מלאכה

הנה דיני איסור תיקון כלי נאמרו גם ביו”ט עכ”פ באופן שאין אוכל נפש כמו שמצינו בשפוד שנרצם בריש סי’ תקט ושם בס”ב בדיני השחזה ושם בס”ז בדיני נקב בחבית ובסי’ תקיד ס”ט לגבי הבהוב פתילה ובמשנ”ב שם ושם בס”י לענין חיתוך פתילה ובסוגי’ דבקעת ובעוד סוגיות, (ועי”ש בסי’ תקט בס”א במשנ”ב בדעות בענין היתר לצורך אוכל נפש ובחילוק בזה בין תיקון גמור לתיקון שאינו גמור, ועי”ש עוד בסוף הסי’ בסקכ”ח).

וגם בענייננו בדין בנין בכלים הנה עיקר סוגי’ דבנין בכלים נאמרה לגבי יו”ט בסוגי’ דשבת מז.

והנה מבואר בסוגי’ בביצה יא ע”ב דיש אופנים דמותר לפרק ולהחזיר תריסי חנויות ביו”ט לבית הלל, ואמר עולא דהתירו סופן משום תחילתן, ואמרי’ התם דס”ד דטעמייהו דב”ה דאין סתירה ובנין בכלים קמ”ל דהוא משום שמחת יו”ט וכו’, ותריסין דבתים אסור.

ומבואר שם בתוס’ דאע”ג דאין סתירה ובנין בכלים מ”מ אסור גזירה שמא יתקע וכאן התירו משום שמחת יו”ט, ע”כ דברי הגמ’ והתוס’ שם בקיצור (ועי’ בריש סי’ שיד בשו”ע ומשנ”ב בדעות לענין סתירה ובנין בכלים בשבת).

ושם בדף י’ ע”א נזכרו שוב דברי ב”ה שם ומקשי’ דאשכחן במקום אחר דב”ה לחומרא בשמחת יו”ט ואמר ר’ יוחנן מוחלפת השיטה, ודחו שם דילמא לא היא אלא דאין סתירה בכלים וכו’, ופשטות הגמ’ שם דבית הלל מתירים לגמרי אפי’ דבתים כיון שאין בנין וסתירה בכלים.

היוצא מזה דיש מחלוקת אמוראים דבדחיה בדף י’ טעמא דבית הלל משום שאין בנין וסתירה בכלים ולר’ יוחנן שם וכן לעולא בדף יא הוא משום שמחת יו”ט.

אבל אפשר לדחות וליישב ע”פ דברי התוס’ שם דלכו”ע אין בנין וסתירה בכלים רק דלעולא משום שמחת יו”ט לא גזרו וממילא לא התירו אלא בתריסי חנויות אבל דבתים לא (ולהלן יתבאר דיש מקום לומר דדברי עולא מיירו רק לענין החזרת תריסי החנויות שאינו צורך יו”ט אבל בלא עולא ידעי’ דמשום שמחת יו”ט התירו בנין וסתירה וכלים באופן שהוא צורך יו”ט, ומ”מ גם לפי ביאור זה מ”מ חזי’ שלא הותר בנין וסתירה בכלים לגמרי).

ובאמת לכאורה כך מוכח בסוגי’ דשבת מז הנ”ל דלא התירו בנין וסתירה בכלים ביו”ט, אבל יש לדחות דשם האיסור הוא תקיעה דזה אסור לכו”ע (אלא דצ”ע ששם נזכר הנדון בהשוואה לשבת).

ובשו”ע סי’ תקיט ס”ב כתב דכלים מפוצלין מעמידין אותם ביו”ט ובלבד שלא יתקע, ובנו”כ ומשנ”ב שם הובאו ב’ דעות אם מותר לסתור מכתב סגור ביו”ט משום דאין בנין וסתירה בכלים דהמהרי”ל מתיר והגר”א אוסר, וטעם המהרי”ל דאין סתירה ובנין בכלים (מג”א סק”ד ובאר היטב סק”ד), וטעם הגר”א בביאורו דההיתר ששל בנין וסתירה בכלים ביו”ט הוא רק משום שמחת יו”ט.

ואכן להיוצא בסוגיות לעיל לכאורה ההיתר הוא רק משום שמחת יו”ט (וכן הביא הגר”א שם דברי התוס’ בדף יא וכמו שיצויין בסמוך), אם לא דנימא דהגמ’ בדף י’ בדחיה ס”ל דלא גזרו בבנין וסתירה ובי”ט ופליגא גם על מ”ד בדף יא דההיתר הוא רק בחנויות ולא בבתים, והוא דחוק.

ועי’ בבהגר”א שהקשה מדברי תוס’ בדף יא הנ”ל וכן בדעת תורה למהרש”ם הקשה מדברי התוס’ שם וכן מדברי הגמ’ בשבת שם דמיירי להדיא ביו”ט וכן הזכיר שמצא קושיא זו עי”ש ונקט דעל כן אין להקל אלא ברפוי.

אולם בדף כב ע”א נזכר שוב דב”ה מתירים לזקוף המנורה בי”ט דאין בנין וסתירה בכלים ובתוס’ שם בתירוצם הראשון חלקו בין שבת ליו”ט, ואכן המג”א שם כתב דכן משמע בתוס’ לחלק בין שבת ליו”ט וציין המחה”ש לתוס’ הנ”ל בדף כב, ולכאורה יש כאן מחלוקת התוס’ (דהתוס’ בדף יא ס”ל דההיתר הוא רק לשמחת יו”ט), וגם מחלוקת הסוגיות (דבדף יא משמע שההיתר הוא רק לשמחת יו”ט ובדף כב משמע בכל גווני ואילו בדף י’ משמע דיש בזה ב’ דעות), אם לא דנימא דמנורה הוא ג”כ לצורך שמחת יו”ט (ואז אין פלוגתא בין דף יא לדף כב וגם לא בין התוס’ שם ושם), וכך לכאורה יסבור הגר”א.

ואולי להמג”א מה דאמרי’ בדף יא שהוא היתר רק בחנויות ולא בשל בתים יש לומר דהיינו רק על החזרה שנזכרה שם שהתירו סופן משום תחילתן (שזהו עיקר הסוגי’ שם) אבל על הסילוק שהוא לצורך שמחת יו”ט שרי, ואם נתרץ כן נמצא דגם להמג”א ההיתר הוא רק לצורך יו”ט, וממילא אין הרבה בין המג”א (והמהרי”ל) לבין הגר”א, דגם הגר”א יש לומר דסובר דההיתר הוא לא רק מוגבל לצורך אוכל נפש (ועי’ להלן), וגם להמג”א יש לומר דההיתר הוא רק כשיש איזה צורך ביו”ט שהוא מוגדר כשמחת יו”ט.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון דבאמת סבר המג”א דעולא דף יא דלא כהלכתא דסתמא דגמ’ בדף כב פליגא עליה וס”ל דאין בנין וסתירה בכלים כלל בכל גוני (מלבד באופן שיש תקיעה דבזה מבואר בשו”ע ס”ב דאסור).

אבל במג”א לעיל סק”ב מפורש לא כן לגבי תריסי חנויות שכתב בזה”ל, ולהחזירן נמי שרי דאם יהא אסור להחזירן לא ירצה לפותחן דיחוש שמא יגנובו אבל כשעומדין החניות בבית אסור להחזירן דלא חייש שם לגניבה ע”כ, ומיירי בתריסי חנויות שההיתר שלהם משום שאין בנין וסתירה בכלים כמבואר לעיל בסק”א.

היוצא מזה דגם המג”א מודה דשלא לצורך יו”ט לא התירו בנין וסתירה בכלים.

והנה ל’ השו”ע שם הוא כלים שהם מפוצלים כגון מנורה של חוליות וכסא ושלחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב והוא שלא יתקע ע”כ, ומשמע שהוא היתר מיוחד ביו”ט שאינו בשבת, וההיתר הוא משום שמחת יו”ט כמ”ש המשנ”ב סק”ט בשם הגר”א, וכלים אלו לכאורה אינם דוקא של אוכל נפש, (וגם חנויות צל”ע אם הוא מוגדר כאוכל נפש כיון שבחנויות אין בהכרח אדם לפנינו שבא לאכול כשפותחין החנות), וצ”ע הגדר מה הותר מכח שמחת יו”ט בכל זה.

(בשו”ע סי’ תקיט ס”א יש קצת מקום לשמוע דהחנויות הוא אוכל נפש ברור וצל”ע).

ועי’ בבה”ל לעיל בס”א שחילק בתריסי חנויות בין חנויות דיחיד לדרבים, ומשמע שיש הגבלה בהיתר, אבל שם מיירי להחזיר שאין ההיתר משום שמחת יו”ט אלא משום תחילתן כמבואר בדף יא ע”ב וכמו שציין בבהגר”א שם ובשעה”צ סקי”א.

ויש לציין דגם לדעת ר’ יוחנן בדף י’ דהמשמעות שההיתר אינו משום שאין בנין וסתירה בכלים אלא משום שמחת יו”ט ע”כ צ”ל דמדאורייתא שרי דאל”כ אין מובן שם המו”מ כלל עי”ש, אלא דעיקר הויכוח שם בין ר’ יוחנן לבין דחיית הגמ’ האם אפשר להקיש ללמוד דבר מדבר בדברים שהקילו מדבריהם בשמחת יו”ט כשכל דבר יש לו טעם בפני עצמו להקל או לא, כך דיש לומר דגם לר’ יוחנן שם אין בנין וסתירה בכלים ביו”ט מדאורייתא והתירו לצורך שמחת יו”ט, וממילא יש לומר דר’ יוחנן קאי כהגמ’ בדף יא, ואפי’ לפי דחיית הגמ’ בדף י אינו בהכרח סותר לעיקר הענין שהבנין וסתירה הותר רק לצורך שמחת יו”ט ורק קאמר שאין הכרח ללמוד מדבר לדבר כשלכל דבר יש סברא בפני עצמה העומדת מאחורה עי”ש והבן.

וסיכום הדברים כדלהלן, דבדף י’ נזכרה פלוגתא האם טעם ההיתר דב”ה הוא משום שמחת יו”ט או משום שאין בנין וסתירה בכלים ובדף כב נזכר שלב”ה אין בנין וסתירה בכלים, וכך נקטו התוס’ שם ביו”ט, ובדף יא נזכר בתוס’ דאכן קי”ל אין בנין וסתירה בכלים ומאידך גיסא נזכר שם בגמ’ שההיתר הוא משום שמחת יו”ט ושהחזרה בחנויות התירו סופן משום תחילתן, ובגמ’ בשבת מז נזכר דאיסור בנין וסתירה בכלים שמא יתקע הוא גם ביו”ט (וכעין הנזכר בתוס’ ביצה יא הנ”ל), ויש שייכות להשוות כל הסוגיות דאכן ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט, וזו דעת הגר”א, ומאידך גיסא המג”א (ע”פ הרמב”ם והתוס’ בדכ”ב והמהרי”ל) נקט דלא גזרו ביו”ט, ולכאורה אף המג”א מ”מ מתיר רק לצורך יו”ט וכמו שנתבאר.

ולפי המבואר שם במג”א ובמשנ”ב יש ג’ דרגות בבנין בכלים דיש תקיעה בכלים שהוא אסור אפי’ ביו”ט ויש רפוי שהוא מותר אפי’ בשבת ויש אינו רפוי ואינו תקוע דבזה להמג”א ביו”ט שרי דלא גזרו ביו”ט (ולפי מה שנתבאר לעיל אם נשוה הסוגי’ בדף יא לסוגי’ בדף כב גם המג”א מודה דבעי’ צורך, וכך יצא גם אם ניישב דעיקר הסוגי’ בדף יא מיירי רק לגבי החזרה אבל לגבי הסילוק מותר דהוא צורך יו”ט מ”מ חזי’ דבעי’ צורך יו”ט ולא שלא גזרו ביו”ט כלל), ולהגר”א ההיתר הוא רק לצורך שמחת יו”ט (ובחנויות התירו גם החזרה אע”פ שאינו צורך שמחת יו”ט כמשנ”ת משום תחילתן).

ולענין עדשה יעוי’ בשעה”צ שכתב ועיין בביאור הגר”א דסתם הדוק שרי וכלי העשוי על ידי שרוי”ף אם מותר להדקו בחוזק על ידו או לא, עיין בסימן שי”ג בשער הציון שם דלדעת המגן אברהם שם נחשב זה כמו תקיעה וממילא אסור זה גם ביום טוב, ולדעת הט”ז שם דהוא רק דרבנן ממילא הכא שרי, משום שמחת יום טוב, ועיין שם בשער הציון דלמעשה נכון להחמיר כהמגן אברהם עכ”ל השעה”צ.

היוצא בזה דלכאורה יש ג’ טעמים שיש לדון בהם לאסור החזרת עדשה ביו”ט, הא’ דהו”ל תיקון כלי (דבזה אין נידון אם יש בנין וסתירה בכלים ובודאי אסור כמ”ש התוס’ בביצה יא ע”ב, וכמו שנתבאר שכמה דברים מצינו שנאסרו ביו”ט משום תיקון כלי, וצל”ע מה הגדר היכא חשיב תיקון כלי, ואולי מה שמוחזר בקביעות חשיב תיקון כלי), והב’ דהרי התוס’ בדף יא והגר”א אסרו אלא לצורך שמחת יו”ט (ונזכר דבתים לא, וצל”ע אם מיירי רק על חזרה, אבל אם נימא דמיירי רק על חזרה לאסור בשל בתים ניחא דאין מחלוקת הסוגיות דהוצאה מותר כיון שהוא ג”כ מוגדר כשמחת יו”ט), וכן נקט המהרש”ם מכח התוס’ שם דאין להתיר אלא ברפוי, (ועי’ עוד בכנה”ג ומה שטען עליו המאמ”ר), והג’ משום שהוא מוברג בבורג וא”כ נחשב כתקיעה לדעת המג”א שנכון להחמיר כדבריו (דבתקיעה ממש לכו”ע אסור אפי’ ביו”ט ואפי’ לצורך שמחת יו”ט וכמשנ”ת).

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקיח סקכ”ג ובס”ס תקב סקכ”א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג”כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו”ט משמע שסובר המשנ”ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ”ז להנוהגים כהמחבר בסי’ תצה שיש מוקצה ביו”ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ”א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש”י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה”צ שם בסי’ תקיח סקל”א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו”ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו”ל כיחדוהו מערב יו”ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה”ל סי’ תקיח ריש ס”ג דיש לו תורת כלי (ועי”ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ”ב סי’ תקב סקכ”א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא”כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ”א ס”ס תקא ולמשנ”ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד”ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי’ בשו”ע סי’ תקז ס”ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו”ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה”צ ע”פ הפמ”ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ”ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

או”ח סי’ סו, בין הפרקים שואל וכו’, וסימן לזכור דינים אלו דבכל ענין שיש תרתי לטיבותא הוא מותר, דבין הפרקים מותר להשיב לכל אדם דיש כאן חדא לטיבותא שהוא השבה שהוא קל כיון שמצד דיני בין אדם לחבירו מחויב להשיב לחבירו ויצטער חבירו ויתבייש אם לא ישיבנו, ויש כאן עוד חדא לטיבותא שהוא בין הפרקים, ובאמצע יכול להשיב לאדם נכבד דיש כאן חדא לטיבותא שהוא רק השבה שהוא קל וכנ”ל, ועוד חדא לטיבותא שהוא אדם נכבד, ובכל גוני גם באמצע יכול לשאול בשלום אביו או רבו דיש כאן ג”כ תרתי לטיבותא דיש כאן גם כבוד אביו או רבו וגם מורא אביו או רבו, ובנוסח מחודד יותר היינו דמלבד דין כבוד שיש גם בכל סתם אדם נכבד כאן יש גם דין מורא (ולהכי חלקו מפני הכבוד לחוד ומפני היראה לחוד) ומאחר שיש כאן עוד מעלה עלה בדרגא יותר, ונראה דהפסק בק”ש הוא דרבנן (גם להסוברים שואהבת ואילך הקריאה דאורייתא) לכך הקילו בתרתי לטיבותא ולכך אינו מעכב בדיעבד גם אם הפסיק באיסור עכ”פ לחלק מהפוסקים.

כן.

מקורות:

יש מאחרונים שנקטו שאין איסור במלאכה כל דהוא לפני התפילה, וכן מצינו בעוד מקומות שחלקו בין מלאכה קלה למלאכה גמורה, כמו שמצינו במוצ”ש באופנים המבוארים ברמ”א וכן לענין מלאכה בפורים וכעי”ז בת”ב כמו שנתבאר ברמ”א במקומם, והב”י ומשנ”ב סי’ פט סקכ”ב הביאו בשם הרשב”א ברכות יד ע”א ד”ה אמר בטעם האיסור לעסוק בצרכיו קודם התפילה כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל ויש סברא בזה דמה שאין בו שיהוי ולא חשיב היסח הדעת לגבי ת”ב לא חשיב היסח הדעת גם לענייננו.

וכ”כ באשל אברהם להגאון מבוטשאטש בסי’ פט ס”ג נראה שאין בזה קפידא במלאכת הדיוט או ארעי המותרת בחול המועד או המותרת על כל פנים בערב פסח, שהרי מדליקין נרות גם קודם שאומרים שום ברכה בשחרית ומוציאין אש מהאבן וכדומה ע”כ, וסיים שם דמכל מקום צלע”ע היטב.

וכן ראיתי בשם הגרשז”א (תפילה כהלכתה פ”ו הערה לו) שהקיל בהכנסת בגדים למכונת כביסה והורדת שקית אשפה.

ויש לציין דמלאכות אלו מצוי שיש צורך קצת לעשותם דוקא לפני התפילה, דהרי אם לא יכניס הבגדים לכביסה לפני התפילה יצטרך לאחר התפילה להמתין כל שיעור זמן כיבוס הבגדים ע”י המכונה, וכן בהשלכת שקית אשפה אם ממשיך לתלמודו לאחר תפילתו כמנהג ת”ח (עי’ מו”ק כט ע”א ועי’ עוד שו”ע או”ח סי’ קנה ס”א), יצטרכו בני הבית לצאת במיוחד לשם השלכת השקית.

ויש להוסיף דהנה זה פשיטא שלענין השלכת פסולת לאשפה שבבית לא היתה בזה שאלה כלל רק דבהוצאה ממקום למקום מתעורר בזה המקום לדון ומ”מ מאחר דאין בזה ממש תוספת שיהוי ותוספת מלאכה א”א לאסור.

ומצינו הוראה מהחזו”א (פאר הדור ח”ד עמ’ ריג) לסדר מיטתו לאחר התפילה שמותר (ועי’ עוד בנידון זה במשנה אחרונה על השו”ע סי’ פט ס”ג מה שהביא עוד בזה מהגרח”ק והאג”מ והגרשז”א ואול”צ והגר”מ שטרנבוך) , וטעם ההיתר בזה לכאורה משום שהוא מלאכה כל דהוא אם כי יש דרגות במלאכה כל דהוא ויש לדון לפי הענין, ומ”מ יש לציין דסידור המיטה היא עיסוק הקבוע לפני התפילה משום שהמטרה היא שהמיטה לעולם תהיה מסודרת וזה אפשר רק כשעושה כן מיד שמתעורר הצורך לפני התפילה דלא היה יכול לסדר קודם לכן, והוא דבר שכל קביעותו הוא לפני התפילה, אבל מן הסתם שעיקר הענין משום שהוא מלאכה כל דהוא וגם צורך קבוע.

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע”ע בזה בשו”ת רבבות אפרים ח”ג סי’ רי ושש”כ פרק טו סל”ד ואז נדברו חי”ג סי’ יד סק”א וח”ב סי’ לג ובאר משה ח”ו סי’ סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע”י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי”ג שם).

ובמשנ”ב סי’ שכג סקל”ח בשם המג”א שם סקט”ו תמה על המהרי”ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ’ שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג”א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי’ בתהלה לדוד שכ’ דהוא משום מתקן כלי ור”ל דאע”ג מפורש בגמ’ דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ”ל כמו שתירץ המג”א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי”א כלל מד סכ”א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג”כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א”צ שיהיה הזכוכית נקי כ”כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי’ בהל’ חוה”מ מש”כ בזה לענין חוה”מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א”כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה”ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א”צ שיהיה נקי כ”כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה”י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח”א עמ’ קנב), וכ”כ מו”ר שליט”א בהלכות שבת בשבת ח”ג עמ’ רנו, אלא שכ’ שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ”ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס”ל דגם במשקפיים כ”ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ”מ לפי ב’ הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי”ז הובא בארחות שבת פי”ג סקי”ב דעת הגרנ”ק עכ”פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע”פ המהרי”ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי”א.

וכעי”ז בשש”כ פי”ב הערה עא בשם הגרשז”א אעיקר דינא דהמהרי”ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו”ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א”נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי”ל הנ”ל אינם ברורים לכו”ע, דהמשנ”ב כ’ דדברי המג”א ע”ז דוחק, וכן בשעה”צ הביא ד’ החמד משה שחלק ע”ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי”ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי”ש [אם כי עי’ בתו”ש סקט”ז דהביא חילוק המג”א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ”ע], (ועי’ במחה”ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג”א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג”א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א”כ יש לומר דהמג”א רצה להסמיך לזה ב’ דברים וכדאמרי’ בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א”כ מאחר דדינא לא ברירא כ”כ ומדינא דגמ’ הוא צ”ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ”פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי”ז יש מקום לטעון דלהחי”א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל”ד לא יעזור בזה).

מותר אם מקנח שלא מדוחק וכן בשעת הדחק במים מועטים שנבלעים במטלית ואינם מרטיבים אותו (עכ”פ כשאינו מקפיד עליה לסוחטה) המקל בזה יש לו על מי לסמוך.

מקורות:

אם מרטיב המשקפיים במים ואח”כ מנגבן נכנסים בזה לשאלה שכן אסור לקנח בשבת בספוג שאין לו בית אחיזה כמ”ש בשו”ע סי’ שכ סי”ז ובמשנ”ב שם ס”ק מו מז (כמו שציינתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לנקות בשבת עם סקוטש ובד”ה אם נשפך שתיה על השלחן בשבת האם מותר להעבירו עם סמרטוט).

ומסתימת הדברים בשו”ע ומשנ”ב שם משמע דהספוג עצמו אינו מיירי דוקא שהיה בו מים אלא שמנקה בו את הכלי עם המים, וכן בבה”ל שם הביא דבא”ר ובתו”ש כתבו להדיא דגם בספוג יבש אסור משום לא פלוג, אולם הקשה עליהם הבה”ל מרש”י שבת קמג וסיים שצ”ע לדינא.

וכן פשטות השו”ע סי’ שב ס”ט דגם במטלית יבשה אסור לקנח מדוחק, ומיהו שם הנידון לגבי בגד על בגד.

אבל עי”ש בסעי’ יב ומשנ”ב שם אות ס’ ומה שמתיר שם המשנ”ב בכוס שאינו צר אפשר דאם מקנח מדוחק לא עדיף מכוס צר (והוא דבר ישר מאוד מסברא לומר כן דכל הגריעותא בכוס צר משום שקשה לו להמנע מקינוח בדוחק כ”ש במקנח בדוחק להדיא).

ומ”מ באופן שאחר הניגוב במטלית אין מורגש מים במטלית הוא הרבה יותר קל ובשעת הדחק המקל בזה יש לו על מי לסמוך כמבואר בבה”ל שם בס”ס שב.

אולם עי’ בשש”כ שם שהתיר לנגב במטלית יבשה דומיא דניגוב הידים ורק במטלית לחה אסר וצע”ק, ולגוף דבריו על ניגוב ידיים הנה כבר הקשו כן הרשב”א ועוד ראשונים (ריטב”א ור”ן) לגבי רחיצה ותירצו דא”א לאסור נניגוב אחר רחיצה (באופנים המותרים) כיון שהיא גזירה שאינה עומדת שאז לא יוכלו לרחוץ, ועי’ מה שכתב בספר הערות וחידושים שבת סי’ כא עמ’ תתכד בדברי הרשב”א בזה דאפשר דבניגוב ידים לא ס”ד להקשות דההיתר רק כשאין המגבת נרטבת ואם נרטבת מנ”ל דשר (עי”ש בכל הצדדים בזה), ודבריו מיישבין גם לעניננו דאין להתיר אלא באופן שהמטלית לא תתמלא במים (וגם מה שמקשה הבה”ל הנ”ל מפרש”י אפשר דלא מיירי בכה”ג ולהמחמירים בכל גוני צ”ע מה יעשו בניגוב ידים ועי”ש בהרחבה בדברי הרשב”א).

ויש להוסיף חילוקי דינים שנתבארו במשנ”ב סי’ שב סקנ”א  וס”ק קעג וקעה, דמותר לנגב גופו באלונטית ולדעת המג”א משום שאין מקפיד על מימיו (ולדעת הגר”א סתם אלונטית אין מקפיד על מימיו), ולדעת הפמ”ג והא”ר משום שהן מים מועטים ולדעתם משמע שמותר באינו מקפיד (מה שנקרא ברמ”א דרך לכלוך) אפי’ במים מרובים.

ובתשלום הדברים יש להוסיף דמה שלא חילק השו”ע בדינא דספוג דמותר שלא מדוחק אפשר דבזה סמך על מה שכתב בסי’ שב ס”ט דאיסור קינוח בשבת הוא רק שלא מדוחק או דלא הוה ס”ד לאסור בזה.

או”ח סי’ רצח ס”ח, אור היוצא מהעצים ומהאבנים מברכין עליו, והוא מגמ’ פסחים נד, והלשון צע”ק דגם נר ששבת יצא מהעצים ומהאבנים, אלא כאן מיירי שיצא במוצ”ש, וא”כ הו”ל למימר אור שיצא במוצ”ש, ושמא לא קאמר הכי שלא ייטעו דמיירי רק במי שהעביר אש, ועדיין צ”ע.