’, וס’ עץ השדה פי”ט ס”ז בשם הגרשז”א), ואם מניח את הלחם בתוך שקית ומשליך לפח האשפה – כמדומה שאין בזה משום בל תשחית ולא משום ביזוי אוכלין, עיין וזאת הברכה סופ”ב בשם הגריש”א והגרח”פ שינברג דבכה”ג אף יותר מכזית שרי [וע”ע מ”ב סי’ ק”פ בביאורים ומוספים על מ”ב סק”י], ובפרט אם מה שנשאר הוא פחות מכזית, כגון שאפה פת כזית מצומצמת ואכל ממנה, שבזה אין בזה שום איסור מעיקר הדין, עי’ שו”ע סי’ ק”פ ס”ד, א”כ בענינינו אין להחמיר כלל.

ב.

השיעור המזערי הוא כזית (רע”ד מ”ב סק”ב), ואדם רגיל כתב המ”ב (רצא סק”ב) נכון להחמיר לכתחילה אם אפשר לו לאכול מעט יותר מכביצה, אבל בצרכי רפואה דהו”ל שעת הדחק ומלשונו לא נראה שכוונתו היתה להכריע שחייב גם איש כזה ביותר מכביצה אלא סגי בכזית, ועוד דהו”ל כדיעבד, וכ”כ בסי’ תרל”ט סקכ”ג שבדיעבד מספיק כזית, דשיעור כביצה אינו אלא למצוה ולכתחילה.

בענין אם מחוייב דוקא כזית שיעור הגדול או שיעור הקטן, לכאורה אם אין מדובר בחולה ממש או בנזק גמור, אלא בשמירה על הקפדה בבריאות, הנה מכיון שיש מן הפוסקים דס”ל דג’ סעודות הוא מדאורייתא, א”כ איני יודע אם אפשר להקל בזה כ”כ, אחרי שכבר הקלנו שלא יאכל כביצה, וג”כ כזית בשיעור הגדול אינו כמות גדולה כ”כ ומסתמא לא ע”ז החשש הבריאותי כאן אם יאכל כזית מהלחם המותר לו, לפי הנראה מלשון השאלה, ויש לברר המציאות בזה, ומיהו אם רגיל לנהוג תמיד כפי השיעור הקטן בודאי שא”צ להחמיר בניד”ד כהשיעור הגדול, וכמו הרבה מרבותינו שנהגו להקל כשיעור הגר”ח נאה גם בדאורייתא, וכן נהג הגרי”ש אלישיב.

ג.

מי שאין לו לחם משנה שלמים יכול לבצוע על שני חלקי לחמים, כ”כ הנצי”ב בשו”ת משיב דבר סי’ כ”א ובמרומי שדה ברכות ל” ב’, והביא הגרנ”ק דבריו בחו”ש ח”ד פפ”ה סק”כ.

כ”ז הנני כותב ברהיטות כעת – מכיון שהשאלה נוגעת למעשה השבת, [וכעת במוצ”ש הוספתי עוד].

קרא פחות

יום ב’ לסדר בחקתי ע”ו

לכבוד הג”ר דוד פאלק בעמח”ס ובתורתו יהגה ושא”ס

ע”ד מה ששאל כת”ר ע”ד הב”ח בסי’ תרכ”ה שמנה סוכה ציצית ותפילין במצוות שהכונה מעכבת בהן לכתחילה ולא מנה מצה, אע”ג דבמצה כתיב ג”כ (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך וגו’.

הנה במתני’ פ”ק דברכות הביאו להך קרא ולא הזכירו דשייכא למצוות מצה, אלא למצות זכירת יציא”מ שבכל יום ויום, ומאידך גיסא הפסוקים דגבי ציצית ותפילין לא הובאו בהקשר למצות יצי”מ, אלא דשם גבי קרא דהתם הלשון הוא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וא”כ ע”כ לא קאי על כונת אכילת מצה, דאין אכילת מצה בכל ימי חייך, כדדרשינן התם ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

אלא קאי על מצוות זכירת מצרים שבכל יום ויום.

ומה שבכ”ז קיום מצוות הפסח [דהיינו המצה והפסח כדפרש”י שם] מביא לזכרון היציא”מ שבכל ימות השנה, הוא כדפי’ האלשיך שם וז”ל, ואשר אמרתי שבעת ימים ולא יום אחד כמאז, הלא הוא למען תזכור את יום צאתך כו’ כל ימי חייך.

והוא, כי היות שבעה ימים הוא רמז אל ימי שנותך שבעים שנה כי זה כל ימי חייך, כי בזה תשים לבך כי על כן היה זכר יום צאתך ממצרים שבעת ימים, למען יהיה הזכרון כל השבעים שנה שהם ימי שני חייך ע”כ.

כלומר שעי”ז יבוא לזכור את היציא”מ, אבל אפשר דאי”ז כלול בעיקר הציווי על המצוה שיהא מצווה גם לזכור עי”ז.

קרא פחות

ט’ סיון תשע”ה בס”ד

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

א.

איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז”ל, ככה אתו אתו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.

והנה כתב התה”ד סי’ קל”ט, ד’צריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע ואין לבלוע הזית של מצה מעט מעט’, והובא בכל הפוסקים באו”ח סי’ תע”ה (ב”י, ד”מ, מ”א סק”ד, פר”ח וש”א, וכן במ”ב סק”ט), ולכאורה תקשי ממכילתא זו, דבתה”ד שם שהביא דברי התו’ ס”פ ג”ה דף ק”ג ב’, חזינן שכונתו על בליעת כל המצה כא’ ממש שאין לך חפזון גדול מזה, [ומ”ש בגמ’ קי”ד ב’ אכלן לחצאין יצא דמשמע דיעבד דייקא כמש”ש הגר”א, היינו שלא יאכלם בחצאין ממש אלא באכילה א’ בלא להפסיק, ואין הכונה לאכול בחפזון ממש].

תשובת מרן שליט”א: אין חייב בחפזון.

{ כלומר דבשאר שנים אינו חיוב, דהרי אינו מדין חפזון.

}

ב.

בהנ”ל.

ראיתי שהובא בשם מרן הגרי”ש אלישיב ז”ל מקור לדברי התה”ד מדברי הירוש’ רפ”ו דנזיר, רבי בא בן רבי מלל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אמר רבי יוסי בי רבי בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית, וצ”ע מאי ראי’ מייתי מהתם, דהירוש’ הוא דעה מחודשת שצריך להכניס כל המצה בפעם א’ לפיו, וזהו גם אם אינו בולע בב”א כלל, וכדין אבר מה”ח להסוברים כן (עתוס’ הנ”ל ועה”ש יו”ד סי’ ס”ב סי”א), וזהו גם לעיכובא להירוש’ [ודלא כהבבלי שם], עיין שם בפי’ ק”ע ז”ל, ודינא דהתה”ד אינו על מעשה ההכנסה כלל אלא על הבליעה וגם אינו לעיכובא.

תשובת מרן שליט”א: אין מוכרח.

ג.

ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

וא”כ ראיית הב”י ג”כ ממה שהותר לה להתקשט בימי נדותה, ש”מ שמותר לו להסתכל בה ג”כ, וכ”פ בשו”ע שם.

ושאלתי את מרן שליט”א במכתב אחר, דהנה כתבו איזה מחברים לאסור על חתן שפירסה אשתו נדה להסתכל בכלה, והוקשה לי דבגמ’ פ”ק דכתובות דף ד’ א’ איתא אפירסה נדה, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

ואז השיב לי מרן שליט”א ע”ז בכי”ק בזה”ל: ‘היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך’.

ואמנם השתא לפ”ד הב”י שמקור ההיתר להסתכלות כימי נדותה, מהא דשבת ס”ד ב’ שמותר לה להתקשט בפניו שלא תתגנה, א”כ ה”ה בכלה כל ל’ יום כיון שמותר לה להתקשט שלא תתגנה.

תשובת מרן שליט”א: נכון { ר”ל דלפ”ד הב”י באמת יהא מותר.

}.

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ושאלתי לפני מרן שליט”א דבגמ’ שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט”א בזה”ל: ‘היינו הך’, ר”ל דכ”ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ’ שבת שם מבואר דישנין כ”כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, וא”כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א”כ מה ראיית רש”י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ”פ הו”ל למחשביה במתני’ בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי”ל אוכלת ממש כמ”ד הכי כתובות ס”ה ב’ (ר”מ פי”ב ה”ב, ש”ע סי’ ע’ ס”ב).

תשובת מרן שליט”א: אם מותר סגי { אין התשובה מובנת, ואכן חסרה תשובה א’ במכתב [והושלמה ממכתב אחר] ויתכן כי זו התשובה החסרה, ותשובה הנוכחית קאי על השאלה הבאה, אשר שם יתכן יותר לקשרו לענין שם.

}.

ה.

ראיתי [לפני זמן רב] בס’ אעלה בתמר בשם מרן ז”ל דהקורא בהברה אחרת לא חשיב כקורא בכל לשון אלא כקורא בלעגי שפה בלה”ק, וק”ל ממש”כ הר”ן ז”ל ברפ”ק דנדרים ב’ א’, ואיכא למידק לר”י דאמר לשון נכרים הם, – מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי, עכ”ל הר”ן.

תשובת מרן שליט”א: אין מביאין ראיה משיבוש { אין כונת התשובה ברורה, ואבאר את הקושיא, דמבואר בר”ן על תיבות אלו דאף שעיקרן הן מלה”ק אך מ”מ כיון שנשתבשו חשובין כל”א, וה”ה הברה משובשת דינה כל”א, וממילא אין בקריאה זו איסור ‘לא דקדק באותיותיה’, אכן יש מקום ליישב דהתם מוכחא מילתא משום ששאר לשונם אין לו שום שייכות ללה”ק, משא”כ בהברה משובשת שכל הלשון הוא שיבוש מלה”ק שאני, דבזה הרואה אומר שהוא מתכוון לקרוא בלה”ק אלא שהוא עילג לשון.

}.

ו.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י”ב ל”ח, ערב עלה אתם ערב רב עלה אתם וגם ערב רב עלה אתם מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.

ושם בפרק יג גרסי’ ד”א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.

וא”כ סתרן אהדדי.

ובמכילתא דר’ ישמעאל מצאתי דעות בזה, אבל ליכא התם למ”ד שהיו ה’ כיו”ב, אכן בהגהות הר”ס אוחנה (הנקראין הגו”ב לחכם קדמון ספרדי) גרס גם דעה זו ושמא שום ספר נזדמן לו שכתוב בה כך, אבל מ”מ קשיא סתמא אסתמא.

תשובת מרן שליט”א: גרים שלושה ועבדים חמישה { צ”ע חילוק זה מנ”ל, דהרי בברייתא נאמר בתרוייהו ‘גרים ועבדי’, ואולי כונתו לחלק בין ערב רב לבין עבדי ישראל, וה”ה גרים שעבדו את ישראל קרויין עבדים בלשונו, וכן עבדים שיצאו עם הערב רב קרויין בלשונו גרים.

}.

קרא פחות

בע”ה יום ד’ י”ג ויום ה’ י”ד אדר תענית אסתר ופורים תשע”ו

לכבוד אחי היקר הבה”ח שמעון נ”י

שלום וברכה וברכת מזל”ט על הבר מצוה

{ע”ד השאלה בענין נער הנעשה בר מצוה ביום א’, ובסעודה שלישית בשבת אכל עם לפחות ג’ גדולים בני חיוב שנתחייבו בזימון, ואח”כ במוצ”ש סיימו את הסעודה אחר צאה”כ, האם הנער שנעשה כעת בר מצוה שרי לזמן להם או לא.

}

הנה בעיון הראשון היה נראה דפשוט שא”א שהנער הב”מ יזמן להם, שהרי הנער אכל כשהיה קטן, וא”כ מעולם לא נתחייב בבהמ”ז מדאורייתא, והגם שעתה הוא בר חיובא, אך היאך יוכל לפטור מי שחייב מה”ת.

[וחשש הזה שייך רק אם לא אכל הנער עוד אחר צאה”כ, וגם באופן שאכלו תרוייהו שיעורא דאורייתא או תרוייהו שיעורא דרבנן, דאילו באופן שהנער אכל שיעורא דאורייתא והגדולים אכלו שיעורא דרבנן ג”כ יכול להוציאן עכ”פ מצד הדין, עיין בשו”ע סי’ קפ”ו ס”ב, אבל היכא שהנער ג”כ לא אכל שיעור שביעה זהו מחלוקת אחרונים, והכריעו המ”ב שם סק”ז והחזו”א או”ח סי’ כ”ט סק”ה להחמיר].

אכן באמת אכתי יש לדון בזה ב’ שאלות, א’ האם באמת הקטן חייב בבהמ”ז רק מדרבנן באופן שנעשה גדול תוך שיעור עיכול של האכילה, ב’ האם יוכל לברך להם עכ”פ כעת מדין ערבות, כיון דהשתא הוא כבר בר חיובא, ומאי אכפת לן אם נתחייב בברכה מה”ת או לא.

והנה בספק הזה הראשון נסתפק הגרע”א בא”ח קפ”ו ס”ב, מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י”ב לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך.

ואם נדון דהוא דאורייתא י”ל דאם בירך קודם הלילה, דכשהחשיך צריך לחזור ולברך, כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה”ת לברך א”י לפטור חיובא של דאורייתא.

ע’ מג”א סי’ רס”ז סק”א ד”ה וצ”ע עיין שם.

(א”ה ועיין עוד טו”א ר”ה דף כ”ז ושו”ת משיב דבר להנצי”ב ח”א סי’ י”ח).

אח”כ הראה לי חתני הרב מהו’ שמואל ני’ דכעין זה נסתפק בס’ חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך.

ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול.

אלא דבעידן דעוסק במצוה.

היינו באנינות פטור מלברך.

בזה י”ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ”ז.

אבל בזה נ”ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא.

י”ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא.

וצ”ע לדינא עכ”ל הגרע”א.

וכן החזו”א או”ח סי’ כ”ח סק”ד נסתפק בדין זה, ועיין בשונ”ה סי’ קפ”ד ס”ט.

היוצא מן הדברים, דבעצם אי”ז פשוט כלל שלא נתחייב לברך מדאורייתא, ואמנם פשיטותא ליכא בזה, אבל אולי בצירוף הכל יהא שייך לזמן וצל”ע.

והנה כתבו התוס’ מגילה דף יט ע”ב, וז”ל, וי”ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ”ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ”ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ”מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש’ קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי”ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא”כ בקטן עכ”ל.

א”כ לפי דבריהם גם באופן שהחיוב על הבר חיובא מדאורייתא והחיוב על הבר חיובא מדרבנן הוא בשוה [היינו לענינינו ששניהם אכלו שיעור שביעה או ששניהם לא אכלו שיעור שביעה, והחילוק ביניהם הוא רק החיוב שלהם אם חייבים מדאורייתא או לא], יש לחלק באופן זה ג”כ, דבסומא כיון שכבר נתחייב מדאורייתא שרי להוציא.

אע”ג דהשתא פטור מדאורייתא [וחייב מדרבנן, כמ”ש לקמן כ”ד א’ תוד”ה מי], מ”מ שרי להוציא, וא”כ כ”ש קטן דהשתא מיהא בר חיובא הוא, אע”פ שבשעה שנתחייב השתא לא היה בר חיובא.

ויותר מזה כתבו התוספות שם בדף כד ע”א וז”ל, ואף על גב דפירש’ לעיל דקטן דאית תרי מדרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע אפ”ה סומא שיש בו תרי מדרבנן יוציא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן עכ”ל.

ומבואר לפ”ז ג”כ כנ”ל, דה”ה קטן שהגדיל כיון דהשתא מיהא בר חיובא הוא.

והגרע”א בחידושיו על התוס’ בדי”ט שם כתב וז”ל, כתבו [התוס’] דקטן שלא אכל כדי שביעה א”י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי’ בדבריהם.

וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא”כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב’ דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי אלו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ”ל.

(ועי’ חי’ ברכות כ’ ע”ב וחי’ ר”ה כ”ט).

ונ”ל דזהו כוונת הרא”ם שהביא המג”א (סי’ תרפ”ט סק”ד), ומ”ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ”ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ”ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ”מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ”ז ודברי תוס’ הנ”ל צע”ג.

(וע”ע בשו”ת ח”א סי’ ז).

עכ”ל הגרע”א.

והנה עצם דבריו הם בודאי ענין בפ”ע, אבל מ”מ חזינן בדבריו בהגדרת ענין זה ד”מדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך”, א”כ לכאורה גם נער בר מצוה שיכול לברך מצד מה שנתחייב בקטנותו שע”ז מברך בלאו הכי, א”כ מ”ט לא יוציא גדול.

והנה יש לדון בכ”ז עוד מענין אחר, והוא דהנה חייב להזכיר רצה בבהמ”ז, ואם מזכיר רצה בבהמ”ז א”כ מברך על עיקר אכילתו שהיתה כשהיה קטן, וכתב המ”ב סי’ קפ”ח ס”ק ל”ב וס”ק ל”ד דאם התפלל ערבית באמצע סעודה שלישית אין מזכיר תו רצה בבהמ”ז, כיון שזה נראה כתרתי דסתרי (ועיין מ”ב תרצ”ה ס”ק ט”ז), ויעויין עוד במ”ב סי’ תכ”ד סק”ב שהמתפלל ערבית בר”ח אפילו מבעוד יום אינו אומר אח”כ רצה, א”כ לענינינו אם רוצה לזמן בפני גדולים הרי הוא רוצה לומר שכבר יצאה השבת, והשתא שרי ליה לזמן לגדולים כיון שנעשה גדול, א”כ יש כאן לכאורה מניעה מלזמן בכה”ג.

ובכל הנ”ל לא דנתי אם באמת בן י”ג הו”ל כגדול לזמן, דזהו ענין בפ”ע, והראני מו”ח הגר”ד בלומנטל שליט”א שנחלקו בזה המ”ב והחזו”א, והקה”י החמיר בזה ג”כ כדעת החזו”א.

אלא כאן יש לדון את”ל שיכול בן י”ג לזמן כדעת המ”ב, כך יהא דינו.

וכעת ראיתי בשו”ת תשובות והנהגות כרך א סימן קפד, שהביא את ספקו של הגרע”א, וכתב ע”ז וז”ל, ולכאורה אני לא מבין ספיקו כלל, שעיכול לבד ודאי לא מחייב, רק צריך אכילה ועלה מברך, וכיון שבשעתו כשאכל בקטנותו לא נתחייב וגם בודאי נפטר ע”ז ונסתלק מזה בברה”מ, על העיכול לבד כשלא נתחייב על אכילה לא מצינו שצריך מה”ת ברכה על נהנה לבד, וכן אפילו נימא שעל הנאה לבד שייך ברכה, מ”מ עיקר ההנאה במעשה האכילה, אבל להעיכול לבד ודאי לא מחייב מה”ת, שאם כן בכל בהמ”ז יש ברכה לאחריה על הנאתו, והיא גם כן לפניה על הנאת העיכול לאחר כך, וד”ז לא מצינו מעולם, ונפק”מ בזה שהאוכל דרך זונדה שהמזון מתעכל יתחייב לברך ברכה אחרונה, ובודאי שאינו מברך.

ואח”ז כתב עוד, ונסתפקתי כשהגיע לילה אם לכבד הקטן שאכל בקטנותו ועכשיו הגדיל בברכת המזון, ויש לומר כשם שאכל כזית מוציא אחרים מפני שחייב מדרבנן וראוי להתחייב מה”ת אם יאכל כדי שביעה ולכן נקרא בר חיובא, גם כאן בלילה כשמברך ראוי ונקרא בר חיובא, או יתכן דתלוי בשעה שאכל שאז מתחייב, שיכול גם לאכול כדי שביעה, אבל כאן חיובו קיל כשאכל בקטנותו ואין לכבדו בבהמ”ז כשסיבת חיובו האכילה בקטנותו וצ”ב לדינא, עכ”ל.

וכן ראיתי בשו”ת להורות נתן ח”ח סימן ט שדן באריכות בשאלה זו, וע”ד ששאלת היות שנעשית גדול ביום ראשון בשבת, האם תוכל לברך ברכת הזימון בסעודה שלישית שבשבת קודש שלפניו, שהאכילה היתה ביום וברכת המזון בלילה, דאפשר דכיון דקטן פטור מזימון א”כ לא יתכן לצרף או לברך זימון על האכילה שהיתה בשעת פטור, ואף דבשעת ברכת המזון כבר נעשית גדול.

ואם סגי אם תאכל כזית בלילה קודם ברכת המזון.

וע”ש מה שדן בענין הנ”ל של גדול בן י”ג ויום א’ אי סמכינן אחזקה דרבא או לא, וז”ל, הנה מבואר במג”א (סי’ קצ”ט סק”ז), דהא דבן י”ג שנה מחזקינן ליה לגדול ומצרפין אותו לזימון וכמש”כ הרמ”א שם (ס”י), היינו דוקא לענין צירוף, אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב’ שערות או שנתמלא זקנו, דהא ברכת המזון דאורייתא היא ולא סמכינן על החזקה עיין שם.

וא”כ בן י”ג שמברך ברכת הזימון ומוציא את השומעים בברכת המזון – וכמש”כ בשו”ת זקיני פנים מאירות (ח”א סי’ נ”ז) שעיקר ברכת הזימון לשמוע להמברך בכונה ולצאת בברכת המזמן עיין שם – הרי בעינן שיהא גדול בודאי ולא סמכינן אחזקה דרבא.

אולם למאי דמבואר בשו”ע (סי’ קפ”ג ס”ז) דנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, ובטו”ז שם (סק”ו) כתב דאע”ג דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לצאת בברכת המברך, אבל עכשיו דבשעה שמברך המזמן אין שומעין לו, ודאי החיוב על כל אחד לברך הברכות בלחש כדי שלא יבוא לידי מכשול דאורייתא עיין שם, ובמשנה ברורה שם (סקכ”ז) כתב, דאף דמדינא נכון יותר שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכות ובעצמן לא יברכו כלל, מ”מ בעבור שמצוי בעו”ה שהמסובין אין מכוונין לדברי המברך, לכך נכון שהמסובין יאמרו בעצמם בלחש מלה במלה עם המברך כדי שיברכו יחדיו, ונקרא עי”ז ברכת זימון עיין שם.

וא”כ קלקלתם הוא תקנתם, דהיינו דכיון דבזמן הזה כולם מברכים לעצמן ואין המזמן מוציא ידי ברכתן, ממילא גם בקטן שלא נתמלא זקנו יכול לזמן, כיון שאינו צריך להוציא את הרבים בברכת המזון דאורייתא, ולענין צירוף גרידא שפיר סגי במה שהוא בן י”ג שנה וכמבואר במג”א הנ”ל, דברכת זימון דרבנן עיין מ”ב (סי’ קצ”ב סק”א).

ועיין ס’ מגן גבורים (סי’ קפ”ג סק”ב) שהשיג על הפנים מאירות, וכתב דיוצאים ידי זימון אף כשכל אחד מברך לעצמו עיין שם.

וכן נראה ברש”י ברכות (מה א) ד”ה שלשה וכו’ לזמן, להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ”ד.

ולא כתב להוציא האחרים בברכת המזון.

עכ”ל וראיתי עוד בהמשך שם שדן בעוד מהענינים שהעלנו כאן בס”ד ושם מסיק להלכה שאם אכל כזית מבערב יכול לברך בזימון, וזהו דלא כמסקנא דידן { ועיין עוד בשו”ת בצל החכמה חלק א סימן עב מה שדן על קטן שהגדיל במוצ”ש או במוצאי יו”כ, אם יכול להוציא אחרים בהבדלה.

}.

קרא פחות

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

קרא פחות

לכבוד הרב חדש שליט”א

שלום רב

שאלה: ברכות י: “ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו’.

קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו”.

וצ”ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.

וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.

וכנראה ג”כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.

ואם פסול מדין מה פסול.

ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס”ח ס”ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המשנה ברורה ס”ק ט בשם הא”ר, ומ”מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע”ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ”מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו”כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].

ויל”ע עוד בזה.

ומ”מ כ”ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש”כ השו”ע סי’ תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי’ אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי’ כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי’ כל שהוא, פסול.

הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ”ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו”ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש”י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.

ויעוי’ בערוה”ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.

וז”ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של “שונא מתנות יחיה”?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.

ועי’ אג”מ יו”ד ח”ד סי’ ל”ו סק”ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק”מ לדינים מסוימים.

ומה שהורה החזו”א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ”ז מ”ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו”ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.

וצ”ע, הרי חש”ו פגיעתן רעה.

ועוד צ”ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.

מדוע? הרי חש”ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי”ט “שאם היה להם שמחוייבים לשלם” והוא צע”ק, והיה אפשר ליישב דמש”כ שאין להם כלול בזה ג”כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ”ח מ”ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.

וצ”ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.

ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ”ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו”ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס”ל שהלעוס כבלוע עי”ש ברא”ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו’ ואם היה מותר לו, ועי’ שו”ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד”ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה”ק, דפסוק “אחות לוטן תשמע” ופסוק “שמע ישראל” – זה אותו הדבר.

למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה’ [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו’].

שאלה: מצינו הרבה בש”ס: חייב בהכרת.

לכאורה היה לכתוב “חייב כרת”.

תשובה: ע”ש הכתוב הכרת וגו’.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג’ משקין, בחולין מ”ט ע”ב, ומחלוקת רמב”ם ושא”ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע”ב “א”ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ”ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: “וידבר ה’ אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”.

ומקשים, דהרי היה צריך לומר “ויתנו לי תרומה”, וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה’ אל משה לומר לבנ”י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ”י, ושפיר קאמר קרא – “ויקחו לי תרומה”.

האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.

ועי’ חומת אנך ר”פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.

ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב “כל המועדים בְּטַל” והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.

כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.

חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו “בטלין”.

האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי’ בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ”ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ”ח מ”ו “ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות”.

צ”ב, מדוע לא פסקו הטשו”ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי’ ס’.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב’ תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.

האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ”ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא”א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה”ת ליש מן הפוסקים), וג”כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: “ויספר שר המשקים”, ובסיפור שר האופים כתיב – “ויאמר אל יוסף”, ולא “ויספר”.

וצ”ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י”ל באופ”א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ”ב סי’ תעה ס”ק מ”ה, הביא בשם הגר”א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.

וצ”ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע”פ שהיא איננה חובה, מ”מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו”ת מהרש”ם ח”א (סי’ ר”ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי’ י”ד אות י’), וביחו”ד ח”א סי’ כ”ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

קרא פחות