כלים

לבני אשכנז במקרה שיש לבעה”ב שמחה מהמשחק נראה שאפשר לברך, ולבני ספרד הנוהגים כהכה”ח הפשטות היא שלא מברכים.

מקוורת:

במשנ”ב סי’ רכג סקי”ט כתב דמי שקנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך הטוב והמטיב על כלים של בני ביתו, כיון שטוב הוא גם לו שזכה שבני ביתו יהיו לבושים במלבושי כבוד, ובלבד שקנה לאשתו וזרעו.

ויש לעיין אם הוא דין במלבושים כמו שמצינו בדיני נדרים וכתובות שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו שלא יהיו בניו לבושים במלבושים טובים, או גם בכל דבר שהוא לשימושם.

והנה מקור דברי המשנ”ב הוא מהב”ח והב”ח בא לפרש דברי הטור שהביא הסמ”ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב.

ושם בטור בשם סמ”ק לא נזכר כלל ענין בגדים וגם מתחילת הסימן בטור עד עכשיו לא נזכרו בגדים כלל, אלא אחר כך בסעיף ד’ איתא לבש מברך מלביש וכו’.

ומאידך יל”ע דזה פשיטא שלא כל דבר שאדם מברך עליו שהחיינו יצטרך אביו לברך על זה הטוב והמטיב וא”כ היכן הגבול בזה.

ואולי הב”ח והמשנ”ב קאי רק על דבר שאדם קונה לבני ביתו שממה שקונה להם חזינן שיש לו שמחה בשימושם, ואע”ג דסתם קונה מתנה לחבירו אין הקונה הנותן מברך כמ”ש הבה”ל ד”ה מברך בשם האחרונים, מ”מ בצירוף מה שנהנה מזה הוא עצמו מברך.

ואולי יש מקום לומר שיש כאן צירוף ג”כ מצד מה שהכלים נשארים שלו, ואולי היינו דנקט הטור בשם סמ”ק הלשון קנה לביתו ולא לבני ביתו, דהיינו קנה לשימוש הבית למי שישתמש והוא עדיין ברשות בעה”ב, אם כי אינו מוכרח, עי’ שבת קיח ע”ב, ויל”ע אם שייך לבאר המשך דברי המשנ”ב על עב ושפחה לפ”ז עי”ש, ועצם מה שהכלים נשארים ברשותו ג”כ משמע מהמשך דברי המשנ”ב הנ”ל דזה לבד אינו מחייב בברכה אם קנה הכלים לא לשימושו אלא למטרת אדם אחר אלא רק בצירוף שיש לקונה עצמו תועלת ג”כ על דרך שהתבאר.

אבל אין לומר דיש כאן צירוף שקונה בגדים גם לעצמו יחד עם מה שקונה לבני ביתו, ורק בכה”ג מברך הטוב והמטיב על מה שקנה להם, דאילו מצד בגדים שלו הרי כבר בירך שהחיינו כמ”ש במשנ”ב שם, ואינו מתחייב מחמת זה בעוד ברכה.

ומאידך גם דברי המשנ”ב בשם הב”ח הם חידוש, דהב”ח בא בזה לפרש דברי הסמ”ק שהביא הטור אבל הב”י פירש דברי הסמ”ק באופן אחר, וכ”כ בחידושי הגהות בשם מהר”א מפראג ומהרש”ל (אם כי המשנ”ב  בסוף סקכ”א כ’ בשם א”ר דרוב הפוסקים סוברים שבמקום שמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו אבל עדיין אינו מופקע שכך היה דעת הסמ”ק), ובהערות מכון ירושלים על הטור שם הביאו כמה נוסחאות דלא גרסי כלל תיבת ‘גם’ בטור בשם הסמ”ק ולפ”ז ליכא לדיוקא כלל, (אם כי גירסא זו צ”ב מה בא הסמ”ק לחדש, ושוב ראיתי דבהגהת סמ”ק שהביא הב”ח להדיא מבואר דגרסי’ ‘גם’ בסמ”ק), א”כ כל דברי הב”ח הם חידוש שאחד מקבל ואחד מברך שאינו נוהג בשאר מקומות כמ”ש הבה”ל בשם האחרונים, והבו דלא לוסיף עלה, וכ”ש שיש סברא דדוקא באופן של הב”ח יש לו הנאה ותועלת ישירה מעצם לבישתם ולא רק ששמח בשמחתם, ולכך שייך הטוב לו והמטיב לבני ביתו כמ”ש הב”ח והמשנ”ב בשמו, אבל אם השמחה שלו היא שהם שמחים הכל נכלל במה שמודה שמטיב לבני ביתו ולא שייך בזה הטוב והמטיב.

אולם מאידך גיסא בנידון דנן יש יותר טעם לברך, דשם כל בגד שנקנה לאחד בני ביתו אינתיק לשם אותו האדם ונפקע שמו מבעה”ב קצת, גם אם הבגד עדיין ברשות בעה”ב, משא”כ כאן שנקנה המשחק לשימוש הבית ולשימוש כל יושבי הבית יש יותר שייכות בזה לבעה”ב, דחשיב כלי זה כמו לשימוש הבית, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן דגם במקרה של הב”ח עיקר מה שמחייב הברכה בסופו של דבר הוא משום שנשאר החפץ בבעלות הבעה”ב, ועי’ מה שכתבתי לעיל על הלשון בביתו.

ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה דמי שקונה כלי שיהיה ברשותו ושמח בזה מברך עליו רק דאם אין לו בזה שימוש כלל היאך יברך אף אם נכנס הדבר לרשותו, אבל אם יש לו הנאה חשובה ממה שבני ביתו נהנים מזה שוב חשיב שקנה לרשותו דבר שיש לו שמחה בזה, ולא גרע מהקונה חפץ להתנאות בו בביתו בויטרינה שמברך עליו אף אם אין לו מזה שום שימוש אחר (ויש לדון בדינו של ב”ח אם יאמר דינו גם באופן שנתן במתנה לבני ביתו, דאם נימא דבכה”ג לא מיירי יתיישב היטב הבה”ל הנ”ל, ועי’ בוזאת הברכה עמ’ קסח ובמה שהביא שם בשם הגריש”א ולפו”ר גם הוא הבין דהמשנ”ב לא מיירי באופן שהקנה הכלי לבני ביתו, ואכן מצאתי בעמ’ שאחר זה שהביא בשם הגריש”א שאם הקנה לילד את הבגד אינו מברך שהחיינו).

והיוצא מכ”ז דבאמת דברי המשנ”ב אמורים באופן שקנה הבעה”ב לעצמו דבר וההנאה המופקת לו מקנייתו היא שיש מישהו שמשתמש בזה כדי שלא יפטר על ידי שיחשב שקונה למטרת אדם אחר (וע”ע בערה”ש סי’ רכג שהקונה בית לשימוש אחסון ולא למגורים אינו בכלל הברכה והוא חידוש לומר שדבר חשוב כזה כשהוא רק למטרת אחסון אין בו שמחה, אבל עכ”פ עיקר הדברים ברור שהקונה שלא למטרת שימושו אינו חשוב שמחה לענין ברכה).

ולכן נראה דמאחר ויש סברא זו ומאחר דגם פשטות דברי הטור בשם הסמ”ק שהב”ח בא לפרשם מיירי בכל כלי לכן אם יש לו שמחה במה שקונה לשימוש בני ביתו בכה”ג יוכל לברך.

ובכה”ח סקל”ו כתב בנידון המשנ”ב הנ”ל שיברך בלא שם ומלכות, וכמו שנתבאר דלדעת כמה פוסקים ומכללם הב”י אין כוונת הסמ”ק למה שפירש הב”ח בדבריו, ולכן בני ספרד אינם מברכים כנ”ל דספק ברכות להקל, אולם למסקנת הדברים דהב”ח מיירי באופן מסויים נתבאר דיש טעם בדבר למה שיברך גם לולא דברי הסמ”ק ויל”ע באיזה אופן מיירי הכה”ח.

הנה ראשית כל להביא מים בכלי שיש בו נקב כל שהוא אי אפשר, דלכתחילה אין עושין כן כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רא ס”מ.

ואף דבנקב גמור כשיעור הגדול בשולי הכלי יתכן דיש בזה היתר עי”ש בט”ז ובסוף הסעיף השו”ע, ואפי’ אם הביא מים בדיעבד בכל כלי נקוב, אבל עדיין לא שייך שיהיה מקווה במטוס, דהמטוס הוא כלי גדול, ומשנה היא בפ”ד דמקוואות מ”ה שאין מטבילין בכלים וכן פסק בשו”ע [סי’ רא ס”ו].

ואע”פ שכלי שמחזיק מ’ סאה אינו מקבל טומאה אבל לגבי הרבה דיני כלים נחשבים כלי, וכן לגבי דיני מקווה ומים שאובין, כמ”ש בהגהות מרדכי שאחר מס’ קידושין רמז תקס.

ואמנם אין שאובין בשלג וקרח [יו”ד סי’ רא ס”ל], ולפ”ד המחבר שייך לטבול בשלג וקרח גם אם היו שאובין (ויש מחמירין כמבואר ברמ”א שם ועי”ש עוד בש”ך בשם הב”י שאין לעשות מעשה בדאורייתא נגד האוסרין עי”ש).

אבל יש לעיין אם מותר לטבול בהם בזמן שהם בכלי ואינו מחובר לקרקע דאולי דינא הוא שאין מטבילין בכלים כלל גם כשאין דין שאובין.

ונראה דלא, דהרי פסול טבילה בכלי חמור שהוא ודאי דאורייתא וטבילה בשאובין אינו מוסכם שהוא מדאורייתא כמבואר בתוס’ ב”ב סו ע”א ד”ה מכלל.

ויעוי’ בתוי”ט רפ”ה דמקוואות ומה שהביא שם בשם הב”י, ומשמע לפ”ז דדינא הוא שאין מטבילין בכלים גם כשאין איסור שאובין, וכן מבואר ממה שהביא בהגהות זקני רעק”א סי’ רא ס”ז סק”ב בשם הראב”ד המובא בשו”ע סי’ קצח סל”א עי”ש.

(וגם המחבר דעליה קאי קושיית רע”א שם לא מכשיר אלא בקבעו בארץ בצירוף התנאים המבוארים שם).

וכן ראיתי מובא בספר שערי מקוואות בשם האחרונים (צפנת פענח סי’ צא ושו”ת באר משה ח”ז קונטרס אלקטריק סי’ צב) להביא עוד ראי’ לזה מסוגי’ דגל שנתלש (ראה רש”י חולין לא ע”ב) דמבואר שם ג”כ שאין מקווה מטהר אלא כשהוא ע”ג קרקע (וכן ראיתי להגר”י זילברשטיין בספר כנפי רוח פרק כ”ג שציין לעוד כמה ספרי שו”ת שכתבו כן דטבילה במטוס פסולה משום דבעי’ טבילה ע”ג קרקע).

ומ”מ אם עושה מקוה שאובין לטבילת עזרא היה מקום להתיר לעשות במטוס, כיון שטבילת שאובין מועלת לטבילת עזרא כמ”ש המשנ”ב בסי’ פח סק”ד.

אבל יתכן דבעי’ דוקא דרך טבילה במקוה שע”ג קרקע, דלפי מה שנתבאר טבילה בכלי היא פסול נפרד מלבד פסול דטבילה בשאובין, וזה יהיה תלוי בנידון על מה דאמרי’ בגמ’ ברכות כב ע”א דטבילה בט’ קבין בכלי אי אפשר, האם הוא מחמת שהוא בט’ קבין ולא מ’ סאה או מחמת שהוא בכלי ג”כ שאז אינו דרך טבילה.

ושם בגמ’ בברכות כב ע”ב הובא פלוגתא דאמוראי בזה גבי מה דאמרי’ ר’ יהודה אומר מ’ סאה מכל מקום אם בא להכשיר גם בכלי או לא, ובמשנ”ב שם [ושעה”צ סקי”ב] הביא הכרעה להלכה בזה בשם זקני הגרע”א (וברע”א שם הוא בשם המג”א סי’ תרו סק”ט, ובמג”א שם הוא מהב”י סי’ פח וסי’ קנט בשם הראב”ד בהשגות ברכות ו ה) דמ’ סאה בכלי אין מועיל לטבול בו.

ולפי הכרעת המשנ”ב נמצא דגם טבילת עזרא א”א לטבול במטוס.

ויש להוסיף דיש צוואת ריה”ח שלא לעשות מקווה בבית, ומטוס הגדרתו כדירת ארעי ולא כדירת קבע, אבל מכלל דירה לא נפיק שמשמש למקום אכילה ומקום לינה, אע”פ שדר שם רק בזמן נסיעה מחמת הנסיעה ולא בזמן אחר, דקיימא לן דירה בעל כרחו שמה דירה בפ”ק דיומא דף י’.

ויש לחקור טעם ר”י החסיד, ולכאורה נראה דטבילת עזרא הוא משום שלא יהיו מצויין ת”ח אצל נשותיהן כתרנגולין, וכיון שעושה מקווה בביתו שוב לא תיקן כלום, וריה”ח גופיה הקפיד על טבילת עזרא כמ”ש בספר חסידים סי’ תתכז ותתכח, ומ”מ גם לטעם זה יש מקום לומר דגם במטוס אם יש שם דירה לזמן כל שהוא, א”כ בזמן זה אם יש מקוה בביתו הרי שוב יש החשש שבזמן זה יהיו מצויין וכו’, ואע”ג דאין לדבר סוף דא”כ ה”ה מי שדר סמוך למקוה וכיו”ב, מ”מ צריך גדר בזה כמו בכל דבר, והגדר נקבע שלא יהיה בבית.

אולם כבר נתברר שמטוס אינו בר מקוה כלל, ואפי’ לא לטבילת עזרא.

ויש לדון אם כלול בגדר זה גם בית לזמן קצר שאינו קבוע וכן בית מלון ואכסניא.

יש דין שחצר קובעת למעשרות, כלומר שלאחר שהפירות נכנסו לחצר או לבית אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי לפני שמעשר, אולם יש בזה הרבה חילוקי דינים ויש גם דין נפרד לענין גינה [כמו שיתבאר להלן אות ד], ולהלן אזכיר חלק מהדינים:

א) מבואר בשו”ע יו”ד סי’ שלא ספ”ג שהחיוב בחצר או בבית הוא רק אם טיפל בגמר מלאכתן (וגמר מלאכתן בכל פרי ומצב יש לדון לפי המצב מה גדרו) או עכ”פ אם התחיל לטפל בגמר המלאכה של חלק מהפירות אז מתחייבים גם שאר הפירות.

גמר מלאכה מועיל לחייב לדעת השו”ע גם אם הגמר מלאכה היה אחר שנכנס לבית על אף שיש בזה פרטי וחילוקי דינים לשיטות חלק מהראשונים (ע’ תוס’ ב”מ פח ע”ב ד”ה משיפקסו ורמב”ן שם ודרך אמונה מעשר פ”ג סקמ”א).

גמר מלאכה בלא כניסה לבית יש בזה חילוקי דינים, דאם הגמר מלאכה היה לצורך להביא לביתו אינו מחייב עד הכניסה לבית, אבל אם הגמר מלאכה היה לצורך מכירה בשוק, במקרה זה הגמר מלאכה לחוד מחייב במעשר ואסור לאכול מהפירות עראי מאז גמר המלאכה (שו”ע שם ספ”ב).

במקרה שקטף פירות בפרדס בשביל לאכול במקום נקט החזו”א (מעשרות סי’ ה סק”ז וקצת מזה בדמאי סי’ ז סקכ”ד, ועי’ קה”י ביצה סי’ ד”ה וא”ת) שהוא כמו קוטף למכור בשוק וגמר מלאכה לחוד יחייב בזה ושאם מילא הכלי בפירות או שליקט כל צרכו שהוא גמר מלאכה, במקרה זה אפשר שנאסר באכילת עראי כשדעתו לאכול בפרדס (חזו”א דמאי שם בלשון אפשר), אבל הוסיף שאם רוב האכילות שכיו”ב דרך אנשים לעשותם דוקא בבית בטלה דעתו ואינו מתחייב (חזו”א מעשרות שם), והגדרה זו צ”ב דמסתמא כל פרי רוב האנשים אוכלים בביתם וקורה שאנשים אוכלים בפרדס.

ויש לציין דזה לשי’ החזו”א והקה”י דהחילוק בין דעתו למכור בשוק הוא מצד שאין דרכו להביאו לבית, אבל לדעת הש”ך סי’ שלא ס”ק קיא והמהר”י קורקוס מעשר פ”ג ה”א ע”פ הירושלמי מעשרות פ”א ה”ד שהטעם הוא משום שמקח קובע וחיישינן שמא ימצא לקוחות מיד לכך אסרו בשעת גמר מלאכה, א”כ אין ללמוד מזה למי שהוא בפרדס או במקום שאינו קובע משום חצר וצע”ג (וגם צע”ק על דברי החזו”א  מדיני תאנה בחצר במשנה מעשרות פ”ג מ”ח ורמב”ם פ”ד מהל’ מעשר הט”ו ושו”ע סי’ שלא ספ”ז שיובא להלן, דלפי החזו”א אין כ”כ הבדל בין עומד בחצר לעומד בפרדס, וצריך ביאור בזה לשי’ החזו”א ובפרט לפי מה שמבואר שם שאם עלה ע”ג האילן אינו כחצר), ולכאורה במקום הצורך היה אפשר לסמוך להקל בזה מאחר דעיקר הטעם בזה הוא כהש”ך, אבל לא מצאתי שכתבו כן הדין להדיא וצ”ע למעשה.

כל המדובר עד כאן הוא במקרה שהאילן גדל בפרדס שאינו חצר ואינו קובע למעשר מצד עצמו, אבל אם האילן עומד בחצר במקרה זה הדין הוא שבתאנה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב (שו”ע שם ספ”ט) וכן בענבים מגרגר אחת אחת ואוכל וכן ברימון פורט ואוכל וכן באבטיח חותך ממנו חתיכה מהחובר ואוכל (שם סצ”א) וכן בכוסבר מקרסם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב וכן כל כיוצא בזה (סצ”ב), וכן בכל פרי גדול כמו תפוז אם לקח פרי שלם נתחייב במעשר (חזו”א).

ובאמת דין תפוז צ”ע דאבטיח דרך לאכלו על ידי כמה בני אדם או לחלקו לכמה ארוחות משא”כ תפוז שרוב בני אדם אוכלים תפוז אחד בבת אחת, ואולי בזמן החזו”א היה המנהג בזה אחרת, או שחשש החזו”א רק לחומרא ולא בתורת ודאי, אבל פרי כמו פומלה או אשכולית ודאי מן הדין נתחייב במעשר באופן זה, ועי’ משפטי ארץ פ”ז הערה נד.

ליקט ב’ פירות בשני ידיו חשיב כמו ב’ פירות ומתחייב במעשר (משנה שם).

יש אומרים דאם דעתו ללקט עוד אין ב’ פירות מחיייבים במעשר ויש חולקים (עי’ תוס’ ב”מ פח ע”א ד”ה עד ושטמ”ק שם בשם הראב”ד, חזו”א סי’ ו סק”א ד”ה ואפשר וסי’ ג סקט”ו), ולמעשה נקטו להקל בזה (עי”ש בחזו”א ושערי צדק פ”ג סכ”א).

יש שלמדו מדין אילן בחצר שמותר לאכול אחת אחת דה”ה גם אם הכניס פרי אחד מבחוץ פטור ויש שחלקו בזה (עי’ בזה בדרך אמונה מעשר פ”ד הט”ו בביה”ל ד”ה אוכל ומה שהביא שם בשם מרכה”מ שם פ”א ה”י, ועי’ עוד בשערי צדק פ”ג ס”כ).

ובמקום שיש ב’ חומרות יחד דגם שהכניס פירות מבחוץ וגם דעתו ללקט עוד הסתפק החזו”א להחמיר מעיקר הדין ולא מטעם דלא מקילינן ב’ קולי (עי’ יו”ד בסוגי’ דסרך בתה), אלא מטעם שיש כאן יותר סברא להחשיב קבע, ולדידן יש להחמיר ג”כ מטעם שיש כאן ס”ס לחומרא.

אם עלה האיש ע”ג האילן ולא עומד ע”ג קרקע אינו נחשב כעומד בחצר לענין זה אע”פ שעומד מעל אוירה של החצר (ע”פ השו”ע שם), ונחלקו הפוסקים אם לענין זה בעינן דוקא שיהיה למעלה מי’ טפחים (שערי צדק משפטי ארץ פ”ג סט”ז) או לא (רדב”ז בדעת הרמב”ם הל’ מעשר פ”ד הט”ו), ויש לדון לענין אויר מחיצות, ויש להשוות זה לסוגיות בדיני עירובין, ועי’ עוד בשאלה זו לעניננו לענין מעשר בר”ש סיריליאו מעשרות פ”ג מ”ח ובמלאכת שלמה שם.

ב) גדר חצר שקובעת למעשרות חייב רק כשיש לו הגדרה מסויימת, כגון שאם יכנס אדם זר יאמרו לו מה אתה מבקש או שיש שם שומר או חצר שאין אדם בוש לאכול בתוכה (רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר ה”ח וחזו”א מעשרות סי’ ה סקי”ב), והוא מיוסד על המשנה במעשרות שיש שם כמה דעות בהגדרת חצר, ואמרי’ בגמ’ בנדה מה דהלכה כדברי כולם להחמיר.

ולדעה זו חצר שבחלקה יש הגדרה של חצר ובחלקה אין הגדרה זאת הולכים בכל חלק ממנה לפי מה שהוא (דרך אמונה פ”ד סקנ”ז ע”פ ריבמ”ץ מעשרות פ”ב מ”ב).

ויש אומרים שמדרבנן כל חצר קובעת (שערי צדק משפטי ארץ פ”ג ס”ב בשם הראב”ד, ועי”ש בינת אדם הערה יא), וכמדומה שהדעה הראשונה עיקר וכך רהיטת הסוגיות.

ג) חצר שאין בה ד’ על ד’ אמות בדרך אמונה (סקנ”ג) כתב שמסתבר שצריך שאינה קובעת למעשרות, אך הערה”ש סי’ צז ס”ד לא כתב כן, וכן יש שלמדו בדברי החזו”א מעשרות סו”ס ה דלא כהדרך אמונה (כרם ציון השלם ח”ג הלכות פסוקות מהגרא”י זלזניק פ”ו הערה א), ולגבי בית שאין בו ד’ על ד’ עי’ במקורות הנ”ל וכאן התמקדתי בדיני חצר.

ד) גינה שמגדלים בה צמחים וסמוכה לבית אינה קובעת למעשר מאחר ששימושה לגדל צמחים ולא למגורים (רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר הי”ד), ועיקר דין גינה שאינה כחצר לענין זה מוכח גם בשו”ע סי’ שלא ס”צ וסצ”ב עי”ש.

ויתכן שלמדו הפוסקים דין גינה מדיני עירובין דגינה אינה כחצר אלא כקרפף, ולפ”ז אולי יש ללמוד חלק מהדינים בהגדרה של צורת הגינה מדיני עירובין כגון לדין רוב השטח אילנות או מיעוט וכן לענין דין כשיש מים במקום וכיו”ב.

ה) חצר שאינה שלו או חצר שמשמשת לדירתו ליום אחד או תינוקות שהכניסו פירות או פירות שהוכנסו שלא לדעת או בטעות והושארו לדעת עי’ בזה ברמב”ם הל’ מעשר פ”ה ה”ח ודרך אמונה שם ס”ק פד פח פט צג וחזו”א מעשרות סי’ ג סקי”ד ד”ה והא דחשיבא.

[ורק אעיר על מקרה שנתקלתי בו שילדים הכניסו פירות מרצון ההורים דבזה לכאורה לא גרע מפירות שנכנסו בטעות והשאירם מדעתו שם שחייבים כמבואר שם].

ו) חצר שלפני בית פרטית בזמנינו הגרח”ק נקט שמסתבר שגם לדעת החזו”א (באו”ח סי’ סה סקנ”ב וסי’ צ סקכ”ג) הם קובעים לענין מעשרות (דרך אמונה מעשר פ”ד הי”ד בה”ל ד”ה חצר), ויש שלא למד כן (שיעורי תרומות ומעשרות להגר”מ בויאר).

בית משותף בזמנינו שאין להם שער ננעל יש שכתבו שאינם קובעים למעשר לפי שאין כלים נשמרים שם ואין בהם מקום של פרטיות (ראיתי בשם משפטי ארץ פ”ז הכ”ב ובהערה מג), וכך מסתבר, וזה יתכן שכתב אף לפי הצד שחצר פרטית בזמנינו חצר לדיני עירובין וכ”ש לפי דעת הגרח”ק דלעיל לדעת החזו”א שלענין עירובין אינו נחשב חצר ורק לענין מעשר לכאורה בחצר משותף שפתוח לכל מאן דבעי בזמנינו אין שום הגדרה של חצר.

ז) נכנסו הפירות לחצר או לבית שלא בדרך הכנסה בשער אלא כגון דרך ארובה וכיו”ב אינן נקבעין למעשר, (ובפרטי דינים אלו עי’ רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר ה”א ה”ו ה”ז ובאחרונים, ולענין נכנסו לבית שלא דרך חצר עי’ מנ”ח מצוה שצה אות ג).

ח) יש לשים לב שבמקומות שהתירו אכילת עראי לא התירו אכילת קבע, ועי’ שו”ע סי’ שלא ספ”ז ואילך.