ישיבת שער

בפשוטו עד שאינו בדוק אין בו ממש ואינו מעלה ולא מוריד, דהרי גם אם תמצא בו דם יש אופנים דתלינן במה שהעד לא היה בדוק כמבואר ביו”ד סי’ קצ.

ומאידך יש מקום לטעון דכיון שיש אופנים מיהת שאם בדקה בעד שאינו בדוק ומצאה עליו דם מטמאה ג”כ (ועי’ בט”ז יו”ד סי’ קצ סקכ”ט), א”כ אה”נ שמועלת הבדיקה.

ומ”מ יש לדון בכל מקרה לגופו, דהנה מי שבדקה בעד שאינו בדוק ונמצא העד נקי אחר הבדיקה פשיטא דמהני לה להחשיבו כבדיקה, דהרי נתברר שהבדיקה הועילה לה.

ומאידך מי שבדקה בעד בין בדוק ובין שאינו בדוק רק שאבד העד אחר הבדיקה ולא הספיקה לראותו באופן זה לא חשיב בדיקה כלל באופן שהבדיקה מעכבת בדיעבד (הוא פשוט וכן מבואר בתהל”ד ח”ג יו”ד סי’ נט על השו”ע סי’ קפח וכ”כ עוד מחברים), דהרי לא ידעי’ מכח הבדיקה דבר.

אבל הנידון דידן הוא באופן שבדקה בעד שאינו בדוק ונמצא עליו דם באופן שאינו מטמא האם בכ”ז חשיב שהי’ כאן בדיקה או דמאחר שלא נודע עליה דבר על ידי הבדיקה לא חשיב שהי’ בזה בדיקה, וצל”ע.

ויעוי’ בחו”ד סי’ קצו ביאורים סק”ג דמיירי לגבי אשה שתולה במכתה וכתב דמה בכך שתולה במכתה, הא מכל מקום לא נבדקה, ואנן בהנך בדיקה ודאי דוקא בעינן, וכל שלא נבדקה טמאה ולא מהני לה הספירה וכו’ ומנין לנו להתיר את זו עכ”ל יע”ש שהאריך.

ואמנם עיקר דבריו מיירי שם לפי שיטתו דסבר דגם דם בלא הרגשה בז’ נקיים לא חשיב שהיה בדיקה בזמן זה, ובזה חלקו עליו הרבה מאוד אחרונים (עי’ אבנ”מ בשו”ת סי’ כג וחת”ס סי’ קעז ומה שהובא במהרש”ם ח”ב סי’ קפב ובמנחת שלמה ח”ב סי’ ע’ ענף ג’ ובהערות דעת קדושים על החו”ד שם אות ו’ ועי”ש במנחת שלמה ובהערות הנ”ל שהביאו פלוגתת האחרונים אם מ”מ עולה למנין ז’ היום שראתה דבזה יש כמה אחרונים שהסכימו להחו”ד שלא יעלה לה למנין ז’).

והאחרונים שהקילו לענין בדקה ומצאה דם מכה דאפי’ עולה למנין ז’ יל”ע אם מה סברו לגבי בדיקה זו עצמה אם מטהרת, דלכאורה הרי לא ביררה דבר ולא עדיף מנאבד העד, וכי תימא דמ”מ נתברר שלא ראתה בהרגשה (עי’ אבנ”מ שם), מ”מ בבדיקה עצמה לא נוסף דבר לכאורה, והא זו כעין סברת הזכרון יוסף דמדאורייתא סגי בלא ארגשה והרבה אחרונים פליגי ע”ז והדברים רחבים והארכתי קצת בתשו’ אחרת.

וצל”ע מה היא נקודת המחלוקת בין החו”ד לשאר האחרונים האם החו”ד סובר דכשראתה דם מכה סותר וס”ל לשאר האחרונים שאינו סותר ז’ או שאינו סותר אף יומו (לכל מר כדאית ליה), או דילמא דהחו”ד סובר שבדיקה שנמצא דם מכה בבדיקה אינה בדיקה ואינה סותרת ולשאר האחרונים חשיבא ג”כ בדיקה, או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת.

והמעיין בחו”ד שם ימצא דיש ב’ דינים (מבין שאר הדינים שם), הא’ לגבי דם מן המקור בלא הרגשה דבזה סובר החו”ד דמדאורייתא סותר גם אם היתה בדיקה שהיתה טהורה [ולהחולקים מדרבנן עכ”פ סותר כמש”ש החת”ס ע”פ האבנ”מ שם], והב’ לגבי דם מכה דבזה מודה החו”ד דאינו סותר את הבדיקה הטהורה ובלבד שתהיה שם בדיקה טהורה והפסק טהור, וכמ”ש שם וז”ל אבל אם נבדקה פעם אחת ביום אחד מאותן הימים שייחדה לנקיים בשחרית ומצאה טהורה, שוב מוקמינן כל הימים בחזקת בדוקין וטהורה, ותולה כל הדמים הנמצאים אחר כך במכה, וכן צריכה היא שיהיה לה הפסק טהרה בבדיקת מוך כדין עכ”ל [וזהו דבר הנידון בפני עצמו במה דסגי ליה להחו”ד בבדיקה אחת ולא ב’ בדיקות בא’ וז’ ועי’ במגיה לדרכי תשובה, ואכה”מ].

היוצא מזה דהמחלוקת בין החו”ד להאבנ”מ הוא אם יש לטהרה מכח בדיקה כזו לחוד שנבדקה ונמצא דם ותלינן מחמת מכה.

וכן מבואר באבנ”מ שם שההיתר הוא אף אם לא נבדקה ונמצאת טהורה דתלי’ שלא לעולם תראה ע”פ התוס’ ביבמות פח שכתבו סברא זו בשם ר”י וממילא מה שראתה קודם לכן אינו הכרח שתראה אח”כ וכתב שם דביש לה מכה א”צ להפסקת טהרה ולבדיקה בז’ נקיים, דמדינא אפי’ בשעת וסתה ה”ל לאוקמה בחזקת טהורה ולתלות במכה, אלא כיון דהי’ לה וסת קודם לכן מחזיקין אותה ברואה ביום וסתה לחוד ותו לא ותטהר לבעלה אחר ז’ ימים עכ”ל ועי”ש בכל פרטי הדינים שכתב שם למעשה בשאלה שדן שם.

אולם בחת”ס שם קיבל סברת האבנ”מ רק לגבי לא הוחזקה קודם לכן אבל לענין הוחזקה סבר בזה כהחו”ד.

ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה ראתה דם ונפסקו דמיה מחמת זקנותה ועברו עליה כך כמה שנים בלא טבילה האם עדיין צריכה להפסיק בטהרה] שהרחבתי בדעות האחרונים בזה דהדעה הרווחת יותר באחרונים היא כהחת”ס.

וממילא אפשר דגם בניד”ד אם הוחזקה בטומאה א”א לסמוך על בדיקת עד שאינו בדוק באופן שנמצא שם דם אף אם הוא באופן דתלי’ בדם שהיה שם קודם לכן (ובאופן שנמצא רק בצד מקום שיש שם תליה הוא נידון בפנ”ע ועי’ באחרונים הנ”ל לענין נמצא בצד המכה).

בקידושין נד ע”א אמרי’ לגבי בגדי כהונה לא נתנה תורה למלאכי השרת, ופרש”י שלכך הוקדשו מתחלה ליהנות בהן שוגגין רק שלא יתכוין לחללן שלא נתנה תורה למלאכי השרת שיהו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין עכ”ל.

והיה מקום ללמוד דגם כאן כיון שהותר לו לישב קשה להקפיד בזה שיהיה רק בזמן הלימוד כהרף עין [ואף דיש לדחות שבעבודה א”א ללבוש אחר התחלת העבודה וכאן אפשר לישב אחר שמתחיל הלימוד מ”מ לא מסתבר שיש לדקדק כ”כ], אלא אם נימא דלא נתנה תורה הוא דין מיוחד בהקדש שהוקדש על דעת זה כל’ רש”י, אבל מצינו לא נתנה תורה למלאכי השרת בעוד עניינים עי’ בברכות כה ע”ב ויומא ל ע”א וגם בריטב”א בקידושין שם מוכח דלא פי’ כפרש”י אלא שהוא סברא דאורייתא.

ומאידך גם רש”י בקידושין שם לא מיירי אלא בשוגג, וגם צ”ע דלקמן בסוגיין בקידושין שם רצו להרחיב ההיתר והיינו לענין שוגג, דבמזיד פשיטא שאין ההיתר בכל דבר, וגם בתוס’ בקידושין סו ע”א מוכח דמיד בסיום העבודה מדינא צריך לפשוט הבגדים, אבל עי’ ברש”י שם דלכאורה סותר דבריו ובפנ”י נקט דאם לא נתכוון לחלל מותר.

וצל”ע מתי אמרי’ סברא זו דלא נתנה תורה למלאכי השרת לענין צמצום בזמן ההיתר ועי’ בתוס’ בפ”ק דסוכה ובחולין ועוד שהאריכו אם קי”ל אפשר לצמצם בידי אדם או לא (ובתשו’ לגבי הטיית המזוזה ציינתי שיטות הראשונים בזה), ובד”כ בדיני צמצום לא נזכר סברא זו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ולכן א”א לצמצם, ואולי היא סברא מיוחדת בבגדים שהם חובה לגוף לכיסויו, וכה”ג גבי צואה בברכות שם וביומא שם שהוא מטבעי הגוף וא”א להמנע ממנו, ופרש”י בברכות שם שמלאכי השרת אין להם ערוה אבל אנו א”א לנו להזהר בכ”ז, וא”כ אפשר דכלל זה נאמר בצרכי כבוד הבריות הבאים מחמת צרכי הגוף, וממילא אפשר דבמקרה כזה גרידא של עמידה וישיבה לא אמרי’ לא נתנה תורה למלאכי השרת על צמצום קטן בזמן.

והנה נחלקו הפוסקים בטעם האיסור לישב בצד המתפלל, דלטעם הטור בסי’ קב הוא משום שנראה שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים [רק דהטור גופיה סבר כהדעה דבעוסק בתורה אינו מוכח שמקבל עליו עול מלכות שמים ויש חולקים עי’ בב”י].

אבל הט”ז שם סק”ג כתב דהוא משום אדמת קודש ואם עוסק בתורה מותר לישב שם ובמשנ”ב נזכר רק טעם הטור [רק דהמשנ”ב נקט שטוב להחמיר בישיבה בצדדין בעוסק בתורה, ובעוסק בתורה שרוצה לשבת מאחורי המתפלל הקיל בצירוף עוד דעה דאין האיסור בלאחריו].

ולטעם הטור כשמתיישב לעסוק בתורה אע”פ שאינו עוסק בתורה ברגע ההתיישבות ממש יש לומר דניכר שהוא מתעסק בעסק התורה, וכעי”ז כ’ המקור חיים שם סו’ סעי’ א להתיר כשלומד בהרהור מתוך ספר דניכר, ובשו”ת חיי עולם סי’ קב כתב להתיר כשתפילין בראשו, ובאפיקי מגינים כתב להתיר בצירוף שני אלו יחד, ובגמ’ לגבי מי שאינו נכנס וכו’ נזכרו כמה פרטי דינים, וא”כ כשמכין ופותח הספר וכיו”ב ומתחיל ללמוד מותר לישב כבר מתחילת ההתעסקות בתורה [היינו לאחריו להמקילין דבשעה”ד יש לסמוך ע”ז כמ”ש החי”א ואפשר דהמשנ”ב מודה לזה דלא כ’ שהוא אסור מדינא וכן לאחריו בכל גווני להמשנ”ב].

בברכות נה ע”א אי’ שמי שאומרים לו לקרות ואינו קורא גורם לקיצור ימים, משום דבתורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך, ואי’ במדרש והובא בפוסקים דר’ עקיבא פ”א קראוהו לקרות בתורה ונמנע ולא קרא (קריאה דידהו היינו כמו עלייה שלנו ומ”מ העולה מעיקר הדין אינו מחוייב האידנא לחזור עי’ במשנ”ב סי’ קלט סק”ג דהוא רק מצוה מן מובחר), משום שלא חזר אז הפרשה בינו לבין עצמו ב’ וג’ פעמים קודם הקריאה, וכן מבואר בשו”ע סי’ קלט ס”א ובמשנ”ב שם סק”א, ומבואר מזה דכשיש טעם הגון ע”פ הלכה אינו צריך לעלות ולא חיישי’ לסכנה אע”ג דאינו איסור מדינא לקרות קודם שקרא הפרשה ב’ וג’ פעמים דאי”ז מתיר למקרי ליה עבריינא (ע”ע משנ”ב סי’ קלט סק”ב) ובפרט כשיודע הפרשה כר”ע, ואעפ”כ נמנע ולא קרא, אולם יש לדחות דשם יש בזה טעם הגון משא”כ כשהוא צר עין בממונו דאדרבה למה לא יתן כיון שגם יותר מזה נותן לעניני הנאתו של חיי שעה, ועוד דהתם משום כבוד תורה הוא מה שאינו קורא, ואי”ז חשיב כמבזה את התורה במה שאינו קורא דסו”ס כולה מילתא משום יקרא דאורייתא הוא, משא”כ כאן נמנע מכבוד תורה משום צרכי עצמו וכל חפציך לא ישוו בה כתיב ובשל”ה שער האותיות ו’ ותרנות סק”א וחת”ס ח”ב דרשה לפסח (דף רסה ע”א) בשם הזוהר ח”א קכח ע”א דראוי יותר שיעשה מצוה בשכר מבחינם [ועי’ מאיר עוז על המשנ”ב סי’ נג אות כב].

ועי’ בפלא יועץ ערך ספר שכ’ דמי שקורין אותו יעלה שלא יהיה בכלל קיצור ימים מלבד אם יש לו סיבה אלימתא שלא לילך ועכ”פ יזהר לשלם ויתכן דכוונתו דגם אם אינו יכול לעלות מ”מ ישלם וצ”ב דאם אחר עלה במקומו אחר ישלם ואם מיירי באופן שעולה בעצמו א”כ מהו הלשון עכ”פ וצ”ב קצת ובדמשק אליעזר על הפלא יועץ מצדד לפרש דהיינו באופן שהעלה אחר תחתיו ואז ישלם וציין שכן העלה לדינא גם במשנ”ה ח”ה סי’ דש, ויתכן להוסיף דאם יש אחר שיעלה תחתיו וישלם א”צ לשלם וכדמתני’ דערכין לגבי הקדשות, אבל כשהעלוהו ואינו יכול לעלות אז לכה”פ ישלם ויעלה את אדם אחר תחתיו, והיא חומרא יתירתא, וצ”ב.

ועכ”פ מבואר דמה שהזהיר שלא להמנע מלעלות מיירי גם כשצריך לשלם ע”ז.

ואולי יש מקום לדייק מדברי הגמ’ שם (הובא הלשון במשנ”ב הנ”ל סי’ קלט סק”א) שנותנין לו ס”ת לקרות ואינו קורא דהיינו דוקא שנותנין לו בחינם אבל כשרוצים למכור לו עלייה לא, אלא שאין אנו בקיאין כ”כ בדיוקים.

ושו”ר בשו”ת תורה לשמה סי’ תכח דמי שלא עלה במקום שנוהגים שהעולים מתנדבים ואין לאל ידו להתנדב (ואולי דוקא קאמר) אין בו קללה, ועי’ עוד שם ס”ס צה.

ומ”מ לגוף הענין גם באופן שיש מי מהמתפללים או מהמשמשים שביקש שישלם סכום ואפי’ עשה לו מי שבירך אי”ז ברור בכל גווני מדינא שהחיוב הממוני חל, דצריך לברר כמה פרטים כגון מי תיקן במקום זה התקנה על הכסף ושל מי הס”ת והמקום ומה דעת הקהל כולו בזה ואם נתרצה לעלות על דעת כן או לא ואם הוא חיוב עלייה לתורה ואם הוא תושב או אורח וכהנה ע”ז הדרך (ומ”מ אם עשו לו מי שבירך על הנדבה וענה אמן עכ”פ אם נתכוון בזה לקיים ההתחייבות אפשר דמחוייב בזה ועי’ במשנ”ב הל’ תענית לגבי אמן על מי שבירך דבה”ב וכאן חמיר כיון שהזכירו שמו ובלא”ה להסוברים שמתחייב במחשבה א”כ אם היה במחשבתו לקיים המי שבירך כבר התחייב), ואין הכוונה בזה לדון על מקום מסויים אלא לציין דבאופן כולל שייך לדון בזה, ולכן מי שעלה לתורה ואמרו לו לשלם ואינו יכול לשלם יעשה שאלת חכם.