יחסים בין אישיים

בתשובה אחרת [ד”ה האם יש איסור ריבית מוקדמת בריבית דברים] הרחבתי ע”פ הפוסקים דבריבית דברים מוקדמת עכ”פ כשמוכח שהוא מחמת הלוואה אסור.

ובנידון זה שהלווה אמר “יישר כח” קודם ההלוואה השיבני בעל הלכות חג בחג שההלוואה לא נאסרה, ויכול להמשיך במסירת ההלוואה.

וצל”ע דלכאורה יכול למנוע את האיסור ע”י שימנע את ההלוואה ואם יכול למנוע את האיסור למפרע למה שלא יהיה מחוייב בזה, ואולי יש לדמותו לאומר שבועה שלא אשן היום אם אשן למחר וישן היום שאסור לו לישן למחר כדי שלא יעבור האיסור למפרע.

ולגוף הדברים שהלווה עובר ג”כ בריבית דברים אע”ג שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קס ס”א דבריבית דרבנן אין עובר הלווה מ”מ בריבית דברים עובר כמ”ש הנאות יעקב סי’ ל בשם הבית הלוי וכמשמעות הסוגיות.

והנה אמירת יש”כ על הלוואה הוא מילתא דתליא בפלוגתא אם יש בזה איסור או לא (ועי’ להלן), ויש להזכיר כאן דיש פלוגתא באחרונים אם המכשיל חבירו בדבר התלוי בפלוגתא כשחבירו סומך על המקילים והוא מחמיר אם יש בזה איסור לפני עיור (והרחבתי בזה בתשובה ד”ה האם מותר להביא בשבת ספר מתח למי שיקרא בזה או שיש בזה משום לפני עיור), וא”כ יש לטעון דכאן קיל משום שהלווה סומך על המקילים וממילא לכמה פוסקים אין איסור לפני עיור בכה”ג.

[אבל עדיין צל”ע אם המקילים בזה מיירי גם בלפנ”ע דאורייתא בחד עברא דנהרא, דכשמכשיל חבירו בידיים חשיב לפנ”ע דאורייתא לרוב הפוסקים אפי’ כשהוא בתרי עברא דנהרא כמו שהרחבתי במקו”א (ראה בד”ה גוי העומד בפתח חדר האוכל של בית המלון ורושם כל מי שנכנס האם מותר להכנס לבית המלון כשהבעלים ישראל, ובד”ה ביאורים בדין נתינת פת לעני כשיודע בו שלא יברך), ואפי’ להרע”א ביו”ד סי’ קפא ס”ו דס”ל שהוא רק לפני עיור דרבנן מ”מ כיון שפועל האיסור בידיים אצל חבירו שמא לענייננו חשיב עושה בעצמו האיסור דהרי לפי הדעות שמחמיר כמותם מה מועיל לו שחבירו סומך על המקילים כיון שהוא עושה המעשה אצל חבירו, ומאידך כיון שהוא רק גורם האיסור למפרע אפשר שאינו ממש כך, וכן יש לדון מצד שממציא לפני חבירו האיסור הוא כחד עברא דנהרא כמ”ש היד מלאכי ערך לפני עיור בשם הפוסקים (ראה עוד בתשובות הנ”ל), ובהלוואה במקרה ממוצע הוא בכלל זה, וצל”ע בכ”ז, ועכ”פ להרה”ג המאה”ג הנ”ל משמע דגם לגבי הלווה גופיה לא נאסרה ההלוואה].

והנה כ’ הרמ”א סי’ קסא ס”ב בשם הרשב”א ח”ה סי’ קפז ועוד דוכתי, דבריבית מוקדמת ומאוחרת אין צריך להחזיר אפי’ לצאת ידי שמים וצל”ע אם דומה לכאן דגם לבטל ההלוואה כדי להנצל מהאיסור אין חיוב, או דילמא י”ל דיכול למנוע האיסור ע”י שימנע את ההלוואה מעיקרא ונמצא שבזה לא עבר איסור כלל ואולי בזה מחוייב.

אבל יש לטעון כנגד זה דבגמ’ ושו”ע מוכח דאין איסור ללווה למחול למלווה כשבא להחזיר ריבית קצוצה ואף יש אופנים דהמקבל הריבית הקצוצה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וחזי’ דהחזרת ריבית אינו ממש אופן של מניעת ריבית, דהרי אם היה תיקון בזה מצד המעשה הראשון היה צריך הלווה לקבל, (ולא רק מצד דברי הרמ”א דבריבית דרבנן אין הלווה עובר ונימא דגם אין תיקון במה שמקבל בחזרה, דכאן מ”מ הרי הי’ ריבית קצוצה שגם הלווה עבר כבר ואם היה בזה צד תיקון היה ראוי לו לקבל ואולי היה מחוייב לקבל), וממה דחזי’ שאינו מחוייב לקבל ש”מ שאין בזה תיקון כלפי המעשה הראשון, וממילא א”א ללמוד מדין חזרה לדין ביטול הלוואה, דחזרה אינו משנה את המעשה שכבר נעשה במצב של איסור, אבל יש להסתפק בזה דשמא בהגדרות דרבנן עיקר האיסור נעשה כשעשה מעשה שהתכוון לאיסור והיה מוכן לסיים את תנאי המעשה כדי להחיל עליו איסור למפרע וצל”ע בזה אבל עכ”פ מניד”ד אין שום הכרח ללמוד דבר זה דכל האופנים הם לגבי חזרה בלבד שבאמת אינם מתקנים את המעשה משא”כ באופן שמתקן את המעשה הוא שאלה נפרדת.

ולגבי ברכות מצינו דאיכא לדעת המחבר באו”ח סי’ קעב ס”א הכניס משקין לפיו בלא ברכה בולען אע”ג שיכול למנוע את האיסור וחזי’ שיש תקנות שלא תוקנו במצב של דיעבד משום הפסד, ואולי גם כאן יש לדמותו להפסד ההלוואה דחשיב דיעבד, וממילא מאחר דחזי’ שלא חייבוהו להחזיר (אע”ג דיש חזרת ריבית דמתקן קצת הריבית היכא דאמרו שיש חזרה) חזי’ דבדיעבד לא אמרו כן, וצל”ע מתי אומרים כן, דהרי לא בכל דרבנן התירו בדיעבד במקום פסידא, ואדרבה בכל היכא שלא אמרו היתר מסתמא הוא אסור בכל גווני.

ויתכן להביא ראיה לזה דהנה מצינו שאסור למלוה להשתמש בחצרו של הלוה בחינם ביו”ד סי’ קס סעי’ ז, ומאידך גיסא מבואר בסי’ קסו ס”א דאע”פ שאסור מראש לדור בחצרו בחינם מ”מ אם דר א”צ לשלם לו, ואע”פ שלכאורה יבטל כאן את האיסור, שהרי לכאורה משלם שכר על הדיורין וממילא לא דר שם בחינם, מ”מ כיון דגברא לא עביד למיגר וחצר לא עבידא לאגרא אין מחוייב לשלם אפי’ לצאת ידי שמים, וחזי’ שיש תקנות שלא תקנום בדיעבד אלא אי עבד עבד.

ויש לדון האם ניד”ד דומה לנידון בסי’ קסו או לא, דיש לטעון ששם כשדר בחצרו היה כבר במצב של ההלוואה ודר שלא על מנת לשלם (דהרי בדר על מנת לשלם צריך לשלם דבזה מיירי בריש הסעי’ שלא לדור בחינם), וממילא היה כאן מצב של איסור ועכשיו רוצה להפקיע את האיסור וכאן יש לטעון דהמצב שונה שהרי הריבית דברים נעשה לפני ההלוואה ואם ימנע את ההלוואה נמצא שלא עבר איסור כלל שהרי אין איסור לתת ריבית או מתנה אם אין כאן הלוואה.

אבל יש מקום לטעון דכל מה ששייך לומר שהתברר שלא היה כאן איסור שייך רק בדאורייתא שהתברר שלא חל איסור אבל באיסורים דרבנן מכיון שלפי מה שסכמו לקחת הלוואה היה אסור לו לומר ריבית דברים ממילא את האיסור עבר בשעת האמירה, והתיקון שיעשה אח”כ הוא תיקון קלוש, כיון שעיקר האיסור דרבנן עשה כבר בזה שעבר על דבריהם שאמרו לו שלא יאמר ריבית דברים כשיודע שצריך ליטול הלוואה, ולכן יש מקום לשמוע הסברא הנ”ל שההלוואה לא נאסרה.

ואין ההגדרה בהנ”ל שהדאורייתא חמור מהדרבנן, דודאי מה שיש בדרבנן שנתכוון למעשה איסור והיה מצב איסור יש גם בדאורייתא, רק שבדאורייתא עדיין יוכל לתקן תיקון גדול אח”כ להפקיע חלות האיסור משאל”כ בדרבנן עיקר הגדרת האיסור הוא מה שעשה מה שאמרו לו רבנן שלא לעשות.

ואמנם מצינו גם בדרבנן שאם יכול לתקן צריך לתקן אפי’ מעשה שעשה שלשעבר דהרי אפי’ אבק ריבית צריך להחזיר לצאת ידי שמים ורק מצינו פטור באופנים מסויימים להחזיר וכנ”ל אבל כאן מיירי בריבית מוקדמת דבזה הגדר שא”צ להחזיר וכנ”ל אבל צל”ע עד כמה להרחיב גדר זה ולא מצאתי בכתובים דבר ברור בזה.

ומ”מ דברי השו”ע הנ”ל לגבי דר בחצרו הם רק דעה ראשונה שם דהביא שם דעת הרמב”ם דפליג על זה ונקט להחזיר ועי”ש בבהגר”א שפשטות הגמ’ כהרמב”ם.

(ויש להוסיף דאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וישן היום אסור לישן למחר ופשוט שהוא גם באומר בלשון שנאסר רק מדרבנן כגון שלא אמר ‘עיני’ אלא רק אמר קונם לא אישן היום אם אישן למחר, אבל אינו שייך לנידון כאן דשם עדיין לא עבר שום איסור דהרי בזמן שישן היום עדיין היה במצב שלא חל שום נדר).

ואולי עיקר טעמו של הרה”ג המאוה”ג הנ”ל כיון שלא שייך לההנות את המלוה בעל כרחו אבל צ”ב אם זו כוונתו דוקא באופן זה.

או אפשר שעיקר טעמו כשי’ רבו הגרי”ש (עי’ וישמע משה שציינתי גם להלן) דתודה רבה גרידא אינו בכלל ריבית דברים כיון שהיום אומרים כן על כל דבר וגם למי שמוכר פריט במכולת שהוא תמורת כסף.

ומ”מ יתכן שיש לתת ב’ עצות למנוע חלות ריבית דברים מכל חשש, הא’ לומר ללווה שכאשר יבוא להחזיר יתן מעט מהסכום פחות כשמחזיר הכסף ובכה”ג יש מקום לטעון שלא עבר ריבית כיון שמ”מ לא החזיר יותר ממה שלקח דהרי לא מסתבר לשום את הריבית דברים יותר משוויו האמיתי שהוא כמעט לא שווה כסף.

והב’ שכשאומר הלווה תודה רבה יאמר המלווה לא קיבלתי האמירה שלך ואיני רוצה בו כדי שלא יהיה בזה חשש ריבית דברים (וכמובן בנימוס באופן שלא יפגע), ובכה”ג אפשר דחשיב שלא קיבל די”ל דלא עדיף מממון שיכול לומר איני מקבל וממילא אי”ז ריבית אע”ג שגם בממון כשרוצה להביא לו מראה בזה הוקרה.

ויש מי שכתב בזה פתרון ג’ להשיב לו יישר כחך וכנראה למד שהריבית דברים הוא כעין שכר טירחא כל דהוא או על הכבוד וההנאה שמקבל ממנו שיש כאן פחות מש”פ ואע”ג דהרגילו למחול מ”מ בריבית תקנו שלא יועיל מחילה אפי’ בכה”ג אבל השבה מועלת.

ויש לזה מקור מדברי המאירי בב”מ עה ע”א שכתב בזה”ל ומ”מ יש מתירין בהחזקת טובה וברכה הואיל והלה משיב כנגד דבריו הרי דבור מבטל דבור עכ”ל, וכן בהגהות מרדכי רמז תמא והגמ”י פ”ה מהל’ מלוה ולוה סק”ל הביאו סברא כעי”ז והב”י תמה ע”ז אבל הב”ח בשם אגודה סי’ קיב הביא הדברים בשינוי עי”ש.

ומ”מ דברי המרדכי והגמ”י אפשר שאינם ממש כדברי הפתרון הג’ הנ”ל דעיקר דבריהם אפשר שמחמת שהם דברים שרגיל להשיב לו וגם דברי המאירי קצת נוטים לזה, ומ”מ אינו בהכרח סתירה ועכ”פ המאירי יתכן שאף אם סבר שהוא דבר רגיל שישיב לו מ”מ טעם ההיתר הוא משום שישיב לו כדרכו וכ”ש כשלהדיא מקפיד להשיב לו.

כמובן שכל הנידון כאן לפי הצד שאמירת תודה הוא בכלל ריבית דברים אבל אינו מוסכם לכו”ע, ועי’ פניני הלכה איזהו נשך מה שהביאו בזה, ועי’ אג”מ יו”ד ח”א סי’ מ ובספר וישמע משה בשם הגריש”א, ואכהמ”ל בזה, ומ”מ פשטות דברי הרמ”א (עי’ להלן אבל יותר נראה וכו’) לגבי דבר שאינו מקפיד, לא משמע דתודה רבה הוא בכלל האיסור.

ואין לטעון להעמיד איסור הקדמת שלום בסי’ קס סי”א דמיירי במשכים לפתחו דלולא ההלוואה לא היה עושה כן דלא משמע כן, אלא דבאמת מיירי בכל גווני שלא היה רגיל להקדים לו שלום, ואולי דבר שהוא חלק מההחזרה אפשר לכוללו בכלל ההחזרה משא”כ שאלת שלום הוא דבר נפרד.

אבל יותר נראה דההיתר בסי’ קסב ס”א הוא היתר מיוחד דסאה בסאה ששם אינו ריבית דאורייתא וגם מדרבנן אינו ממש תוספת דלאו בדידהו תליא התוספת, אלא מוסיף לפי שער שבשוק, ובסי’ קס סי”ז לגבי דבר מועט בתלמידי חכמים משמע דאינו ההנהגה המסורה בקביעות עי”ש אבל בסתם אין מקפיד אין היתר וכדאשכחן לגבי בני ביתו בסי’ קס ס”ח.

השלמה לענין אם יש איסור למלווה להלוות לאחר שקיבל ריבית דברים על ההלוואה

בתשו’ הרדב”ז ח”ד סי’ רלג כתב דאין איסור להלוות אחר שקיבל טובה מהלווה, ולפי מה שנתבאר במקו”א ע”פ הפוסקים דיש איסור גם בכה”ג מצד נתינת המתנה, אם הוא מוכח וידוע שהוא מחמת ההלוואה או במפרש, א”כ היה מקום לפרש ברדב”ז דאיסור ריבית מוקדמת הוא רק על נתינת המתנה ולא על המלווה לתת ההלוואה אחר מתנה כשהמתנה עצמה לא ניתנה לשם זה, וז”ל הרדב”ז ואף ע”ג שבשביל טובה שעשה עמו ראובן שנעשה לו שליח וכו’ ממתין שמעון על מעותיו אין בזה חשש רבית שכל הלואת וכו’ כך הם מלוה לו מעותיו בשביל שעשה עמו טובה או אי זה נחת רוח ואין בזה לא חשש רבית ולא אפילו הערמת רבית עכ”ל, ואין מזה ראיה לענייננו דשם המתנה לא נתנה לשם ההלוואה משא”כ בענייננו, וכל היכא דמוכחא מילתא שהמתנה נתנה מחמת ההלוואה הוא כבר בכלל איסור ריבית מוקדמת [רק דעדיין אינו ברור שיש לאסור גם בריבית דברים בכה”ג דשמא המלוה אינו רוצה לקבל וגם אינו מתנה ממשית ועוד צדדים שנזכרו בפנים התשובה].

בהנ”ל השלמה לנידון של החזרת ריבית דברים

יעוי’ ברמ”א יו”ד סי’ קעד ס”ה שכ’ בשם הטור ודוקא שאומר אנכה לך מן הדמים, אבל אם אמר אשלם לך הפירות שאכלתי אסור דסוף סוף רבית קא נוטל אלא שחוזר ומשלם לו עכ”ל, ולפ”ז גם בניד”ד אם ירצה לנכות כל שהוא בשביל זה ינכה קודם התשלום ולא יחזיר לאחריו.